“"מה בעצם יש בתוך הספר, כל עוד הוא סגור? מטבע הדברים, יש בו כמובן אותיות מודפסות על גבי נייר, אך בכל זאת – משהו קורה שם, כי כשאני פותח אותו יש בו לפתע סיפור שלם. יש שם אנשים שאיני מכיר, המון הרפתקאות, מעשים וקרבות – לפעמים מתחוללות סערות בלב ים או שאתה נלקח לארצות ולערים זרות. כל זה נמצא בתוך הספר. מובן שחייבים לקרוא בו כדי לדעת מה יש בו, אבל הכל כבר נמצא שם מראש, זה מה שמשונה. הלוואי וידעתי איך זה יכול להיות". [מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר...]
לפתע ירד עלי מצב-רוח חגיגי.
ישבתי בנוחות, לקחתי את הספר, פתחתי את הדף הראשון והתחלתי לקרוא את הסיפור שאינו נגמר.
בשמחה וצביטה "הסיפור שאינו נגמר" עבר מספרייתי למדף הספרים של בני (יחד עם הז'ול וורנים, ועוד יפים וטובים).
שדפדפתי בזיכרוני, הסתבר לי ש"הסיפור שאינו נגמר" הוא כנראה הספר הכי וותיק על המדפים בבית. קיבלתי אותו בגיל 12 (וואו כמה זמן חלף), ב"השאלה שלא נגמרה" מחבר.
הוא השאיל לי את ה"סיפור שלא נגמר" ואני לו את "טרזן ואנשי הנמלה", מסיבה שאינני זוכר לא החזרנו אחד לשני את הספרים ואני הרווחתי בגדול .
הביקורת על הספר מושפעת ממה שהספר עשה לי אז ובמשך השנים, והיא ממש מעבר למה שיש בתוכו, לעלילה, לדמויות ולתרגום.
את “הסיפור שאינו נגמר” קראתי אחרי ערימות של "חמישיות", "שביעיות", "טרזנים", "ז'ול וורנים", "חסמבות" ועוד. אני חושב שזהו ספר הפנטזיה הראשון שקראתי, וההלם שאחז בי החל מהעמודים הראשונים זכור לי עד היום.
זה כאילו נולדת עם ראייה מטושטשת ופתאום משקפיים (או פתאום אתה רואה HD ומבין כמה גרוע ראית עד היום).
השפה הגבוהה, הרעיונות הפנטסטיים, הקצב האיטי, העלילה המותחת, והכיף הגדול הממו אותי. לא הפסקתי לקרוא (כמו סבסטיאן) חוץ מהפסקת תפוח, וכל כך רציתי ששם הספר יהפוך למציאות, ושלא יגמר לעולם.
רציתי לקרוא עוד ועוד על היצורים הפנטסטיים האלו שמוזכרים בחטף, ופשוט לצפות בחייהם הרגילים אפילו ללא ההרפתקאות או הסכנות.
"הסיפור שאינו נגמר" מחולק לשני ספרים ושניהם מצוינים. כילד אהבתי את הראשון יותר וכמבוגר אהבתי יותר את השני.
הראשון הוא סיפור הרפתקאות בעולם שנגמר וילד שמתעצם, השני הוא סיפור פילוסופי על עולם שנוצר וגיבור שנעלם. אנדה (כמו בספרו המצוין "מומו") כותב באותו ספר גם לילדים וגם למבוגרים, בכל קריאה אתה יכול לתפוס רובד אחר גבוה יותר או בסיסי יותר, לפי הגיל המנטלי שלך. אפשר לקרוא את הספר פשוט ונקי וכיפי כמו סיפור הרפתקאות, או להתכרבל ולצלול לתוך דברים עמוקים יותר ולחשוב.
זה ספר מצוין לקרוא ולהקריא ביחד עם הילדים כי האיכויות שבו יכולות לפתח שיחות עמוקות, וגם ללמוד עברית טובה יותר כי התרגום הוא נפלא גבוה ועשיר (דוגמא: "נסתרות דרכיהן של תשוקות אנוש וחקר אין להן, ודין ילדים כדין מבוגרים, בנושא זה. מי שנפגע בהן לא יוכל לבארן, ומי שלא התנסה בהן מעודו לא יבין כלל את פשר הדבר.")
אני מניח שהיום הספר יהיה פחות קל לילדים, הוויזואליזציה, הקצב המהיר, והשפע של פנטזיה (טובה, או בינונית) מקשים על קבלת ספר הרבה יותר איטי, יותר פילוסופי, אבל אל תוותרו.
הסרט "הסיפור שאינו נגמר" מאוד נחמד ומנסה להיות קרוב למקור (ולא כל כך מצליח), אבל הוא מקלקל (כמו ברוב הסרטים על ספרים) את הנפלאות שבלדמיין את פנטזיה, אז תנסו לקרוא לפני שאתם או הילד רואים את הסרט).
קראו אותו קודם לעצמכם, ואם תצליחו להדביק גם את הילדים שלכם או שבכם, זה יהיה כיף גדול.”
