ביקורת ספרותית על שיבת הבן מאת אווה טיקה
ספר מעולה

---

אני זוכרת הכל למרות שזה קרה לפני עידן ועידנים.
הולכים לסופר השכונתי, בני ואני לקנות קרחונים צבעוניים של "פופאי" כאלו שמקפיאים במקרר יממה שלמה ולמחרת אפשר לנשנשם מול הטלוויזיה. ילדי בן חמש שמח ומפזז, שר שיר שלמד זה עתה בגן וקופץ כמו תיש. בודק פרחים חדשים ומנסה לעקוב אחרי הפרפרים, ילד סקרן.
ואני מביטה בו בשמחה, נותנת לו לחקור מעט את הגינה הצמודה לבניין מגורינו וקוראת לו לבוא לתת לי יד, אנו עומדים לחצות את הכביש.
הוא לא מסכים רוצה לבד, הרי הוא ילד גדול ואחראי: הנה, רק לפני דקה סידר את כל הקוביות במגירה.
נו, תות אני אומרת. קדימה, תן לי יד. זה מסוכן ויש הרבה מכוניות בכביש.
איננו רוצים להיפצע כי אחר כך יכאב אך הוא בשלו מתעקש, בוחן גבולות עד שאני אומרת את הבלתי נמנע: "אם לא תיתן לי יד, לא נלך לסופר ונחזור הביתה. אין קרטיבים!!
ואותה הכרעה רחוקה מלהכניעו. הוא מביט בי קוצף, עיניו מצטמצמות ולרגע אחד נראה כמו גרסה קטנטנה שלי כשאני בקריזה.
ל-א ר-ו-צ-ה א-נ-י י-ל-ד ג-ד-ו-ל ובלי להתמהמה הוא רץ כדי להוכיח; את קלות רגליו, את צדקתו, את עצמאותו.
דוהר לכביש וגורם לפז'ו ירוקה שנוסעת בנינוחות, התקף לב. הרכב עוצר בפתאומיות ולמשך דקה ארוכה שורר חידלון כמו ביום השואה בשעת הצפירה אלא שכעת קולי הוא המשמיע מעין צליל הדומה לסירנה או אולי צווחה.
עד לאותו רגע לא ידעתי שבכלל ניתן להפיק נהימה שכזאת, כמו של זאבה פצועה.
בני מביט בי כעת בעיניים פקוחות לרווחה, קפוא וחיוור כולו.
הוא בצדה השני של המדרכה ולא מבין מה קרה לי ומדוע אני עומדת בסמוך למכונית, רועדת כמו עלה נידף.
מהרכב יוצא אדם מבוגר, אולי בגילו של אבי.
הוא מבין את הסיטואציה ומחבק אותי מיד, מאמץ אותי אל חזהו ולא גורע מבטו מהילד המסוקרן שקורא לי: אימא, נו כבר בואי לכאן!
ואני באה, קצת מעודדת מחומו של האיש אך לא ממש יציבה. דמעות בעיני, נישאת כהר אל מול הליליפוט השטני ומפליקה לו בחוזקה על לחיו.
פניו מאדימות מהבושה, מהעלבון אך הוא אינו בוכה. מחזיק את הדמעות חזק בפנים ולרגע אני מביטה בו בהערכה אך מיד מנצלת את ההזדמנות כדי לחבק אותו. שיבין, שאבין על מה המכה.
וברגע שבאים החיבוק, ההרמה הנשיקה הוא בוכה בכי תמרורים.
סוף טוב, על כך אין עוררין.

היום הוא כבר בן ארבע עשרה וחצי, עובר אותי בראש. חזק ויפה
מאז אותו מקרה ראיתי אותו בוכה לעיתים קרובות: על מכה או שריטה, ריב עם השכן אך את העלבונות הוא שומר עמוק בפנים ולא יבזבז עליהם דמעות.
ואני תוהה האם לקח את זה ממני בירושה או אולי מאביו או שמא הסטירה ההיא עדיין חרוטה בו על אף שעבר כבר זמן רב.
ספרה של אוה טיקה "שיבת הבן" החזיר אותי אחורה בזמן וגרם לי להרהר בטעויות הרבות שעשיתי בגידול בני, בתסכוליי שייתכן ונחתו עליו בתקופה בה הייתי חסרת מנוחה
האם הוא זוכר? האם הפנים? האם שמר טינה?
אישה, אם מסתתרת מפני בנה. פוחדת מפניו ומתכוננת לקראת הגרוע ביותר.
היא יורדת אל המרתף שבביתה ומכינה אותו לקראת שהייה ממושכת: פחיות שימורים, לחם וקפה. מחפשת הגנה.
כיצד זה ייתכן כי אם תחשוש מבנה? ללא סיבוכים מיותרים, מריחות או ניסיונות להתחמק מאחריות היא מספרת הכל אודותיו, מילדות ועד בגרות והקורא מבין אותה, מפנים שאולי ישנה סיבה טובה מדוע לקחה על עצמה את תפקיד הקורבן: מישהו צריך להיענש על מעשיו, לסבול, לכאוב, להתענות.
האם מסכימה להיות המוענשת כי קשה לה עם ההחלטה לשנוא את בנה, להתכחש לו על אף התנהגותו האלימה, המחפירה והמזלזלת.
הקורא מתלבט עמה: מצד אחד הוא חושב שעליה לברוח, לשכוח את בנה שהרי הביא לבית רעה אחר רעה אך מצד שני לא הגיוני לנטוש את המערכה, להתכחש לדם מדמך ולא לנסות להושיט עזרה.
חשבתי על כך רבות ולא הגעתי למסקנה מכרעת, גרוע מכך, קראתי לפני כן את ספרה הסנסציוני של דוריס לסינג: "הילד החמישי" שעוסק בנושא דומה, ילד חריג במשפחה והתלבטותי גברה.
בעתות מצוקה משפחה מורחבת יכולה לנסות ולהושיט יד אך כשאת בודדה וחלשה ואין לך לאן לפנות, את מפקידה גורלך בידי שמיים ומקווה לטוב.
טיקה כתבה פרוזה ייחודית, אמיתית ונוגעת ללב על לבטיה של אם זקנה, על חששות מהלא נודע, על דברים שנוגעים לכולנו וקל לחמוק מהם, לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח ולהמשיך הלאה.
יצירה שהיא לקח לאימהות שבינינו, נורה אדומה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על שיבת הבן