ביקורת ספרותית על הדרך לוורנאסי מאת אמנון יובל
ספר טוב

---

אני מאוד אוהבת מסעות, בעיקר משום שיש להם קשר בל ינותק עם הזמן.
מסיבה זאת הייתי מעריצה דגולה של סדרת הטלוויזיה האלמותית: מנהרת הזמן. מלבד העובדה שדאג וטוני כיכבו תדיר בחלומותיי, הם תמיד נסעו אחורה.
לעבר, לתקופה שלא תחזור, לעידן שלא קיים יותר וזה מצא חן בעיני.
לכן החלטתי מגיל צעיר שכשאהיה גדולה אבקר במקומות נושנים, באתרים שבהם דרכה כף רגלם של אישיים חשובים בהיסטוריה, של בני משפחתי שמצאו דרכם לישראל לאחר איימי השואה.
נסעתי לפולין וגרמניה, ביקרתי בצ'כיה. עליתי בכוונה על רכבות מאסף שאינן עושות קיצורי דרך כדי להתיידד עם השהות והציפייה, הם נעשו חבריי הטובים על אף שגרמו לי לא מעט לכאבי בטן ועצבים מרוטים.
כשהגעתי לשם ביקשתי מחברי שנתפצל, רציתי ללכת לאיבוד במרחבי בירקנאו.
הוא עקב אחרי כמו ברווז השוחה הרחק מזוגתו, השגיח מרחוק ותקתק במצלמה ואני נגעתי בכל אבן וליטפתי את הגדר שהייתה פעם טעונת חשמל.
הייתי מרוקנת אך יכולתי לדמיין את סבי יורד מהקרונות נפרד מאשתו: הוא ימינה והיא שמאלה – עובר את כל תהליכי ההתהוות של אסיר חדש בעוד זוגתו עומדת בתור וממתינה למותה.
חזרתי לישראל עם המון תובנות וכשנפגשנו כהרגלנו ביום שישי סיפרתי לו מה ראיתי והיכן הייתי, רכשתי לו ספר מהמוזיאון והוא דפדף בו בהתעניינות ותיאר בצבעים את מה שראיתי על גבי שחור-לבן.
לרגע התחלפנו בתפקידים, אני הייתי טוני והוא דאג.
חיכה לי בקצה המנהרה כדי לשמוע חוויות, אני סיפרתי ובעיניו עלו דמעות.
אני יודעת שלא ציערתי אותו, רק לקחתי אותו אחורה בזמן.
אני זוכרת שלפני נסיעתי דיבר במקטעים ולאחר שחזרתי לא ניתן היה לעצור אותו יותר. הוא היה כמו גשם ניתך, כמו המבול בתקופת נוח אך אני לא טבעתי כי הייתי בתוך התיבה: מוגנת, מסוקרנת ומלאת הבנה.
הקשר בינינו שתמיד היה חזק הפך למחושל.
סב ונכדתו: אחד מתמודד והשנייה מעודדת.
לכן סיפורי מסעות מדברים אלי. לא ממש משנה לי המקום אלא הדרך שבה מפנימים את הרגשות, התובנות והאבחנות.
ספרו של אמנון יובל "הדרך לוורנאסי" מתאר יפה את ההתמודדות עם השכול.
ליואל נודע שבנו, רועי, נהרג בתאונת אופנוע בהודו.
המום ונרעש מהטרגדיה שפקדה אותו הוא נוסע בעקבות יומנו של הבן להודו, מנסה להתחקות אחר חוויותיו, רגעיו האחרונים ומחשבותיו לפני הנפילה הנוראית לתהום.
הוא מבקר בערים השונות וחש את פעימות ליבה של המדינה השביעית בגודלה בעולם ותרבותה המגוונת. פוגש אנשים שונים ומשונים ורואה מראות שרק בהודו ניתן לראות ודרך חוויותיו הבלתי נשכחות והקריאה ביומן המסע של בנו, אנו מתוודעים לאישיותו יוצאת הדופן, לחמלה שבו ולהבנה השורשית העמוקה שתכונות מסוימות עוברות בירושה מאב לבן.
בספר ישנן פילוסופיות שונות אודות משמעות החיים: ממשנתו של סידהרתא (בודהה) ועד אלבר קאמי האקזיסטנציאליסט אך הן אינן מכבידות על הקורא ולא משתלטות על העלילה אלא משתלבות בה בעדינות וחכמה.
הסיפור קולח וקריא, רגיש מאוד ונותן נקודות היבט שונות על הודו ואזרחיה, שינוי מרענן לנוכח כל הסיפורים הנדושים ששמעתי על סמים, זוהמה, סטלה וזולה בחופי גואה.
למעשה, לאחר שסיימתי את הקריאה חשבתי כמה מעניין יהיה לבקר במקומות ייחודים כנפאל ו-ווראנסי (כמובן לאחר שאבקר בסקנדינביה, ספרד ורוב מחוזותיה של איטליה) ואולי אגיע גם אני להארה ואלמד לעשות יוגה כמו שצריך ובלי לקטר על האיטיות שבה.
את "הודו – יומן דרכים" של עזריאל קרליבך קראתי מזמן ומאוד נהניתי מתובנותיו אך יש לציין כי ספר זה לא נופל ברמתו ממנו ומשלב בתוכו אלמנטים מודרניים ומפתים כמוסיקה, ספרים וסרטים שאליהם מאוד התחברתי ואותם אני מעריכה.
זאת היא דרך הגונה בעיני להזדהות עם הדמויות ואולי גם עם הכותב שמבין דבר מה או שניים באיכות שלא מתכלה.
נהניתי הנאה שלמה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על הדרך לוורנאסי