ביקורת ספרותית על החבר שלי, הָאנֶס מאת ריטה פאלק
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 11 במרץ, 2018
ע"י shila1973


כשנסעתי לבקר את מחנכי לשעבר במעונו החדש הרגשתי מוזר מאוד.
ביררתי תחילה כיצד עלי להגיע לזיכרון יעקב והסתבר לי שעלי לקחת רכבת ואוטובוס.
אני אוהבת תחבורה ציבורית ובארה"ב אין לי הזדמנות להשתמש בה. בירור קצר באינטרנט הורה לי על שעות יציאה והגעה ואמנם תוך פחות משעה הגעתי ליעד.
עצרתי תחילה בחנות פרחים מקומית וקניתי זר יפה בגווני וורוד. לא היו חמניות ודיי הצטערתי משום שזה הפרח הכי עצוב-שמח שאני מכירה ומתאים בעצם לכל זמן.
המוכרת, אישה גדולה בעלת מבטא רוסי כבד שאלה "לאיזה אירוע"? ואני עניתי לזכר ימים עברו. היא לא כל כך הבינה ולקוחה נוספת שהייתה במקום אמרה: את לא מבינה סווטה? זו פגישה מחודשת והם בטח לא התראו הרבה זמן. את נראית יופי מותק, הוא מאוד ישמח לראותך.
חייכתי והגשתי לה שטר של חמישים. נשאתי בזהירות את הזר והבטתי שוב בכתובת שהקלדתי בנייד: ישר עד שדרת הברושים ומשם ימינה לרח' המייסדים 1
נכנסתי דרך השער הפתוח והבטתי סביבי, האוויר הריח נפלא והיה שקט ונעים.
לפנות שמאלה בכניסה והמעון נמצא בצד.
צעדתי לכיוון, מחפשת בעיני את שמו ושם משפחתו. היו שם כמה כתובות, שמות חקוקים באבן ולא הצלחתי למצוא את שמו. לא ידעתי מה לעשות. האם להתקשר? האם זה נאות? עד שהנה, מעט בצד הוא ניצב.
על דלת השיש שלו היו פזורים עלים יבשים והאגרטל הלבן היה ריק .
התקרבתי לאט, לא ידעתי מה להגיד.
היי, זאת אני שרון אתה זוכר? הבאתי לך פרחים.
ומבלי לחכות לתשובה אחזתי באגרטל והלכתי לברזייה שבכניסה. שטפתי אותו היטב משרידים של נוזל עכור ומילאתי אותו במים טריים, סידרתי את הפרחים וחזרתי לחלקתו.
אני מצטערת שלקח לי הרבה זמן לבוא אבל חשבתי עליך הרבה.
לא היה שום מענה מלבד ציפור אחת ששרה לא הרחק ממני.
התחלתי לספר לו על המשפחה שלי ומה התחדש מאז התיכון ואיך לא השתנתי בכלל למרות שכולם חושבים שכן.
ודיברתי אתו על דברים שאפילו לבי לא העז להכיל ולא ידעתי מהיכן הם מגיעים ואיפה בכלל מאחסנים את כל האורניום והפלוטוניום של סך הרגשות, שיכולים לגרום לביקוע גרעיני. אני חושבת שגם קצת בכיתי כי התחלתי לראות מטושטש וכאב לי הישבן כי האדמה מתחתי הייתה תחוחה ומגורגרת. לא רציתי לשבת על אבנים של אחרים ולהפריע את שלוות הישנים.
אז קמתי לאחר שעתיים בערך והודעתי לו שאני הולכת לבקר אצל הוריו ושזה היה מפגש מדהים. כבר שנים שלא דיברתי בפתיחות כזאת, מעוררת מתים.
הדממה מוציאה מאתנו רעשים שלא חשבנו שקיימים בנו: לבנים, מטרידים, מודחקים שמפריעים לסביבה וגורמים לה להרגיש שלא בנוח.
לכן אנו כולאים אותם בקן ציפורים, גבוה בצמרת העץ שאף אחד לא יגיע או יראה.
סיפורו של אולי המסופר לנו באמצעות מכתבים אל חברו השרוי בקומה, האנס הינו פצצה מתקתקת של רגשות ועצבים.
אולי והאנס, חברים טובים מילדות שמעולם לא נפרדו, עוברים מהפך כאשר האנס נפצע אנושות בתאונת דרכים והופך לצמח.
אולי לא מוכן לוותר עליו ומבקרו כמעט כל יום בבית החולים, כותב לו מכתבים ומספר לו על חייו ועל קורות משפחתו למקרה שיתעורר וירצה להיות בעניינים.
הוא יושב ליד מיטת חוליו, מעסה את ידיו הקרות, מאכיל אותו ומדבר אליו.
על אף שאינו מקבל מענה או פידבק מחברו חסר ההכרה, הוא שם לב לשינויים מזעריים בגופו ויודע שהוא מקשיב ומפנים את דבריו.
סביבתו של אולי מקבלת בהבנה את מסירותו להאנס אך רק עד שלב מסוים והיכן שהחברים עוצרים, ממשיך בהתמדה הרע הנאמן ולא מוכן לקבל את המציאות שלפניו.
במקביל, הוא עובד במוסד לחולי נפש ומתאר לחברו המחובר לצינורות על המציאות האחרת, השייכת לחולים ולפגועים שלעולם לא יחלימו ויצאו מן המוסד המכונה בפיו: קן הציפורים (שהזכיר לי קמעה את קן הקוקייה).
שיחותיו עם יקיר נפשו שבעיניו הוא כמו אח לכל דבר, אינן זוכות למענה.
הן מהדהדות בין ארבעה קירות, נספגות בין הדפים, נמהלות עם הנוזלים העוברים בצינורות ומזינות את האנס הישן, התלוי בין החיים למוות.
בהתחלה נוצר הרושם שהמילים אינן עוזרות במאום אך בהדרגה חל שינוי בשני החברים וכל אחד מהם מצליח להגיע אל השלווה נטולת הייסורים.
הספרות הגרמנית המודרנית בעיני, יקית ברגשות, מדודה מאוד בכיסופים. כמעט ואין מקום לאמוציות נוטפות דמעות ופתוס מוגזם.
אך השימוש המצומצם בהבעת הרגשות גורם לקורא להיות קשוב ולעמוד על המשמר וכך יוצא שבסיומה של היצירה אנו יוצאים נשכרים ונרגשים מבלי להבין מאיפה זה בא לנו;
בערך כמו שדיברתי לעצמי באותו בית העלמין במשך שעה וחצי ונשטפתי ברצון לשחרר את הסכר שעצר בעד רגשותיי במשך שנים.
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
shila1973 (לפני חצי שנה)
תודה רץ,
זכרון יעקוב היא אחת הערים היפות בישראל. במיוחד מעניין לדעת מי בנה אותה
רץ (לפני חצי שנה)
מרגש, אגב הסבא וסבתא רבא שלי - מייסדי זיכרון יעקב גרו ברחוב המייסדים בחצר וילדר - כל אחד והזיכרונות שלו.
shila1973 (לפני חצי שנה)
פואנטה,
האם כוונתך לכל הקשקוש אודות בעל הזהויות המרובות בסימניה?
כן, שמעתי אודותיו אך לא טרחתי לקרוא את כל התכתובת. מפליאה אותי המהומה על לא דבר, כאילו אין דברים חשובים יותר להתעסק עמם
מחשבות (לפני חצי שנה)
צייד בודד הוא ספר בלתי קריא.
עמיחי (לפני חצי שנה)
"ציד בודד הוא הלב" הוא ספרה היפהפה של קרסון מק'קלרס. כל כך מומלץ.
פואנטה© (לפני חצי שנה)
שילה יקירתי גם את -:)
דרכת על מוקש כי לאחרונה ראיתי דברים נסתרים והואשמתי בדברים איומים ונוראים אבל אני יודעת שכוונתך טובה אז תודה!
shila1973 (לפני חצי שנה)
תודה לך חני.
כמה רגישה שאת!
shila1973 (לפני חצי שנה)
ישי,
לגמרי ״דבר אליה״.
לקח לי זמן רב להבין את אהבתו המעוותת של בניניו האח שעבד בבית החולים לאליסייה, הרקדנית שהייתה בקומה (צפיתי בסרט כמה פעמים ולבסוף רכשתיו) אבל לבסוף הבנתי ונכמרו רגשותי אליו. הוא היה שונה בכל מובן מכולם ואינטנסיבי באהבתו ומעקביו. רק בסוף הבין את חומרת מעשיו.
דווקא חברותם האמיצה של הבנים שהתבגרו בסיפור זה, הזכירה לי יותר את דוד ויונתן.
לאו דווקא במובן המיני שלעיתים מייחסים להם אלא חיבור נפשי טהור
shila1973 (לפני חצי שנה)
תודה לך אברהם,
מאוד מעריכה את הפידבקים שלך, מקווה שאתה יודע את זה.
shila1973 (לפני חצי שנה)
דנה ואפרתי
רב תודות לכן, בנות יקרות!
shila1973 (לפני חצי שנה)
מחשבות ועמיחי
תודה לכם ואחפש את ״צייד בודד הוא הלב״ זהו ספר, אני מניחה?
shila1973 (לפני חצי שנה)
״לוויתן סחוף״
איזה יופי, יפעת. את מאוד תאהבי את הספר
shila1973 (לפני חצי שנה)
פואנטה יקירתי,
יש לך היכולת לראות דברים הנסתרים מהעין, תענוג ממש!
את קוראת נפלא בין השורות ותודה לך
ישי (לפני חצי שנה)
אולי לא הסברתי את עצמי כראוי, חני. הביקורת והתמסרותו של אולי לחברו הצמח הזכירה לי בסרט את התמסרותם של שני הגברים לנשים שבחייהם, לא משנה מה הסיבות של כל אחד מהם.
חני (לפני חצי שנה)
את כותבת נפלא. ישיי היה משהו קריפי בסרט הזה שגורם חוסר נוחות.
אין תירוצים לעשות את מה שעשה וגם לא בשם האהבה. יש כבוד מינימלי שחייבים לכבד.
קריפי כבר אמרתי.
ישי (לפני חצי שנה)
מזכיר לי משום מה את 'דבר אליה' של אלמודובר. הגברים שאהובותיהן שוכבות במצב תרדמת בבית חולים והם מגיעים אליהן מידי יום וסועדים אותן, תרתי משמע..
עוצמת הנפש שלך מיוחדת.
אברהם (לפני חצי שנה)
"הדממה מוציאה מאתנו רעשים שלא חשבנו שקיימים בנו"
משפט רב משמעות.

אחת הביקורות היותר יפות שלך, אם לא היפה שבהן.
מרטיט ומרגש.
דנה (לפני חצי שנה)
איזה ביקורת מרגשת... יפה
אפרתי (לפני חצי שנה)
כתבת נהדר.
עמיחי (לפני חצי שנה)
וואו. מקסים. תודה!
יש משהו בתיאור שתיארת את הספר שהזכיר לי את הקשר-לא קשר ב"ציד בודד הוא הלב" המופלא.
מחשבות (לפני חצי שנה)
מרתק כתמיד.
יפעת (לפני חצי שנה)
סבא שלי, שגר ממש שם היה גם הוא לווייתן סחוף במשך חודשים ארוכים, עד שהגיע לבית השיש שלו. כמה שהסיפור שלך והספר מתחברים לי.
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=2&prfid=28418&wrkid=71796
פואנטה© (לפני חצי שנה)
ב"שמות חקוקים באבן" הבנתי.
ועכשיו אני גם מבינה למה היה לך קשה לכתוב על הספר הזה (ואני חיכיתי בסבלנות...).
בשלוף צצים לי שני שמות: רוברט ואלזר (הוא שוויצרי אז גם תופס, לא?) וריצ'רד בראוטיגן (והוא דווקא אמריקאי). מעניין ששניהם הוגדרו כחולי נפש ואושפזו / התאשפזו, ומדהים לראות עד כמה הם קלטו את המציאות וידעו להעביר אותה בצורה המיוחדת הזאת שאת מדברת עליה.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ