סיימתי את הספר הענק הזה תרתי משמע לפני יומיים ,והוא עדיין נח על המדף ומזכיר לי שלא חייבים להרפות מספר מיד כשמסיימים אותו. וכשאני אפופה באווירה אני עדיין רואה את קמילה קצוצת השיער והרגליים הארוכות ,הילדה האצילית בין כל חבורת הבנים כשכולם מאוהבים בה אך לא כולם יכולים לזכות בה. ואת אחיה התאום שקינא לה וסגד לה וכמובן חצה את כל גבולות הטעם הטוב. את באני השלומפר שחי על חשבון כולם ולא עשה חשבון לאף אחד. ונער אחד עני בשם ריצ'ארד שסיפר סיפורי קליפורניה והוליווד נוצצים היות והתבייש במי שהיה לפני שהגיע לקולג'. והיה כמובן את הנרי שאי אפשר לא להתאהב בדמותו הרצינית כאילו הוא נולד בן 80 והאכילו אותו בפילוסופיה יוונית במקום חלב אם. הספר הוא ספר אווירה שנכסים אליה לא במיידית אלא כמו בתוך ערפל שמתבהר אט אט וגם אז העובדות משתנות תוך כדי קריאה וגורמות למחשבות לדאות ..
כשקמים ועוזבים את הבית במיוחד בית שהיה בו חוסר שייכות וחיבור אפשר לברוא מחדש את היסטוריה של עצמך . אתה יכול לומר שאתה עשיר ,מנושל, מקופח, למקם את הוריך בכל מקום שתרצה באיזה מקצוע שתרצה. לברוא אחים ואחיות כלבבך או להספיד אותם.
ריצ'ארד הגיע להמפדן קולג' מצא לו חבורה איכותית של החוג לתולדות יון. הם היו אדוקים בכל מה שקשור למיתולוגיה היוונית.דברו יוונית ביניהם והתשוקה לחזור לימי יון הזוהרים עם כל האלים והאלות היפנטה אותם..הם יצרו לעצמם חוויות טיילו הכינו ארוחות יחד ועשו שיעורים ועבודות להגשה יחדיו.וכך כשהם מפרים אחד את השני בסיעור מוחות מתמיד.אי אפשר לספר הרבה אך
משהו לא צפוי התרחש.משהו שדרש מכל אחד ואחד מהם תעצומות נפש גדולות. בנקודה ההיא בזמן ריצ'רד יכל לבחור משהו אחר ממה שעשה אך הוא לא זיהה את הרגע ודהר אחרי העדר.(בלי ספוילרים).
הנפש תיעתעה בכל אחד מהחברים בקבוצה,את חלקם היא ערערה, ואחרים פשוט ניערו את עצמם והמשיכו הלאה . לפעמים כל כך רוצים להשתייך במיוחד בקבוצות גילאים שהנפש עדיין רכה ובשלה לתהפוכות וחיפוש דרך. צריך לדעת לומר לא! גם אם כולם, צריך לשאול שאלות את עצמך כל הזמן
מי החברים שלי?האם אוכל לסמוך עליהם ברגע האמת?
זה ספר מלא בכל כך הרבה דברים שבלתי אפשרי בסקירה לחלוש על הכל חוץ מהנקודות החשובות.


יש רגעים כאלה בחיים (לכולנו) שהם צמתים והפנייה שתפנה לכאן או לכאן תשפיע על כל חייך עד הסוף. הבחירות הללו הם שלך בלבד והאחריות חלה עליך בלבד לכן שום תואנה לא תיצלח כאן וגם לא הסברים או שקרים לבנים. אתה יכול לסלף או ליפות את העובדות בפני כל העולם אך בפני עצמך אין לך מה לתרץ אלא לשאת בנטל את התוצאות וההשלכות של מעשיך או וגם של חבריך עד סוף ימיך. בלטינית Nihil sub sole כלומר אין חדש תחת השמש. דונה כותבת בחסד, היא יודעת את העבודה. היא כותבת בצורה עמוקה ורואים שהושקעה עבודה רבה בסיפרה.נכון שלא הזכרתי את עניין המעמדות בין עשירים לעניים וגם לא את צריכת הסמים והאלכוהול שלרגע נדמה שהקולג' דמה למאורת סמים ולא אוניברסיטה.ולא הזכרתי את המורה המיוחד שהיה יותר כאב רוחני לתלמידים מאשר מורה .600 עמודים עפו להם בהנאה צרופה.

ספר מומלץ ביותר.

רציתי לכתוב על הספר הזה, למרות שבדרך כלל אני לא ממש אוהב לעשות את זה, ולמרות שידעתי גם שזה יהיה קצת קשה לכתוב עליו בעברית אחרי שקראתי אותו באנגלית, וכל זה בגלל שהוא מיוחד כל כך בעיניי. אז הנה זה למרות הכול:

״המוות הוא אביו של היופי.
ומהו יופי?
-אימה.״


דונה טארט היא גאונה ספרותית שלדעתי אין בדורנו כמעט מי שיוכלו להשתוות לה- לא קשה להבין את זה אחרי קריאה של עשרת העמודים הראשונים בספר, וגם לא מדוע זה לוקח לה כ-10 שנים בכל פעם לעבוד על ספר אחד ולהוציא אותו לאור. ההיסטוריה הסודית הוא ספר כל כך יוצא דופן, הוא לא דומה לשום ספר שקראתי, ולדעתי אין באמת ספר אחר שיכול להשתוות אליו ברמת הכתיבה, בדמויות או בתוכן.
לאווירה הקפואה והאפרורית של וורמונט יש השפעה ענקית על הספר- ״השלג כיסה אותו מבלי להשאיר לו זכר, ועשרה ימים לאחר מכן, כאשר השלג הפשיר לבסוף, צוותי החיפוש וה-FBI ראו כולם שהם הלכו הלוך ושוב מעל הגופה שלו עד שהשלג מעל נדחס והתקשה כמו קרח.״
הקטע היפה בעיניי בספר היה שלמרות שהם נחקרים בידי המשטרה בקשר ל״היעלמות״ של באני, הסטודנטים לעולם לא נתפסים והסוד שלהם נשמר- אבל זה לא אומר בכלל שאין השלכות למעשה. ההשלכות קטלניות- כל אחד מהחבורה מתמודד עם השלכות אחרות אבל בסופו של דבר הרצח מוביל להתפרקות של החבורה ובמוות של עוד אחד מחבריה .
הספר ארוך - 559 עמודים בגרסה האנגלית, אבל העלילה היא לא לב העניין כאן אלא הדמויות-
הנרי: המנהיג הלא רשמי של החבורה, הוא גאון שיודע 6 שפות לפחות וחצי מהן שפות מתות. הוא מאוד קר ״כמו רובוט״ , די מתנשא, מתלבש בבגדים רשמיים ולא מתאימים אבל כל אלה הם בעיניי רק המעטה שבעזרתו הוא מסתיר חוסר ביטחון- הוא לא דומה בכלל לשאר הסטודנטים בגילו ומעדיף להתעלם משאר הסטודנטים במכללה שלא משתתפים בחוג ליוונית, מנותק ״מהבלי העולם הזה״ , הוא עסוק בלעשות רושם על מי שמסביבו אבל הוא גם חסר אמפתיה, מה שמסביר את היכולת שלו לתכנן ולבצע את הרצח. הוא נואש להשתחרר מהפרסונה שהוא לכד את עצמו בתוכה והרצון הזה שלו הוא מה שבעצם הניע את כל הסיפור, ״אבל זה מסוכן להתעלם מהקיום של הבלתי הגיוני.״
ג׳וליאן: המרצה ללימודים קלאסיים, גם הוא חכם וכריזמטי במיוחד, והוא משמש סוג של דמות אב לתלמידים, שכל אחד מהם חסר אותה בדרך זו או אחרת. קל לאהוב ולהעריץ אותו אבל התגובה שלו לרצח- ״ובכן, ובכן, ובכן.״, זה מזעזע מכיוון שבאני היה תלמיד שלו ותחת אחריותו, אבל חוסר האיכפתיות שלו מקפיא את הדם. הוא בעצם בוחר לעזוב כדי שלא יהיה לו שום קשר למעשה ולהסיר מעליו אחריות במקום להתמודד עם מה שקרה. למעשה הוא נוטש את החבורה למרות שעבורם הוא היה מורה רוחני, וזה בעצם אומר מי הוא באמת.
קמילה: הבת היחידה בחבורה, כולם מתאהבים בה ורוצים להתקרב אליה, ובאמת קל להתאהב בה- היא מתוקה ויפהפייה, אבל השותפות שלה ברצח מגלה צד אפל מאוד, היא מתאהבת בהנרי למרות שהוא היה היוזם העיקרי של הרצח ומי שהוציא אותו לפועל.
צ׳ארלס: היה אפשר אולי לחשוב שהוא הדמות הגרועה ביותר אבל אני לא מרגיש ככה- הרצח משפיע עליו בצורה הנוראית ביותר מבחינה רגשית ומוביל להידרדרות שלו. בסוף הספר למרות שהוא לא אומר זאת במילים מפורשות, כשהוא רוצה להתנקם בהנרי הוא בעצם מאשים אותו בכך שיזם את הרעיון לרצוח את באני- ״הדבר הכי מטופש שעשיתי בחיים היה להקשיב לך״, משום שהאשמה מרחפת מעליו ולא נותנת לו שקט בניגוד להנרי שסובל מחוסר רגש. הוא גם היחיד מכל החבורה שהטיל ספק ברעיון הרצח- ״אנחנו משוגעים. איבדנו את השפיות. איך אנחנו מסוגלים לעשות דבר כזה?״
הגאונות של הספר הזה נטועה בדמויות- אף אחת מהן היא לא דמות חיובית במיוחד, אפילו באני, הקורבן, היה אדם די נוראי (למרות שלא הגיע לו למות כמובן). במובן הזה הספר הזכיר לי את אנקת גבהים- הדמויות שם התעקשו לקבל החלטות שידעו שיובילו לאסון, והסיבה שאפשר למרות זאת להתחבר אליהן היא משום שזהו הטבע האנושי- דונה טארט יודעת לתאר את המצב האנושי בצורה יוצאת דופן וזה מה שהופך את הספר הזה למרתק כל כך.

בגדול, באני זה שם של מנייאק.
באני הוא סוג של פלייבוי/ג'יגולו/נער שעשועים מתעלק ומוצץ דם - בעיקר לאנשים עשירים כי להם אפשר למצוץ גם כסף. וגם את לשד החיים אם במקרה יוצא שזה אקסטרה באני. זה לא סתם שבאני מתחרז עם מאני.
באני הוא מישהו כזה שייטפל למישהו מקובל, יפה, מוכשר או עשיר ממנו (מוצלח, במכלול) וינסה לטפס במעלה הסולם החברתי באמצעותו, דרכו או עליו. אבל באני שכזה תמיד יישאר קרצייה טפילית והכי גבוה שהוא ישתדרג זה ממעמד של פרעוש למעמד של פשפש.
באני זה מישהו שפשוט תפור על יו גראנט לגלם. גראנט הצעיר, לא העכשווי. כי באני מזדקן זה כבר יותר מדי פתאטי. הוא מין שום-כלום כזה שאפילו לא ארוז באריזה מושכת, נובאדי עם מניירות של אחד שחושב שהוא סאמבאדי. יש לו קול מאנפף, רווח גדול מדי בין האף לפה וחיתוך דיבור יומרני כזה כמו ירון לונדון שפולט הרבה פחמן דו חמצני עם כל מילה שהוא מוציא כי הוא מדבר ככה פו פו פו פו פו פו פו פו (לקבלת האפקט המתאים יש לנפח את הלחיים ולומר פו פו פו פו פו פו פו פו בלי לפתוח את הפה ותוך כדי הטיות קלות של הראש).
בעצם, תפור על באני להיות יציר האהבה של ירון לונדון ויו גראנט.

אז בספר הזה יש באני שכזה.


מצד אחד, הקולג' האמריקאי הוא סדרה של מבנים גותיים וקודרים עם ארכיטקטורה של טירות, מדשאות של בתי מלוכה, עיצוב נוף של ארמון ורסאי, שיחי קיסוס משתרגים על הקירות בתצורות ובסמיכות שנראות פרה-הסטוריות מבחינת גילן, תלבושות מוקפדות של ילד-טוב-ירושלים ושיעורים עם מרצים כריזמטיים בטירוף שמכירים כל סטודנט בשמו ומאתגרים כל זב חוטם פעור שנה א' עם מאמרים ורשימות קריאה של מינימום פרופסור חבר.

מצד שני, הקולג' האמריקאי הוא מאורות סמים, מסיבות, אלכוהול, כדורים, כדורי מרשם, אלכוהול, כדורים ללא מרשם, כדורים בכל הצבעים, אלכוהול, זיונים אקראיים, מרטיני, וויסקי, וודקה, אלכוהול, קאגים של בירה ופלאסק אישי עם חריטה שמוסלק בכיס של המקטורן המחוייט עם הסמל של הקולג' שרקום על דש הכיס –בשילוב של צהוב ואדום בדרך כלל. הוא מין מקום כזה שהשכן שלך במעונות תמיד יוכל לעזור לך עם בקבוק וויסקי אבל לא עם עט בצבע ירוק אם בדיוק נגמר לך הדיו. אלכוהול כבר הזכרתי, נכון?

אז בספר הזה יש את שני הצדדים של הקולג'.


ספירת מלאי: יש את באני ויש את הקולג'. ויש כמה חברים. וחוג ליוונית עתיקה. ופרופסור חצי תמהוני. וחבורת אנשים שכל אחד מהם הוא תיק פסיכיאטרי בפני עצמו. ורצח. והרבה, אבל ממש הרבה, אלכוהול. נהרות שוצפים וקוצפים.


האם כל זה מחזיק 640 עמודים? כן. עובדה שדונה טארט הצליחה.
האם כל זה מצדיק 640 עמודים? לא. ובכל זאת משהו גרם לי לחתור לסיום. אולי אדי האלכוהול. אולי כישוף יווני עתיק. לפחות מזל שהעטיפה לא הייתה ההיא של כתר, עם בריכת הלאבה המבעבעת.


ובחיי שאני לא מחפשת את זה אבל אני בכל זאת מוצאת את זה. איכשהו יש קשר בין סופרות, ערפדים וחברות מרצ. הדגמתי כבר שאלכסנדרה אלכסנדרוני מלארס קפלר היא הכלאה של מיכל רוזין וערפד. ומה אני מגלה עכשיו? את התמונה של דונה טארט. ודונה טארט היא הכלאה של זהבה גלאון וערפד. להשלמת הסדרה אני צריכה למצוא את הסופרת שתכליא בין תמר זנדברג לבין ערפד. יש הצעות?


וגמזו היה אומר: היסטוריה סודית לא רוצה שיקראו אותה.

הספרים שאני אוהבת מתחלקים לשניים - חסרי עלילה, הגותיים, שצריך לפתור אותם, או כאלה שמתפוצצים מרעיונות, עלילה ורגש. הספרים הכי טובים נמצאים בדיוק באמצע. רציתי ש"ההיסטוריה הסודית" תהיה שם, במיוחד כי שמעתי עליו כל כך הרבה.
סביב הספר נבנתה חומת ציפייה כזאת שהקריאה בו הייתה חוויה טובה, אבל רחוקה מלהיות מטלטלת/מהפנטת/מעתיקת נשימה, ולמרות שהוא מהנה, הוא לא ספר מופת כמו שהכריכה מתעקשת לציין. וכדי לבאר, הוא כתוב בצורה מצוינת. הוא חכם, ניכר כי הוא נכתב במיומנות לשונית, עלילתית ורעיונית. הוא ארוך מבלי ליפול לבורות הלהגנות או הפטפטת. הדמויות אמינות לרוב, יש בו עושר תרבותי (קלאסי ומודרני), וכדאי, אפילו רצוי לקרוא אותו - אני בהחלט ממליצה, כי צריך גם ספרים סוחפים כאלה.

אבל הכל כתוב "כמו שצריך", כמו שספר על חבורת סטודנטים אליטיסטים שסוד קושר ביניהם אמור להיכתב.
המספר הוא בחור צעיר שכמה לשייכות והתמזל מזלו להצטרף לחבורה. הוא עומד חלק ניכר מהזמן בצד, האירועים חולפים על פניו, דברים רבים אינם גלויים לו. המרצה כריזמטי ואניגמטי, אהוב ונערץ. החבורה מובלת באופן סמוי על ידי דמות אחת לכל אורך הספר. יש רק בחורה אחת, יפיפייה ובלתי מושגת. הנעורים מתפרצים במקומות הנכונים, יש מספיק סמים ואלכוהול, ידע נרחב וציטוטים בשפות זרות, וביקורת עדינה מאוד על מעמדות וכסף בחברה האמריקנית.

בתוך כל זה הספר נעדר ספונטניות, הפתעות, ניסוחים יוצאי דופן או הבחנות מקוריות - אלא אם מדובר בציטוט של יווני. התחושה שמלווה את הקריאה היא שהכל במקום הנכון, כל הזמן. גם כשמתחוללים שניים או שלושה פיצוצים בעלילה, שלל הפרטים, האנשים והלכי המחשבה נופלים למקומם בצורה דטרמיניסטית, תבניתית, כאילו זאת האופציה היחידה לספר את הסיפור. הכל חשוף לקורא, סאבטקסט ומסתורין - כל דמות מאופיינת בדקדקנות על ידי המספר, גם על סתירותיה ומניעיה (המספר לעומתם כמעט משעמם), כך שלמרות עומקן או ייחודן, אף אחת מהן לא יוצאת מהשבלונה.
לא נשאר מקום לתמרון, וגרוע מכל, אין שום פרט שנשאר לדמיונו של הקורא, עם תום הספר אין רווחים ושאלות. הציטוטים נמצאים במקום המתאים להם על מנת לבאר התרחשות עלילתית. כל הסימנים הנקרים בדרכו של הקורא מגלים את משמעותם, באופן צפוי למדי, על פי המימרה "אקדח במערכה הראשונה", בין אם מדובר בפטריות, נייר מכתבים וכדורי הרדמה, או באקדח של ממש.
וכשזה קורה, הספר לא משאיר הדהוד עמוק בתום הקריאה שלו. אני חושבת שהוא היה מתעלה מ"כתיבה מצוינת וסיפור מרתק", למחוז שבו הוא הופך ל"יצירת מופת", אם דונה טארט הייתה סומכת קודם כל על הקוראים שלה, ונותנת להם חומר למחשבה, לעיבוד. היא קולעת למטרה, בדייקנות, עד שלצפות בה זורקת את החצים נהיה מונוטוני. אפשר פשוט לדעת היכן זה יפגע.
זאת נקודת התורפה הגדולה ביותר של הספר המצוין הזה, הוא נותן תחושה נעימה של סרט - מעניין, חכם, מעט ארוך אבל בנוי כהלכה - בלי רצון לעוד.