ביקורת ספרותית על ההיסטוריה הסודית [מודן] - סדרה לספרות יפה # מאת דונה טארט
ספר לא משהו

---

בגדול, באני זה שם של מנייאק.
באני הוא סוג של פלייבוי/ג'יגולו/נער שעשועים מתעלק ומוצץ דם - בעיקר לאנשים עשירים כי להם אפשר למצוץ גם כסף. וגם את לשד החיים אם במקרה יוצא שזה אקסטרה באני. זה לא סתם שבאני מתחרז עם מאני.
באני הוא מישהו כזה שייטפל למישהו מקובל, יפה, מוכשר או עשיר ממנו (מוצלח, במכלול) וינסה לטפס במעלה הסולם החברתי באמצעותו, דרכו או עליו. אבל באני שכזה תמיד יישאר קרצייה טפילית והכי גבוה שהוא ישתדרג זה ממעמד של פרעוש למעמד של פשפש.
באני זה מישהו שפשוט תפור על יו גראנט לגלם. גראנט הצעיר, לא העכשווי. כי באני מזדקן זה כבר יותר מדי פתאטי. הוא מין שום-כלום כזה שאפילו לא ארוז באריזה מושכת, נובאדי עם מניירות של אחד שחושב שהוא סאמבאדי. יש לו קול מאנפף, רווח גדול מדי בין האף לפה וחיתוך דיבור יומרני כזה כמו ירון לונדון שפולט הרבה פחמן דו חמצני עם כל מילה שהוא מוציא כי הוא מדבר ככה פו פו פו פו פו פו פו פו (לקבלת האפקט המתאים יש לנפח את הלחיים ולומר פו פו פו פו פו פו פו פו בלי לפתוח את הפה ותוך כדי הטיות קלות של הראש).
בעצם, תפור על באני להיות יציר האהבה של ירון לונדון ויו גראנט.

אז בספר הזה יש באני שכזה.


מצד אחד, הקולג' האמריקאי הוא סדרה של מבנים גותיים וקודרים עם ארכיטקטורה של טירות, מדשאות של בתי מלוכה, עיצוב נוף של ארמון ורסאי, שיחי קיסוס משתרגים על הקירות בתצורות ובסמיכות שנראות פרה-הסטוריות מבחינת גילן, תלבושות מוקפדות של ילד-טוב-ירושלים ושיעורים עם מרצים כריזמטיים בטירוף שמכירים כל סטודנט בשמו ומאתגרים כל זב חוטם פעור שנה א' עם מאמרים ורשימות קריאה של מינימום פרופסור חבר.

מצד שני, הקולג' האמריקאי הוא מאורות סמים, מסיבות, אלכוהול, כדורים, כדורי מרשם, אלכוהול, כדורים ללא מרשם, כדורים בכל הצבעים, אלכוהול, זיונים אקראיים, מרטיני, וויסקי, וודקה, אלכוהול, קאגים של בירה ופלאסק אישי עם חריטה שמוסלק בכיס של המקטורן המחוייט עם הסמל של הקולג' שרקום על דש הכיס –בשילוב של צהוב ואדום בדרך כלל. הוא מין מקום כזה שהשכן שלך במעונות תמיד יוכל לעזור לך עם בקבוק וויסקי אבל לא עם עט בצבע ירוק אם בדיוק נגמר לך הדיו. אלכוהול כבר הזכרתי, נכון?

אז בספר הזה יש את שני הצדדים של הקולג'.


ספירת מלאי: יש את באני ויש את הקולג'. ויש כמה חברים. וחוג ליוונית עתיקה. ופרופסור חצי תמהוני. וחבורת אנשים שכל אחד מהם הוא תיק פסיכיאטרי בפני עצמו. ורצח. והרבה, אבל ממש הרבה, אלכוהול. נהרות שוצפים וקוצפים.


האם כל זה מחזיק 640 עמודים? כן. עובדה שדונה טארט הצליחה.
האם כל זה מצדיק 640 עמודים? לא. ובכל זאת משהו גרם לי לחתור לסיום. אולי אדי האלכוהול. אולי כישוף יווני עתיק. לפחות מזל שהעטיפה לא הייתה ההיא של כתר, עם בריכת הלאבה המבעבעת.


ובחיי שאני לא מחפשת את זה אבל אני בכל זאת מוצאת את זה. איכשהו יש קשר בין סופרות, ערפדים וחברות מרצ. הדגמתי כבר שאלכסנדרה אלכסנדרוני מלארס קפלר היא הכלאה של מיכל רוזין וערפד. ומה אני מגלה עכשיו? את התמונה של דונה טארט. ודונה טארט היא הכלאה של זהבה גלאון וערפד. להשלמת הסדרה אני צריכה למצוא את הסופרת שתכליא בין תמר זנדברג לבין ערפד. יש הצעות?


וגמזו היה אומר: היסטוריה סודית לא רוצה שיקראו אותה.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על ההיסטוריה הסודית [מודן] - סדרה לספרות יפה #