ביקורת ספרותית על כל המקומות המוארים מאת ג'ניפר ניבן
ספר לא משהו

---

יאיי, ביקורת ראשונה שלי!
(למעשה אני רשומה כבר שנה ומשהו באתר אבל לא ביקרתי/כתבתי/אפילו קראתי בו...{וואו, ממש לא נוח לכתוב פה...})

אז למה עכשיו..?
-כי ככהx)
ולמה דוקא על הספר הזה?
-0.0 כי ככה.


טוווב.
אז הספר הזה לא היה ממש בחירה ראשונה שלי... מהעובדה הפשוטה שאני לא אוהבת ספרים "מהסוג הזה".
מהסוג שמיועד לבני/(ובעיקר)ות נוער שמחכים להתרגש בספר ולהוזיל דמעות/בכי פורץ סכרים...
ספרים על חולים סופניים, על קשיים מכוערים בחיים שכל המטרה שלהם היא למצוץ סימפתיה מהקוראים..
מצטערת, לא מתכוונת להעליב, יש אנשים שממש אוהבים את הדברים האלה,(אחותי כזאת) והם נהנים לקרוא ספרים כגון "הכול הכול" וממש לא אכפת להם מההרגשה שהכול דפוק בשלבים מסוימים בספר- ובעיקרון אוהבים שמשחקים להם ברגשות ואוהבים שלוחצים להם בכוח על כפתורי ההדמעות/הדיכאון/האבל(שוב אני נשמעת מגעילה.. הכוונה הרבה פחות מזוכיסטית ממה שכתבתי...)
ובאמת חשדתי מהספר הזה [כי אמא קנתה אותו(הקודם היה "שומרי ההסטוריה")], וחשבתי שהוא "כזה" [כי על פנים הכריכה היו רשימה שהיא בפירוש מ"אלה", שכללה אותו בתוכה והכותרת של הרשימה המלבבת הייתה "ספרים מהחיים האמיתיים"(או משהו בסגנון)].

בסופושלדבר דחיתי את הספר עד שכבר לא, וגיליתי שטעיתי.



בחיי לא יודעת מה לכתוב על זה...
קשה לתאר מה עבר בספר הזה, ומצד שני- כל כך קל!
נו, אז היה הסיפור של ההיא שעברה משהו וההוא שעובר עליו משהו והסיפור נגמר בצורה כל כך צפויה שהרצון להמשיך נגמר כמעט מיד.
-אבל לא בגלל השיעמום, ואני אחזור לזה מאוחר יותר.


אז ככה(זה לא יכלול ספוילרים כרגע{אולי}):
הספר מתחיל בתיכון, מלון חמש הכוכבים של כאב, חורבן ויאוש.
הבחור והבחורה נפגשים במקום הכי לא שגרתי שאפשר להיפגש בו. והוא גג מגדל הפעמון של בית הספר.
אתם יודעים, ההוא עם הגדר הנמוכה שילדים שיש להם מחשבות אובדניות יכולים לשים קץ לחייהם? כן, שם.

אז הפגישה ביניהם הייתה לא שגרתית. זה לגמרי שגרתי שאנשים יפגשו אנשים אחרים בצורה לא שגרתית.
הבעיה היא שויולט מארקי(איזה שם מגניב!) לא יוצאת מהראש של פינץ שלנו(קוראים לו תיאודור פינץ, אבל לא משנה).
בקיצור, הוא לא מוותר. והפגישה- הכביכול תמימה לגמרי ושגרתית לגמרי(סליחה:))- הזאת מובילה(כלומר, פינץ מוביל) למשימת שטח מפתיעה בקבוצות של זוגות.

(זהו, כמעט גמרתי עם הסוגריים).

אז העיניין הוא שמאוד אהבתי את הספר. ואני אחדד; מאוד אהבתי מההתחלה- עד מאתיים העמודים הראשונים בערך.
כי פינץ מצחיק מאוד, וממש שמח כשהוא "ער", וויולט זורמת פחות או יותר, ככה שאין כרגע מילה רעה. והכול טוב ושמח ואפשר לשים בצד כמעט את כל הבעיות של פינץ ולחיות את הרגע.
ומההתחלה כבר ידעתי שזה עומד להסתיים אחרי "הרגע". ועם כל הכבוד לכמה שהוא לימד את הבחורה לחיות באמת ולשמוח(ולהיכנס למכונית החלאתית כבר)- אני. פשוט. כעסתי.

הספר היה טוב כי הוא באמת תפס אותי. חזק חזק חזק. הוא לקח אותי לכל מקום ותן לי להרגיש בדיוק כמו שצריך להרגיש כשעוברים את המסע עם הדמויות(פו הו, תרתי משמע). כמו שויולה הרגישה כשפינץ קרא לה אולטרה-ויולט מדהימארקי(כנראה נשמע יותר טוב באנגלית..)
והסופרת (או העורכת) הזאת מעולה!
כי ידעתי שיבוא מה שיבוא.
ואיך
יכול
להיות
שזה
הרס
לי
את
כל
הספר?



ומכאן הספויילרים, כמובן.



כאב לי מאוד מאוד שהוא מת. ממש רציתי שהוא יופיע מאחור ויסתכל על כולם כאילו התחרפנו(לאחרונה קראתי את הספר השלישי בסדרת הגל החמישי ואין שם דבר צפוי).

ואז, כאילו נופפו במטה מחורבן- שכחתי את הכול.
שכחתי מה היה פינץ לפני שהרג את עצמו.
שכחתי את האישיות שלו, את השמחה, הסרקזם.
וגם כשחזרתי על כל העמודים הראשונים בהם הופיע- לא מצאתי אותו.

העמודים האחרונים שהתמקדו בויולט היו מיותרים לגמרי מבחינתי. כי היא לא מעניינת באמת.

וכאן נגמרים הספולרים.

{אולי}


הספר הזה מתקשט בהמון ציטוטים מספרים, ובתור אחת שזה בדרך כלל מפריע לה, בגלל שהיא לא יודעת את כל שייקספיר בעל פה(קרציות!), הפעם זה דוקא צבע.


הערות המחברת בסוף הספר(כן, יש כאלו ולא, לא גמרתי עם הסוגריים, כפי הנראה) הבהירו לי המווווןןן דברים על הספר...
-פתאום ברור לי למה הסופרת כתבה בכלל. זאת בחיים לא בחירה שהייתי לוקחת לכתיבה. ולמרות שיש הרבה כישרון בכתיבה(שוב, הספר תפס אותי והמשמעות גדולה, בגלל שאני לא מצליחה לקרוא הרבה לאחרונה, וגם בגלל הדעות הקדומות האלו שלי)- יש לא מעט דברים שהסופרת קובעת שאני לא מסכימה איתם.

מניחה שזה ספוילר..?:

אחד הבולטים מדבר בעקרון על שההגדרות והתוויות כגון "ילד בעל הפרעה דו קוטבית" לא יפתרו שום בעיה, וזה בדרך כלל יגרום לבנאדם שיש לו בעיות כאלה לרצות עוד יותר לקפוץ לתוך שלולית עמוקה מאוד עם אבנים בכיסים.
קשה לי להסכים עם זה בגל שההגדרות האלה הרבה יותר טובות מאשר אילו לא היו שמים לב בכלל לאנשים כאלה. וזה נשמע יותר מדי כמו 'איתור הבעיה והגדרתו הם השלבים הראשונים להחלמה' אבל לא אכפת לי. כי כעסתי שפינץ לא פנה לפסיכולוג, וכעסתי על ויולט, שהמשיכה בחיים שלה ועזבה אותו להתמודד עם הצרות שלו שבפירוש לא היו נורמאליות. וכמובן גם על המשפחה שלו(ההורים בעיקר) שנתנו לו לשוטט כל כך רחוק מדי בלי לחשוב...


עוד משהו שאני לא מסכימה עליו עם הסופרת(כן, מצבי לוחמני ביותר)- הוא העניין של: 'בנאדם מת, אבל אל תאשימי את עצמך, ויולט. יכול להיות מאוד מאוד שאם היית פועלת אחרת- הוא היה יושב לידך ממש עכשיו ואומר משהו מצחיק במבטא אוסטרלי/בריטי/רוסי. אבל מה זה משנה, הא? יאללה, לכי להמשיך את המגזין הזה שרצית לעשות'.
ושוב, זה לא פייר מבחינתי שאני מתנפלת ככה, כי אין לי מושג באנשים קרובים מתים(-ואני ממש לא רוצה לדעת).
אבל נקודות המבט האלה נראו לי באמת ממש מוזרות. אטומות.

ועוד יותר הזויה הייתה הסצנה האחרונה[זה בטוח ספוילר]
כשהבחורה שוחה לה בסבבה עם משקפי מים ושנורקל(בלילה!) מה, שבועיים אחרי שהבחור הטביע את עצמו באותו איזור?

נראלי(^^) שגמרתי עם הספוילרים...


לא להתבלבל("אז...לקרוא את מאתיים העמודים הראשונים או... מה?")- זאת לא בדיוק ביקורת, רק קטעי מחשבה מבולבלים על הספר.
כי בסופושלדבר עברתי על הספר שוב(אחרי כמה זמן, תתפלאו אבל הספר הזה ממשיך להתקיים המווון זמן במוח אחרי שמסיימים לקרוא. ברצינות), ולמרות שלא מצאתי את פינץ מהעמודים הראשונים של הקריאה הראשונה..
אהבתי את הספר, ואני דוקא מחשיבה אותו לספר טוב.


הנה היא, השורה התחתונה.
יאללה מקווה שתהנו מהספר^^

» ביקורות נוספות של Books
» ביקורות נוספות על כל המקומות המוארים