ביקורת ספרותית על ההיסטוריה הסודית [מודן] - סדרה לספרות יפה # מאת דונה טארט
ספר מעולה

---

רציתי לכתוב על הספר הזה, למרות שבדרך כלל אני לא ממש אוהב לעשות את זה, ולמרות שידעתי גם שזה יהיה קצת קשה לכתוב עליו בעברית אחרי שקראתי אותו באנגלית, וכל זה בגלל שהוא מיוחד כל כך בעיניי. אז הנה זה למרות הכול:

״המוות הוא אביו של היופי.
ומהו יופי?
-אימה.״


דונה טארט היא גאונה ספרותית שלדעתי אין בדורנו כמעט מי שיוכלו להשתוות לה- לא קשה להבין את זה אחרי קריאה של עשרת העמודים הראשונים בספר, וגם לא מדוע זה לוקח לה כ-10 שנים בכל פעם לעבוד על ספר אחד ולהוציא אותו לאור. ההיסטוריה הסודית הוא ספר כל כך יוצא דופן, הוא לא דומה לשום ספר שקראתי, ולדעתי אין באמת ספר אחר שיכול להשתוות אליו ברמת הכתיבה, בדמויות או בתוכן.
לאווירה הקפואה והאפרורית של וורמונט יש השפעה ענקית על הספר- ״השלג כיסה אותו מבלי להשאיר לו זכר, ועשרה ימים לאחר מכן, כאשר השלג הפשיר לבסוף, צוותי החיפוש וה-FBI ראו כולם שהם הלכו הלוך ושוב מעל הגופה שלו עד שהשלג מעל נדחס והתקשה כמו קרח.״
הקטע היפה בעיניי בספר היה שלמרות שהם נחקרים בידי המשטרה בקשר ל״היעלמות״ של באני, הסטודנטים לעולם לא נתפסים והסוד שלהם נשמר- אבל זה לא אומר בכלל שאין השלכות למעשה. ההשלכות קטלניות- כל אחד מהחבורה מתמודד עם השלכות אחרות אבל בסופו של דבר הרצח מוביל להתפרקות של החבורה ובמוות של עוד אחד מחבריה .
הספר ארוך - 559 עמודים בגרסה האנגלית, אבל העלילה היא לא לב העניין כאן אלא הדמויות-
הנרי: המנהיג הלא רשמי של החבורה, הוא גאון שיודע 6 שפות לפחות וחצי מהן שפות מתות. הוא מאוד קר ״כמו רובוט״ , די מתנשא, מתלבש בבגדים רשמיים ולא מתאימים אבל כל אלה הם בעיניי רק המעטה שבעזרתו הוא מסתיר חוסר ביטחון- הוא לא דומה בכלל לשאר הסטודנטים בגילו ומעדיף להתעלם משאר הסטודנטים במכללה שלא משתתפים בחוג ליוונית, מנותק ״מהבלי העולם הזה״ , הוא עסוק בלעשות רושם על מי שמסביבו אבל הוא גם חסר אמפתיה, מה שמסביר את היכולת שלו לתכנן ולבצע את הרצח. הוא נואש להשתחרר מהפרסונה שהוא לכד את עצמו בתוכה והרצון הזה שלו הוא מה שבעצם הניע את כל הסיפור, ״אבל זה מסוכן להתעלם מהקיום של הבלתי הגיוני.״
ג׳וליאן: המרצה ללימודים קלאסיים, גם הוא חכם וכריזמטי במיוחד, והוא משמש סוג של דמות אב לתלמידים, שכל אחד מהם חסר אותה בדרך זו או אחרת. קל לאהוב ולהעריץ אותו אבל התגובה שלו לרצח- ״ובכן, ובכן, ובכן.״, זה מזעזע מכיוון שבאני היה תלמיד שלו ותחת אחריותו, אבל חוסר האיכפתיות שלו מקפיא את הדם. הוא בעצם בוחר לעזוב כדי שלא יהיה לו שום קשר למעשה ולהסיר מעליו אחריות במקום להתמודד עם מה שקרה. למעשה הוא נוטש את החבורה למרות שעבורם הוא היה מורה רוחני, וזה בעצם אומר מי הוא באמת.
קמילה: הבת היחידה בחבורה, כולם מתאהבים בה ורוצים להתקרב אליה, ובאמת קל להתאהב בה- היא מתוקה ויפהפייה, אבל השותפות שלה ברצח מגלה צד אפל מאוד, היא מתאהבת בהנרי למרות שהוא היה היוזם העיקרי של הרצח ומי שהוציא אותו לפועל.
צ׳ארלס: היה אפשר אולי לחשוב שהוא הדמות הגרועה ביותר אבל אני לא מרגיש ככה- הרצח משפיע עליו בצורה הנוראית ביותר מבחינה רגשית ומוביל להידרדרות שלו. בסוף הספר למרות שהוא לא אומר זאת במילים מפורשות, כשהוא רוצה להתנקם בהנרי הוא בעצם מאשים אותו בכך שיזם את הרעיון לרצוח את באני- ״הדבר הכי מטופש שעשיתי בחיים היה להקשיב לך״, משום שהאשמה מרחפת מעליו ולא נותנת לו שקט בניגוד להנרי שסובל מחוסר רגש. הוא גם היחיד מכל החבורה שהטיל ספק ברעיון הרצח- ״אנחנו משוגעים. איבדנו את השפיות. איך אנחנו מסוגלים לעשות דבר כזה?״
הגאונות של הספר הזה נטועה בדמויות- אף אחת מהן היא לא דמות חיובית במיוחד, אפילו באני, הקורבן, היה אדם די נוראי (למרות שלא הגיע לו למות כמובן). במובן הזה הספר הזכיר לי את אנקת גבהים- הדמויות שם התעקשו לקבל החלטות שידעו שיובילו לאסון, והסיבה שאפשר למרות זאת להתחבר אליהן היא משום שזהו הטבע האנושי- דונה טארט יודעת לתאר את המצב האנושי בצורה יוצאת דופן וזה מה שהופך את הספר הזה למרתק כל כך.

» ביקורות נוספות של Dan O'Brien
» ביקורות נוספות על ההיסטוריה הסודית [מודן] - סדרה לספרות יפה #