ביקורת ספרותית על המנימים - הסדרה הצעירה # מאת סילביה וו

---

בדרך כלל אני לא נמנעת מספוילרים על ספרי ילדים.
או שקראתם כבר, או שבתור קוראים מיומנים הייתם מנחשים בכל מקרה, או שאין לכם כוונות לקרוא, כי בכל זאת, ספר ילדים.
אבל הפעם אני כן נרתעת מספוילרים.
כי אמנם זה ספר ילדים, שאלתי אותו מהספריה בשביל הילדים והיישר ממדפי ספרי הילדים...
אבל בעיני הוא מתאים גם למבוגרים, ויש בו רבדים שרק מבוגרים יוכלו להבין.
ובכל זאת - ספוילרים.
כי אין לי איך לכתוב עליו בלי זה.
אז כמובן שאם טרם קראתם - עדיף לכם לעצור כאן, לקפוץ לספריה כדי לקחת אותו, ולחזור לכאן בסיום הקריאה (זה לא אמור לקחת לכם הרבה זמן, ספר ילדים דקיק בסך הכל).
ואם בחרתם להמשיך לקרוא - ספוילרים על אחריותכם.
אשתדל שלא להגזים איתם.

***

הזמן טס, אה?
כולם יודעים את זה, כולם מרגישים את זה וזה מחמיר ככל שמתבגרים.
לפעמים אני חושבת שאם רק היה לנו יותר זמן... אם היה לי יותר זמן, נגיד, בתור אמא לתינוק, עם הבכור שלי...
אולי הייתי לומדת, אולי הייתי מחכימה, אולי הייתי מצליחה לצבור את הניסיון שהיה לי עם הילדים הבאים. אולי הייתי מצליחה להיות אמא טובה יותר...
אם רק הייתי יכולה לחזור, עם התובנות שיש לי היום, לעשות את זה שוב, טוב יותר.
אבל הזמן טס, הזמן לא מאפשר לעצור או לחזור.
ככה זה.

בעולם של המנימים, בני משפחת מנים, זה אחרת.
המנימים הם משפחה של בובות סמרטוטים.
הם נוצרו ע"י הדודה קייט שככל הנראה כישפה אותם כך או אחרת, כי הם התעוררו לחיים.
אבל הדודה קייט מתה קצת לפני זה, כך שאם היו לה תוכניות מיוחדות לבני משפחת מנים - איש לא יודע אותן.
הם חיים בבית שבו נוצרו, ביתה של הדודה קייט.
זוג הורים מבוגר, הבן שלהם, אשתו, הילדים. השכנה "מקצה הרחוב" שלמעשה גרה בארון הכניסה.
והם תקועים בזמן משלהם.
הסבא והסבתא זקנים, ההורים - הורים, הילדים: תינוקת בת מספר חודשים, תאומים בתחילת שנות העשרה, שני מתבגרים.
הם תקועים בנקודת זמן אחת בחיים, עם זכרונות מעורפלים מהעבר שהוחדרו בהם בשעת יצירתם וללא עתיד. ללא התבגרות. ללא התפתחות.
וזה מעורר כל כך הרבה מחשבות.
כיצד הבטחת ההתפתחות הגלומה בילדינו משפיעה על יחסינו אליהם?
כמה סבלנות נדרשת בכדי לאהוב מתבגרת זועפת שמנסה לפלס את דרכה לבגרות ולעצמאות אך לעולם לא תגיע לשם?

בני משפחת מנים מחבבים העמדות פנים.
הם יושבים לארוחה משפחתית על אף שאינם מסוגלים לאכול, הם מארחים את השכנה מקצה הרחוב על אף שכולם יודעים שהיא גרה בארון הבגדים, הם מעשנים מקטרת כבויה.
ואני חושבת על העמדות הפנים שלנו: האם כשאני יושבת עם שכנה על קפה וביסקויטים אנחנו באמת זקוקות לקפה ולביסקוויטים? או שהם טקס חברתי מיותר שמכסה על כך שאנחנו בסך הכל רוצות לפטפט קצת?
האם לא היינו יכולים לעשות "ארוחה משפחתית" ללא ארוחה? סתם לשבת יחד ולדבר?
אבל אנחנו מתכנסים יחד בארוחה דווקא.
אנחנו שואלים "מה נשמע?" בלי לחכות לתשובה, ואם אנחנו חושבים רעות על מישהו - לרוב לא נגיד לו את זה בפרצוף אלא נחייך ונהנהן.
החיים שלנו מלאים בהעמדות פנים קטנות, בטקסים לא הכרחיים.
או אולי כן?

אבל אצל בני משפחת מנים, כאמור, אין התפתחות.
הכל תקוע במקום, מעגלי וחוזר על עצמו.
עד שמתרחש שינוי מבחוץ שמאיים על שגרת חייהם...
האיום הגדול ביותר על בני משפחת מנים הוא כמובן להיחשף. להתגלות על ידי העולם האנושי שלא ברור איך יקבל אותם ואיך ינהג בהם.
הספר נפתח באיום כזה: התפתחות מסויימת עלולה להוביל לחשיפתם.
אך האמנם האיום האמיתי על בני משפחת מנים נובע מכוחות חיצוניים או שמא דווקא מכוחות פנימיים?
מבני משפחה שלכודים בלופ אינסופי ומתסכל שלא צפויה ממנו יציאה או התקדמות?

הספר מספר לכאורה על המנימים, הלכודים במעגל שלהם...
אבל אי אפשר שלא לחשוב שהוא מדבר בעצם עלינו, על קו הזמן הלינארי והבלתי מתפשר שלנו, שאנחנו אוהבים להיאנח ולומר שהוא טס, אבל כמה אנחנו יכולים להפיק ממנו.

***

ואז מגיע הסוף.
ובלי להגזים עם הספוילרים, אומר שהסוף מציע סוג של פתרון, מכניס גורם נוסף למשוואה שמצליח לאזן ולייצב אותה. להשקיט את הרוחות הסוערות ואת התסכול.
וכשהגעתי לסיום, חשבתי שאולי בכלל הספר הוא ספר עם מסר דתי.
מעבר לסצנה של סובי בכנסיה, סצנה שבה הוא מתפלל תפילה כנה מאוד ומעוטת אמונה, אך חש כי תפילתו נענתה, אולי יש מימד אלגורי לסיפור:
סיפור שמתאר מספר דמויות שנבראו ע"י ישות מסתורית כלשהי אותה מעולם לא פגשו (הדודה קייט), שמנסים למצוא לעצמם חלק בעולם, תפקיד, משמעות, מטרה.
ולבוראת שלהם היתה תוכנית... שהיא לא הספיקה להגשים עד הסוף, כפי שמתברר בשלב מסויים.
אבל הכוחות שהיא יצרה יובילו את הדמויות בסופו של דבר להגשמת התוכנית המקורית, מה שיעניק להן שלווה ורגיעה:
אפלבי המתבגרת הסוערת תמצא איזון ורוגע, האם - תגלה את כוחותיה ואת יכולותיה, גוגלס התינוקת המוזנחת תזכה לקבל תשומת לב ותצליח למצות את מלוא פוטנציאל ההתפתחות שלה (המוגבל, אכן), סובי יגלה שלמרות שנאתו להעמדות פנים - יש בהן ערך מסויים: כשהוא יאלץ לצאת מהבית לראשונה בחייו הוא יצטרך להשתמש בידע המוקדם שנשתל בו, "זכרון" מחייו כילד ומשוטטויות בעיקר שלא היו ולא נבראו וגם מיס קוויגלי, "השכנה", תזכה לקבל מקום משלה.
אלגוריה?
או שאולי קצת נסחפתי?
כך או כך, הספר מומלץ בחום.

***ותודה לאופה בתלתלים על ההמלצה***

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על המנימים - הסדרה הצעירה #