ביקורת ספרותית על הדרך לוורנאסי מאת אמנון יובל

---

לפעמים השקט מסביבך יכול לגרום גם לך להיות שקט ובנוסף להמעיט את רעשי הרקע שתמיד רוחשים סביבך. ראש השנה בכלל בעיני הוא חג רגוע אולי כי אני מעדיף להישאר בבית ולנסוע לים הקרוב לא יותר. יין טוב, אוכל משובח, ספרים כתיבה לפרקים וים הרבה ים יכולים להפוך חג ארוך לחגיגה של זמן. אני קורא לא מעט ואוהב את צלילות מזג האוויר שהשתפר ואת פינת הישיבה בגינה שבה אני יכול לקרוא ללא הפסקה. והשקט מסביב עונג.
תמיד אהבתי ואוהב ספרות ישראלית מאד על כל גווניה. אני מתענג תמיד לקרוא את גרוסמן, את מאיר שלו הישנים ועמוס עוז לפרקים. בקיצור את כל אלה שאפשר לקרוא להם אבני יסוד בספרות הישראלית, התאהבתי במירה מגן ותמיד חשבתי שרונית מטלון היא טוות מילים נדירה.
אבל בשנים האחרונות אני מחפש קולות אחרים בעולם הספרות הישראלי ולא מעט פעמיים אני סוגר את הספר בשניות ולפעמים אני נמס. קרה לי פלאים עם ספריו של יובל שימעוני נפעמתי מול ספרו של יובל ירח. אבל עם הזמן קיבלתי חוסר רצון לקרוא ספרות מתוכננת של גיבורי ספרות ישראלים שמסתובבים סביב עצמנו.
אני חי עבור מסעות גם אם הם אישיים וגם שהם נכתבים ומעוררי עניין. כתבתי ספר שלם על מסע פנימי הנע מתוך כאב "חוצה".
הדרך לווראנסי של אמנון יובל אולי חמק מרנטגן של הקוראים אולי כיוון שלא ראיתי יותר מידי מילים שנכתבו עליו וזה חבל. הספר ראוי עד מאד לתהודה ולעניין.
ספר שלוקח יחד את סיפור המסע את הכאב ומאחד אותם באיפוק מעורר השתאות.
הספר מספר על תנועה שלמה של אב התר בהודו בעזרת יומן של בנו שנהרג שם ומרכיב מסע נפשי פנימי ועוצמתי של אב אחרי בן. מסע המחבר את הרגשות הגלויים והנסתרים.
ספר צלול, בהיר מדויק. כתיבה כמעט מנורית ומתבוננת שמאפשרת לקורא להביט היטב למעמקי הספר. ללא תילי מילים וללא רגש מוגזם ובדיוק של איזמל מנתחים אמנון יובל פורש סיפור עדין ומתחשב ומאד כואב. נושא טעון שגורם לקורא להביט היטב על חייו ולהתוודע לאינטימיות ולאהבה ולכאב בין הדפים.
ספר שלדעתי צריך היה להיות כאחד הספרים המובילים של השנה שחלפה.
לצערי אני גם רואה שבדף חותמות המושאלים בסוף הספר הנלקח מהספרייה אני היחיד שלקח אותו. מה שאולי מרמז על אורך חייו של ספר ישראלי.
ואני באחריות אומר למי שמעוניין הספר מצויין עד מאד.

» ביקורות נוספות של דרור
» ביקורות נוספות על הדרך לוורנאסי