הָאנֶס ואוּלִי, בתחילת שנות העשרים שלהם הם חברים טובים מהילדות המוקדמת. אוּלִי מחזיק בכיסו תמונה של שניהם מהיום הראשון שלהם בבית הספר. היום הם כבר בני עשרים ושתיים. החברות שלהם היא מסוג החברויות שהאחד הוא חציו של האחר.


לילה אחד חורפי וקר של חודש פברואר רוכבים השניים על האופנועים שלהם. ואז התהפכו החיים של שניהם. אוּלִי רכב לפנים, ועוד ראה את הָאנֶס רוכב על האופנוע שלו מאחור במראה. אבל כשסיים את הסיבוב כבר לא ראה את האופנוע של האנס אחריו וחשב שלא הספיק לקחת את הסיבוב. לא רק את הסיבוב האנס לא הספיק. הרבה יותר מזה. האנס הופך לצמח.


"אתה שוכב כאן עם כל הצינורות והמכשירים שלך ולא זז. אתה לא מת, אתה לא חי, לא שפל, לא גאות, פשוט נמוג בין השניים". (עמ' 8)

אולי מבקר את האנס כמעט כל יום בבית החולים, יושב ליד מיטתו או על אדן החלון כשהוא משקיף אל עבר עץ הערמון הזקן שבחצר. סדר יומו של אולי לא כולל הרבה. הוא מתמרן בין עבודתו כמטפל במוסד לפגועי נפש אותו מכנה קן הציפורים (קן הקוקיה, מישהו?) לבין הביקור היומי אצל האנס, בו מקריא לו מהעיתון תוצאות משחקים ופרשנויות של הוקי קרח, אותם משחקים שהשניים כל כך אהבו, ועכשיו אין לו לאולי עם מי לדבר עליהם. ובין אלה לא שוכח גם החיים שמתקיימים בחוץ. ומדי פעם הוא נוסע לאגם, ויושב עם החבר'ה בפאב. כי החיים..


ואז מתחיל אוּלִי לכתוב להאנס מכתבים. כל מכתב נושא תאריך ויום בשבוע, ושם מספר אולי להאנס מה היה. עם מי נפגש. על העבודה שלו, על המטופלים, על החברים שלהם: קאלה, ריק, ונאלה. הוא מנגיש להאנס את החיים, את מה שניטל ממנו- הוא מחזיר לו. הוא הרי יודע שיום אחד האנס יחזור. ואז יוכל להתעדכן מה היה כשהוא היה לא היה. הפער הזה בין החוסר חיות שבבית חולים לבין החיים שעולים מהמכתבים הוא עצום. זה כמו פלטת צבעים שמצד אחד יש בה רק צבע אחד והוא קודר, אל מול פלטת צבעים שנייה בה הססגוניות עזה ומרובת גוונים.
מתוך המכתבים עולים חיים שלמים, רגשות, ויצרים. הרבה תנועה ותזוזה. חיות. כך במשך שנה נכתבים המכתבים כשבסופה של שנה זו מבין אוּלִי כי יותר מאשר המכתבים נועדו להאנס, הם קודם כל נועדו עבורו, הם היו תהליך שהיה זקוק לו.


אני רוצה לציין את הכריכה היפהפיה שעיצב תמיר להב-רדלמסר ז"ל. היא בעצמה מרמזת על משהו מתוכן הספר . נראות בה שתי דמויות עומדות על גשר באמצע אגם. נראה שהן בציפייה למשהו, ואפשר להרגיש את הקדרות והקור מצבע הכריכה.

בכתיבה מאוד מאופקת ובבחירת מילים נבונה ומדויקת הספר הזה, שיש בו משהו שקט ואפילו צנוע, מצליח לפלס דרכו אל לב הקורא.

אהבתי.

כשנסעתי לבקר את מחנכי לשעבר במעונו החדש הרגשתי מוזר מאוד.
ביררתי תחילה כיצד עלי להגיע לזיכרון יעקב והסתבר לי שעלי לקחת רכבת ואוטובוס.
אני אוהבת תחבורה ציבורית ובארה"ב אין לי הזדמנות להשתמש בה. בירור קצר באינטרנט הורה לי על שעות יציאה והגעה ואמנם תוך פחות משעה הגעתי ליעד.
עצרתי תחילה בחנות פרחים מקומית וקניתי זר יפה בגווני וורוד. לא היו חמניות ודיי הצטערתי משום שזה הפרח הכי עצוב-שמח שאני מכירה ומתאים בעצם לכל זמן.
המוכרת, אישה גדולה בעלת מבטא רוסי כבד שאלה "לאיזה אירוע"? ואני עניתי לזכר ימים עברו. היא לא כל כך הבינה ולקוחה נוספת שהייתה במקום אמרה: את לא מבינה סווטה? זו פגישה מחודשת והם בטח לא התראו הרבה זמן. את נראית יופי מותק, הוא מאוד ישמח לראותך.
חייכתי והגשתי לה שטר של חמישים. נשאתי בזהירות את הזר והבטתי שוב בכתובת שהקלדתי בנייד: ישר עד שדרת הברושים ומשם ימינה לרח' המייסדים 1
נכנסתי דרך השער הפתוח והבטתי סביבי, האוויר הריח נפלא והיה שקט ונעים.
לפנות שמאלה בכניסה והמעון נמצא בצד.
צעדתי לכיוון, מחפשת בעיני את שמו ושם משפחתו. היו שם כמה כתובות, שמות חקוקים באבן ולא הצלחתי למצוא את שמו. לא ידעתי מה לעשות. האם להתקשר? האם זה נאות? עד שהנה, מעט בצד הוא ניצב.
על דלת השיש שלו היו פזורים עלים יבשים והאגרטל הלבן היה ריק .
התקרבתי לאט, לא ידעתי מה להגיד.
היי, זאת אני שרון אתה זוכר? הבאתי לך פרחים.
ומבלי לחכות לתשובה אחזתי באגרטל והלכתי לברזייה שבכניסה. שטפתי אותו היטב משרידים של נוזל עכור ומילאתי אותו במים טריים, סידרתי את הפרחים וחזרתי לחלקתו.
אני מצטערת שלקח לי הרבה זמן לבוא אבל חשבתי עליך הרבה.
לא היה שום מענה מלבד ציפור אחת ששרה לא הרחק ממני.
התחלתי לספר לו על המשפחה שלי ומה התחדש מאז התיכון ואיך לא השתנתי בכלל למרות שכולם חושבים שכן.
ודיברתי אתו על דברים שאפילו לבי לא העז להכיל ולא ידעתי מהיכן הם מגיעים ואיפה בכלל מאחסנים את כל האורניום והפלוטוניום של סך הרגשות, שיכולים לגרום לביקוע גרעיני. אני חושבת שגם קצת בכיתי כי התחלתי לראות מטושטש וכאב לי הישבן כי האדמה מתחתי הייתה תחוחה ומגורגרת. לא רציתי לשבת על אבנים של אחרים ולהפריע את שלוות הישנים.
אז קמתי לאחר שעתיים בערך והודעתי לו שאני הולכת לבקר אצל הוריו ושזה היה מפגש מדהים. כבר שנים שלא דיברתי בפתיחות כזאת, מעוררת מתים.
הדממה מוציאה מאתנו רעשים שלא חשבנו שקיימים בנו: לבנים, מטרידים, מודחקים שמפריעים לסביבה וגורמים לה להרגיש שלא בנוח.
לכן אנו כולאים אותם בקן ציפורים, גבוה בצמרת העץ שאף אחד לא יגיע או יראה.
סיפורו של אולי המסופר לנו באמצעות מכתבים אל חברו השרוי בקומה, האנס הינו פצצה מתקתקת של רגשות ועצבים.
אולי והאנס, חברים טובים מילדות שמעולם לא נפרדו, עוברים מהפך כאשר האנס נפצע אנושות בתאונת דרכים והופך לצמח.
אולי לא מוכן לוותר עליו ומבקרו כמעט כל יום בבית החולים, כותב לו מכתבים ומספר לו על חייו ועל קורות משפחתו למקרה שיתעורר וירצה להיות בעניינים.
הוא יושב ליד מיטת חוליו, מעסה את ידיו הקרות, מאכיל אותו ומדבר אליו.
על אף שאינו מקבל מענה או פידבק מחברו חסר ההכרה, הוא שם לב לשינויים מזעריים בגופו ויודע שהוא מקשיב ומפנים את דבריו.
סביבתו של אולי מקבלת בהבנה את מסירותו להאנס אך רק עד שלב מסוים והיכן שהחברים עוצרים, ממשיך בהתמדה הרע הנאמן ולא מוכן לקבל את המציאות שלפניו.
במקביל, הוא עובד במוסד לחולי נפש ומתאר לחברו המחובר לצינורות על המציאות האחרת, השייכת לחולים ולפגועים שלעולם לא יחלימו ויצאו מן המוסד המכונה בפיו: קן הציפורים (שהזכיר לי קמעה את קן הקוקייה).
שיחותיו עם יקיר נפשו שבעיניו הוא כמו אח לכל דבר, אינן זוכות למענה.
הן מהדהדות בין ארבעה קירות, נספגות בין הדפים, נמהלות עם הנוזלים העוברים בצינורות ומזינות את האנס הישן, התלוי בין החיים למוות.
בהתחלה נוצר הרושם שהמילים אינן עוזרות במאום אך בהדרגה חל שינוי בשני החברים וכל אחד מהם מצליח להגיע אל השלווה נטולת הייסורים.
הספרות הגרמנית המודרנית בעיני, יקית ברגשות, מדודה מאוד בכיסופים. כמעט ואין מקום לאמוציות נוטפות דמעות ופתוס מוגזם.
אך השימוש המצומצם בהבעת הרגשות גורם לקורא להיות קשוב ולעמוד על המשמר וכך יוצא שבסיומה של היצירה אנו יוצאים נשכרים ונרגשים מבלי להבין מאיפה זה בא לנו;
בערך כמו שדיברתי לעצמי באותו בית העלמין במשך שעה וחצי ונשטפתי ברצון לשחרר את הסכר שעצר בעד רגשותיי במשך שנים.