ביקורת ספרותית על המנימים - הסדרה הצעירה # מאת סילביה וו
ספר טוב

---

הספר הזה מהלך עליי קסם.
אני די בטוחה שאני יודעת למה; יש לו גרעין מדהים למדי. הרעיון הבסיסי מרתק ונותן כל כך הרבה מקום למחשבה.
בתור ילדה כשקראתי אותו הוא נחרט לי בראש כקסום, כמטריד, הופך קרביים - באופן טוב ורע גם יחד.
אבל זה לא העניין היחיד. בקריאה שנייה הוא כבר היה פחות קסום ויותר מעניין בגישה שלו ומה שהוא מציג. משהו בדיסוננס שבין הרעיון לבין השימוש בו בפועל למטרות אחרות.

על מה אני מקשקשת? מעתה והלאה, גבירותי ורבותיי, יהיו ספוילרים. הראשי שבהם ממילא מתעסק במשהו שתגלו על העמוד השני, ולכן אני חושבת שלא יקרה כלום אם תזרמו עם זה הפעם:

המנימים הם בובות. יש להם אף ופה וידיים ורגליים ובגדים ועיניים שעשויות מכפתורים.

הם חיים ומדברים ונושמים, טכנית. הם לא אוכלים כי לא צריך, הם כן ישנים. הם לא יוצאים החוצה כי, נו, הבנתם למה.

איך זה לחיות ארבעים שנה בבית אחד, כשהזמן קופא מלכת ואין לו אפילו משמעות?

זה מה שהמם אותי יותר מכל בתור ילדה. הארבעים הזה. ארבעים שנה.
ארבעים שנה!!!
הם לא גדלים.

איך לכל הרוחות אתה מגדל אישיות, מפתח דמות, מעביר תהליך, כשהכל קפוא במקום.

זה מה שמעניין פה. הספר בא ולוקח נתח - דרמטי, ועדיין - מתוך חיי המנימים, ונותן להם לעבור סערות, ומפתח אותם בצורה שלא חשבנו שעשויה לקרות.

וכל זה כשאנחנו יודעים שזו רק פיסה זערורית אחת מתוך מסכת חיים
שלא
הולכת
להיגמר.

איט קריפז מי אאוט.

אלמוות. מכירים את המונח? רוצים? לא רוצים? מה אתם חושבים על זה?
אלמוות נשמע טוב אם הוא כרוך בעסקת חבילה יחד עם הרבה שמחה, מחסור בצרות, אוכל טוב וחתול בן אלמוות.
לא רוצה לחיות לנצח בצורה אחרת. לא ולא. כמה פעמים אפשר שיישבר הלב? די, בסוף כבר אי אפשר יותר. מיצוי, ככה זה נקרא.

למנימים אין קץ.

(הפסקה לנשימה עמוקה.)

טוב. השלמנו עם הנקודה הזאת, זה אכן מגניב ואומלל ובלה. אבל מה קורה בסיפור?
מה שמהמם זה איך הסופרת משתמשת בדיוק בפלטפורמה הזאת כדי להקצין מסרים מאוד מסוימים.
המשוואה פשוטה: רוצים לספר סיפור על טבע אנושי ועל תפקידים משפחתיים. איך נראה את זה? ניצור מצב בו התפקידים המשפחתיים מקובעים לנצח. מה שנוצר הוא סיר לחץ שמבעבע ומבעבע עד שמתפוצץ, אבל לאחר מעשה אין לו ברירה אלא לחזור ולהיות שלם.
לכל אחד מבני המשפחה יש תפקיד מסוים - והאירוניה היא בדרך בה הם ברואים ובנויים ורואים בעצמם מחויבים לקיים אותו.
הטינאייג'רית. האמא (במודל השמרני). האבא. הסבא. הסבתא. התינוק. השכנה מהדלת ליד (ואני לא צוחקת).
ואז קורים דברים שמכריחים אותם לזוז. לשנות מקום. אתם מדמיינים את עצמכם מצליחים להפנים לקחים חדשים אחרי ארבעים שנה של טקסים חוזרים ונשנים? אני לא.
וזה מדהים. מדהים לראות איך תפקידים משפחתיים משתנים, איך בדרך כואבת - והיא כואבת - לומדים להשתנות.
הלקח שלי הוא שגם בגיל שמונה מאות לא יהיה לי תירוץ לקפוא על השמרים. תראו, המנימים עשו את זה.

עוד פן מעניין הוא הירידה הקטנה והמרומזת על התפקידים המשפחתיים.
המנימים עסוקים בטקסים. הם מעמידים פנים. זה חשוב לרובם, ולמה? כי ככה הם מרגישים נורמליים. הנה, אני "אוכל" ארוחת חג - משמע אני קיים.
זה מעורר רחמים.

אבל מה, הטקסים נותנים לכל אחד את ההגדרה שלו. יש לאמא במה להתעסק - לא חשוב מספיק "להכין" עוגה? לפטפט עם השכנה הבלתי נסבלת?

לאבא יש מה לעשות - לעבוד. זה נותן לו משמעות וממלא אותו בתחושת קיום.

הסבא הוא החכם. הטינאייג'רית היא החצופה. הילדים מרעישים.

והכל, בעיני, שזור בקו דק של אירוניה, של נזיפה מרומזת: יאללה. צאו מהמסגרת שלכם. תפתחו את העיניים, תפתחו את הראש. לא מקבלים כבוד על בסיס מקום משפחתי מולד ולא על בסיס חכמה "מולדת".
(ייתכן שאני מגזימה עם האמירה הזו. בכל זאת הספר נכתב די מזמן וייתכן שהמודל המשפחתי הוא כזה כי הוא פשוט מוכרח להיות, לא?)
אבל אותי זה מעניין.

קיצר, מגניב למדי. אני ממליצה.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על המנימים - הסדרה הצעירה #