ביקורת ספרותית על כל המקומות המוארים מאת ג'ניפר ניבן
ספר מעולה

---

אני לא זוכרת באיזו אחת מהביקורות שלי דיברתי על מוות, אבל דיברתי על זה. דיברתי על למה הכאב הזה יותר כואב מכל כאב אחר שקיים. ואני אסביר למה. מוות הוא נצחי, ואם אתה מאבד מישהו לנצחיות של המוות - הוא לא יחזור. תמשיך לחפש אותו, תמשיך לבכות על הכאב שנגרם עקב המוות, תמשיך לראות אותו בכל מקום… זה נגמר. נקודה. וזו הסיבה שמוות הוא כואב, כי אי אפשר להחזיר את הבן אדם לחיים. החלק בחיים שלנו שאומר, אני אגיע לזה, אני אצליח לתקן את זה, הוא שגוי כשמוות חלק מהמשוואה.

הרבה סופרים משתמשים במוות בשביל לגרום לאחת הדמויות להרגיש כאב, אבל אני לא חושבת שאפשר לתאר את הכאב של איבוד בן אדם שהיה כל העולם שלך - כי הכאב גדול יותר ממילים, כי לפעמים הכאב שאני חווה מאנשים שעדיין חיים משתקים אותי, אז כאב שנגרם מבן אדם שלא תוכל להגיד לו יותר כלום? כאב לבן אדם שאתה יודע שכל הדברים שרצית להגיד לו לא יאמרו לעולם? אין דרך לסגור מעגל עם בן אדם שמת, וזה למה מוות זה אחד הכאבים הכי כואבים שבן אדם יכול לחוות, במיוחד כשזה מוות של קרוב.

הסיפור מתחיל עם מחשבה של שתי הדמויות הראשיות לסיים את חייהן, מה שאירוני במיוחד בהתחשב בכך שזה תחילת הספר. תגידו מה שתגידו, זו התחלה מקורית ומדהימה בגלל שהסוף שהם ייחלו לקבל בתחילת הספר גרם להם להכיר אחד את השני.

קרה לכם פעם שרציתם להיכנס לתוך מוח של בן אדם ולהבין מה קורה שם? מה הבן אדם חושב לעצמו כשהוא מתנהג בצורה מסוימת?

המוח של פינץ' נפלא, הוא המוח שיש לכולנו אבל מבולגן יותר. כאילו אם המחשבות שלנו מסודרות בתיקיות שלו מפוזרות. אני חייבת להודות שגם אחרי ספר שלם אני לא יודעת מה עובר לו בראש. שזה מדהים כי לרוב אחרי שאני קוראת ספר שלם על דמות מסוימת היא כבר צפויה מראש. משהו שאי אפשר להגיד על פינץ' זה שהוא צפוי מראש.

וויולט היא מהדמויות האלה שאפשר להזדהות בקלות, עם הורים נוקשים ועם רצון להיות עם מישהו נוח. היא חזקה כל כך, היא הצליחה לראות את הקסם של פינץ' כשאף אחד לא יכל. היא הצליחה לגרום לאהבה שלה אליו להראות קלה.

העלילה מדהימה, היא זורמת ולא מאולצת. הסופרת מספרת את הסיפור כפי שהוא ולא מתחכמת, היא מראה את המדהימות של פינץ' ו-ווילוט ביחד ולחוד. היא מראה את הקסם שלהם, את הכימיה המהממת שיש ביניהם ומראה איך אהבה באמת אמורה להראות - בלי מסכות מגעילות מסביב. הכאב של הדמויות כל כך אמיתי, שכשקראתי את הספר הרגשתי כאילו הסופרת יודעת את הכאב שלהם ברמה הכי כנה שיש.

כשקראתי את הספר הזה הרגשתי טוב, כאילו הכל בו היה במקום. לא היה יותר מידי משום דבר, לא היה מעט מידי. הדמויות היו אחרות, הן לא היו אותן דמויות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. אני חושבת זה למה אני אוהבת את הספר באותה רמה שאני שונאת אותו. כי הוא מדהים והוא גרם לי להרגיש כאילו איבדתי חלק מעצמי כשסיימתי אותו.

אני רוצה לתאר במילים את הספר אבל אני מרגישה שיש יותר מידי מילים שבשביל שתהיה הבנה של זה. הספר הזה הוא הכל וכלום. הוא גרם לי להרגיש בצורה שהרבה ספרים לא גרמו לי.

אני שונאת מוות. אני שונאת. אבל איכשהו בספר הזה גם הוא היה מושלם.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על כל המקומות המוארים