ביקורת ספרותית על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש מאת איין ראנד
ספר מעולה

---

כשראיתי את הספר הזה לראשונה, ידעתי שיקח לי הרבה זמן לקרוא אותו.
אני יכולה לקרוא ספר עם אלף עמודים מהר יותר מספר קצר עם אותיות קטנות. רק פתחתי את הספר וראיתי חושך בעיניים. כמעט ויתרתי עליו רק בגלל זה.
אני שמחה שלא ויתרתי.

באמת לקח לי המון זמן לסיים אותו, אבל לא מהסיבה שחשבתי.
קורה לכולם שיש איזו פסקה בספר, כזאת שמרגישים כאילו היא נכתבה בשבילך.
בספר הזה נתקלתי בכמות כזאת שיכולתי לקרוא את הספר פעמיים.
היו פסקאות שחזרתי עליהן יותר משלוש פעמים כשנתקלתי בהן לראשונה. ואחרי כל כמה עמודים חזרתי אליהן וקראתי אותן עוד פעם.
אני חושבת שלפחות רבע מזמן הקריאה הכולל התבזבז על קריאה חוזרת של כמה פסקאות שאהבתי.

יש בי רגשות מעורבים כשמדובר באיין ראנד. זה כבר הספר השני שלה שאני קוראת, ואני עדיין מחזיקה באותן דעות לגביה.
את האידיאולוגיה שלה אני לא אוהבת, אבל מבינה מאיפה היא נובעת ולמה אנשים כל כך נתפסים אליה.
אני לא אוהבת את מה שספריה מייצגים, אבל אוהבת את איך שהיא מתארת ומנסחת את ראות עולמה.

***********************

הדמות הראשית, האוורד רורק, גיבור הסיפור במלוא מובן המילה, עורר בי סלידה כזאת שלא יוצא לי להתקל בה אפילו אצל הנוולים הכי גדולים. אני יכולה לספור על יד אחת כמה טיפוסים ספרותיים עוררו אצלי שנאה כזאת.
טיפוס קר, לא אנושי ומתמסכן.
רורק בטוח במאה אחוז שדרכו והטעם שלו הם הטובים בעולם, שהוא צודק, שכולם טועים, שכולם לא יודעים, שהוא ורק הוא אדריכל אמיתי.
הדבקות שלו בעקרונותיו נוטים לטמטום יותר מאשר ראויים להזדהות.


ומדברים על הזדהות, הדמות שאמורה-להיות-שנואה, פיטר קיטינג, עוררה אצלי הכי הרבה הזדהות ואהדה.
פיטר הוא טיפוס אנוכי ורגיש שמתייסר מעצם היותו מה שהוא.
הוא התענג על הישגיו בתחילת דרכו, אך מהר מאוד מאס בהם. בתחילה היה טיפוס מלא חיים שמצפה בכיליון עיניים לעבר עתידו, בסוף הסיפור היה אדם דיכאוני שהבין שטעה בבחירת מסלול חייו. באמת שכאב לי עליו.

***********************

"יש מוכשרים ויש לא יוצלחים", אחד המשפטים מהספר שבאמת תפסו אותי, ופגעו בי אישית.
יש אנשים מוכשרים, ויש אנשים לא מוכשרים, אי אפשר להגיד שזה לא נכון. אבל אני אינני מוכשרת, לכן הניסוח הזה היה מאוד קשה בשבילי.
כמה קל להגיד דבר כזה בתור אדם מוכשר...
עיקרון השיוויון מחייב אותך להסתכל מכל נקודת מבט לפני שאתה קובע כזה דבר.
באותו עניין, אני בטוחה שהקפיטליזם, והעקרון ש"כל אדם לעצמו" נשמע נהדר לעשירים שגדלו בארמון, שקיבלו חינוך טוב ויש להם אחלה של קרש קפיצה לעתיד.
לאדם עני ומורעב שגדל יתום ברחוב, ובלי אמצעים להגיע למעמד כזה, המשפט הזה נשמע כמו גזר דין מוות.

אבל אני שופטת את הספר לפי עלילתו בלבד, ואלו חמישה כוכבים קלים מאוד.
כשקראתי את הספר, צללתי לתוכו. כשלא קראתי אותו - חשבתי עליו.
הכתיבה הייתה בין הטובות שנתקלתי בהן, הדימויים וצורות הניסוח היו בדיוק מה שספר צריך כדי לתפוס אותך בגרון.

**********************

אצטט פסקה שחזרתי אליה שוב ושוב, פסקה שממחישה אהבה למקצוע או תחביב, בלי יכולת לבטא או לתת במה לאהבה הזאת. (עמ' 58)

"יהיו ימים שתעמוד בפינת אולם ותאזין ליצור שעל הבמה מדבר על בניינים, על העבודה שאתה אוהב כל כך, והדברים שישמיע יעוררו בל ציפייה מתוחה שמישהו יעלה לבמה וימעך אותו בין שתי אצבעותיו. ואז תשמע את הקהל מריע לו ותרצה לצרוח, כי לא תדע מי אמיתי, הם או אתה. לא תדע אם אתה נמצא בחדר מלא גולגולות חלולות, או שמישהו רוקן ברגע זה את הגולגולת שלך. ואתה לא תאמר דבר, כי הצלילים שיצאו מגרונך לא יהיו בשפה שמובנת ליושבי החדר. וגם אם תרצה לדבר, לא תוכל, כי ידחפו אותך הצידה, אתה שאין לך מה לומר על בניינים!".

» ביקורות נוספות של Henta9
» ביקורות נוספות על כמעיין המתגבר (מהדורה חדשה 2012) - תרגום חדש