ביקורת ספרותית על בערך קלינט איסטווד מאת עמוס קולק

---

כשהייתי באמצע הכשרת הטירונות שלי, הוקפצה הפלוגה שלי לעזה; היינו בקושי מספר חודשים בצבא וכבר זורקים אותנו לאמצע הקלחת של מחנות הפליטים אלבורג' - נוסארת בסוף ימיה של האינתיפאדה הראשונה. בתקופה הקצרה שבילינו שם, עסקנו בעיקר בשמירות, פלירטוטים מילוליים בקשר עם חיילות המבצעים, שצחקו בוודאי על החיילים הצעירים שטופי ההורמונים, והסתכלנו בקנאה באנשי המילואים שהיו יוצאים מידי פעם לפזר הפגנות תוך כדאי ירי והשלכת רימוני הלם על ההמון הפלסטינאי שהתנקז לציר מחנות הפליטים.
בלילות היינו עומדים על מגדל השמירה וסורקים עם פרוז'קטור גדול את הבתים הרעועים שסבבו את מתחם המחנה, מאירים על חולדות ענק שהיו מתרוצצות בין חצרות הבתים והיו חושפות שיני טרף ענקיות מולנו.
מאז צברתי שעות תעסוקה רבות בשטחים; זרקו עלי אבנים ובלוקים, יידו עלי בקבוקי תבערה, גלגלו מולי במורד צמיגים גדולים של משאיות, ירו עלי, פוצצו עלי מכונית תופת אבל הכול אובד לאט בזמן המתמשך, הכול נשכח. חווית השטחים הראשונה, על אף שלכאורה היא חסרת משמעות ועשייה - כי למעט לשמור ולנבוח לא עשיתי דבר משמעותי, נשארה חקוקה לי בזיכרון ואין ספק שזאת הייתה קבלת פנים 'חמה' לעולם הצבאי שנכנסתי אליו.
אסף רייק חוגג את יום הולדתו הארבעים וארבע. הוא תסריטי וסופר, עשה סרט מוצלח עם כוכבת הוליוודית, מתחיל עם מלצריות שצעירות ממנו בעשרים שנים ולפעמים גם מצליח לו אתן כי הוא חושב שהוא בערך קלינט איסטווד והן חושבות שיש לו חוש הומור וזה מה שמושך אותו אצלן.
אסף רייק יוצא לתעסוקת מילואים ברצועת עזה בסוף האינתיפאדה הראשונה, אין לו כוונות להיות גיבור וגם השירות שלו שם לא מייעד אותו למשהו מיוחד אבל אז קורה משהו... וכל החיים שלו משתנים ומתהפכים וכעת הוא צריך להתמודד עם תוצאות המעשים שלו והמעשים שלו משפיעים על כל הסובבים אותו כולל ההורים שלו, החברים שאין לו, הנשים בחייו ואולי גם על חברה ישראלית שלמה שלא מסוגלת להתמודד עם מה שקורה בשטחים באותה תקופה.
עמוס קולק הוא בנו של טדי קולק, הוא נסיך ירושלמי והוא משלב הרבה פרטים ביוגרפיים מחייו בדמותו של הגיבור. זה די מצליח לו; לעשות 'העתק' על החיים שלך, כולל יחסיך עם הוריך, הסרטים שעשית ואז להכניס את המפץ הגדול, התמודדות של בני דורך, בוגרי מלחמת יום הכיפורים ולבנון עם האינתיפאדה הראשונה שהוציאה מהם צדדים של כעס ואלימות שלא היו מודעים להם. מבט נוקב וחודרני על החברה הישראלית של תחילת שנות התשעים שהמשיכה לחיות בבועה כאילו שאין מחר, בעוד שטובי בניה מצאו את עצמם מפטרלים במחנות פליטים, חוצצים בין העולם האשלייתי של ישראל למציאות הקודרת שמסביב.
תמיד חשבתי שקולק בנה בדמות הגיבור את החיים שרצה כל כך שיהיו לו ולא היו לו, ואולי כן... את הספר קראתי לראשונה בסוף השירות הצבאי ומיד נשבתי בקסמו, אפילו קינאתי בגיבור שחייו בהתחלה נטולים דאגות, הוא מצליח בקשריו עם בנות המין היפה אבל הוא נשאב לאירוע מכונן בשטחים ואני כל כך הבנתי אותו כי הייתי שם, במקום הזה.
כיום, כשאני בדיוק בגיל בו מתרחשת עלילת הסיפור בחייו של הגיבור, אני מרוחק שנות אור מאותה קנאה שאחזה בי לפני עשרים שנה. חיי רווים בדאגות קיום משפחתיות ואני אוהב את זה. אינני מתחיל עם מלצריות שצעירות ממני בעשרים שנה, אפילו לא מפלרטט עמן מילולית כי זה חסר טעם ותכלית. אני עדיין עושה מילואים בגאווה רבה, אבל לשמחתי עזה כבר לא בידינו והצבא הגיע למסקנה שאני תורם יותר במקומות בהם אני לא צריך לרוץ אחרי נערים שמיידים אבנים.
ובכלל תמיד העדפתי את גון ווין וג'רי קופר על פני קלינט איסטווד, פשוט הם תמיד היו יותר אנושיים ויותר פגיעים.

» ביקורות נוספות של ישי
» ביקורות נוספות על בערך קלינט איסטווד