ביקורת ספרותית על ארי ודנטה מגלים את סודות היקום מאת בנג'ימן אלירה סאיינז
ספר מעולה

---

יש לי ימים מיוחדים במינם, ימים שאני לא באמת יכולה לקרוא ספר, כי אני לא ממש יכולה לעשות משהו אחר.
בימים האלו, אני רואה את השלילי שבדבר, אני עייפה, ואני מרגישה ששום שעות שינה לא יגרמו לי לרצון באמת לעשות איזה משהו חוץ מסתם לשבת ולהתבטל, מצב שאפילו לספרים אני לא רוצה להתקרב.
אחרי יותר מידי זמן(שבועיים בלי ספר טוב זה הרבה זמן) שלא הרגשתי מנוחה עם עצמי, זה היה נהדר לקרוא ספר שאני יכולה להשאב אליו ולנוח.
זה מסוג הספרים האלו שאני קוראת, ואני נחה, לא משנה עד כמה העלילה מחמירה או פשוטה, אני נחה, ולא כי זה ספר מעבר, אלא פשוט כי הדמויות קלות להבנה, העלילה קלה להבנה, והכל מובן עד כאב.
קל להבין אותם ואני מבינה ודי בטוחה שהייתי במקומו של ארי במצבים שונים, למרות שאני בת והוא בן, ורציתי ספר כזה.
בהתחלה רציתי ספר עם סוף טרגי, רציתי להרגיש את הכאב העדין של לאבד דמות, וחשבתי שזה מה שיקרה פה, אבל זה לא קרה, אבל היה משהו טוב יותר.
היה סיפור פשוט.

כעיקרון נראה לי שאני עייפה כי אימצנו כלב, למרות שהיינו משפחה שמתאימה(וגידלה) חתול.
הרגשתי שכל העיניין הזה עייף אותי יותר מידי, ואפילו בימים שישנתי הרבה, התעוררתי עייפה, מאוד.
התעצבנתי בקלות מאנשים, חשבתי עליהם דברים רעים, ועלי, הרגשתי בדידות חונקת אותי ברוב היום בשיעורים, והרגשתי שאני כבר נותנת לעצמי לזחול לתהום של סתם מחשבות רעות, מה שממש אסור שיהיה בתקופה הזו של יא, עם כל המתכונות והבגרויות שמתקרבות בצעדי ענק.
אבל... הספר הזה נתן לי מנוחה, כמו שציינתי.
היו לי מצבים שרק קראתי שורה וחצי וחייכתי, הרגשתי קצת יותר אופטימית והיה לי חשק לנסות טיפה יותר בשלושת הימים האלו.

ארי ודנטה אלו דמויות די מיוחדות, הם הפכים כמעט מושלמים אבל גם לא, לכולם יש את היצר שכועס על הכל, שמבולבל ולא מבין מה קורה סביבו, ולכולם יש את הידיעה הברורה של מה שקורה, את הרגש שעוטף אותנו, ואת המעט ידע, וברור, הסכסוך ביניהם.
נראה לי הספר הזה דיבר הכי טוב על בלבול נעורים, זה דבר זוועתי ומכעיס שגורם להכל להראות רע ולא ברור, זה מעצבן וזה לא נותן נחת.
מצד אחד זה מרגיש לי רחוק, כי מרוב ייאוש אני מנסה להדחיק הכל ופשוט להמשיך הלאה, יהיה לי זמן בחופש ובצבא לדאוג לבנייה עצמית, עכשיו אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי לנסות להכנס לתהום המחשבות שלי בתקופה כזו עמוסה.
ומצד שני זה מרגיש לי קרוב מידי עד כאב, שזו כנראה הסיבה למה באמת אהבתי את הספר, אני כל הזמן שומעת שהוא עשה זה והיא עשתה זו, ואני כל הזמן חשבתי אם הם ממהרים או אני איטית, אם זה בכלל יקרה לי, אני בכלל רוצה את זה, זה באמת שווה את זה, איך אזהה את זה. זה חור שחור, זה ברור לי, והיה לי נחמד לקרוא על מישהו שחופר עמוק בתהום הזה למצוא את עצמו.
מציאה עצמית כזו צריכה להיות בקצת יותר בספרים, עם עוד מציאות עצמיות שלא מומשו אבל כן קיימות, זה עוזר וזה באיזה שהוא מצב מנחם לדעת שאת לא חריגה במצב שלך.

גם מעבר לכל החלק שאני לקחתי ללבי, זה ספר נעורים פשוט, לא מסובך, לא מסתורי, חד וחלק, טוב, אולי קצת עקום, אבל הוא קליל, לא קשה להשאב אליו, וחבל לי שהוא נגמר כל כך מהר.

הוא מספר על פריחה מאוד איטית ועדינה אך מעורבת בקשיים של אהבה בין שני נערים מנקודת מבט של נער מתוסבך שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהעולם.
זה ספר לקרוא בימים רעים, עד כמה שאולי בתמונה הגדולה הוא לא כזה מיוחד, אבל זה ספר ששואב אותך לכמה זמן מהמצב סביבך, ולנוח, ונגמר עם עצב קליל כי בעצם עכשיו יהיה קשה למצוא ספר שיוציא אותך מהמצב המעיק, למרות שהסוף טוב.

» ביקורות נוספות של Drunk Reader
» ביקורות נוספות על ארי ודנטה מגלים את סודות היקום