אני חוששת בדרך כלל מספרים קולחים, כאלו שנקראים במהירות, ברפרוף כמעט.
יש בזה משהו מן ״הגילטי פלז׳ר״ הנאה במחבוא כאילו אני אוכלת שוקולד לאחר שקרעתי את עצמי בחדר כושר.
אני מעדיפה ליישם את הביטוי הנ״ל על אוכל משום שלקרוא ספרים עבורי, זה יותר הנאה שבלמידה.
אני משתדלת לקחת מהם משהו שתמיד יוותר לי, דבר מה בלתי נשכח; רצוי טרגי אבל נתפשר גם על סוף פתוח.
יצירות כבדות עושות לי את זה: סופרים רוסיים, גרמניים, איריים.
גם ישראלים מקוריים מתקופת מלחמת תש״ח ומטה, מהעידן שבו ידעו לכתוב כמו שצריך.
אך יש יוצאי דופן כמובן, יוצרים שאני קוראת בשקיקה ובמהירות יחסית ועדיין מצליחה להנות מההומור והעלילה המצויינת.
מלח הארץ שהם גם סוכר, צברים; קוצניים מבחוץ ורכים מבפנים.
כזה היה ספרו של גוטפרוינד: ״בשבילה גיבורים עפים״ ו״אהבת שאול״ הבלתי נשכח של אלי עמיר שבו אני עוד מעיינת לעיתים קרובות מתוך געגוע לגיבורים. נעשה גם נסיון מעניין מצידו של מתן חרמוני לתאר ילדות ״באר שבעית״ רווית הרפתקאות בספרו קרבת דם ששונה מאוחר יותר לשם התמוה: ג׳ון טרבולטה ואני.
סאגות משפחתיות, שכונתיות על רקע מלחמות והתרחשויות פוליטיות שזעזעו את מדינתנו הקטנטונת יכולים להיות מתכון להצלחה עבורי משום שאני חוזרת לשיעורי ההסטוריה בתיכון, לומדת על דברים שקרו לפני שנולדתי וכמו חיה תקופה שלעולם לא תשוב, רעות בדיוק כפי שתיאר גורי שלנו שהלך לעולמו והרגשתי קצת מיותמת.

חלפון יודע לספר סיפור.
דא! הוא במאי ותסריטאי וכתב את התסריט לגמר גביע, סרט נפלא ונוגע ללב על קבוצת חיילים ישראלים בימי מלחמת לבנון הראשונה.
ספרו ״בת דודתי לילי״ הינו הישראליות במיטבה: מצחיקה, קולחת, כיפית ומעניינת.
אין רגעים מתים בדרך להיווצרותה של המדינה והדמויות שהמציא תוססות, צבעוניות ומלאות נפח.
כל פרק בסיפור הוא כמו ענן קומיקס שבו תורה של דמות ספציפית לדבר ולהביע את דעתה וכך אנו למדים על אופיין השחקנים הראשיים: שחר אלפסי, סמי לוי ולילי בוכמן, הדמות הראשית שאמנם גונבת את ההצגה אך לא משאירה סתם אבק לשאר, אלא כזה שעשוי מכוכבים ועל כן בכולם הוא דבק והופך אותם לייחודיים ואהובים.
הרקע הינו מלחמת ששת הימים ומשם רוקם חלפון סיפור מקסים וכן על אהבות, סכסוכים ובגידות במשפחה ומחוצה לה.

ספר שלא כדאי לדלג עליו ואני בהחלט מוכנה לשחק אותה הרצל(יה) ולחזות שבקרוב יצא גם הסרט.

ותודה מיוחדת למחשבות שהמליץ וקלע לשלוש!

אני חוששת בדרך כלל מספרים קולחים, כאלו שנקראים במהירות, ברפרוף כמעט.
יש בזה משהו מן ״הגילטי פלז׳ר״ הנאה במחבוא כאילו אני אוכלת שוקולד לאחר שקרעתי את עצמי בחדר כושר.
אני מעדיפה ליישם את הביטוי הנ״ל על אוכל משום שלקרוא ספרים עבורי, זה יותר הנאה שבלמידה.
אני משתדלת לקחת מהם משהו שתמיד יוותר לי, דבר מה בלתי נשכח; רצוי טרגי אבל נתפשר גם על סוף פתוח.
יצירות כבדות עושות לי את זה: סופרים רוסיים, גרמניים, איריים.
גם ישראלים מקוריים מתקופת מלחמת תש״ח ומטה, מהעידן שבו ידעו לכתוב כמו שצריך.
אך יש יוצאי דופן כמובן, יוצרים שאני קוראת בשקיקה ובמהירות יחסית ועדיין מצליחה להנות מההומור והעלילה המצויינת.
מלח הארץ שהם גם סוכר, צברים; קוצניים מבחוץ ורכים מבפנים.
כזה היה ספרו של גוטפרוינד: ״בשבילה גיבורים עפים״ ו״אהבת שאול״ הבלתי נשכח של אלי עמיר שבו אני עוד מעיינת לעיתים קרובות מתוך געגוע לגיבורים. נעשה גם נסיון מעניין מצידו של מתן חרמוני לתאר ילדות ״באר שבעית״ רווית הרפתקאות בספרו קרבת דם ששונה מאוחר יותר לשם התמוה: ג׳ון טרבולטה ואני.
סאגות משפחתיות, שכונתיות על רקע מלחמות והתרחשויות פוליטיות שזעזעו את מדינתנו הקטנטונת יכולים להיות מתכון להצלחה עבורי משום שאני חוזרת לשיעורי ההסטוריה בתיכון, לומדת על דברים שקרו לפני שנולדתי וכמו חיה תקופה שלעולם לא תשוב, רעות בדיוק כפי שתיאר גורי שלנו שהלך לעולמו והרגשתי קצת מיותמת.

חלפון יודע לספר סיפור.
דא! הוא במאי ותסריטאי וכתב את התסריט לגמר גביע, סרט נפלא ונוגע ללב על קבוצת חיילים ישראלים בימי מלחמת לבנון הראשונה.
ספרו ״בת דודתי לילי״ הינו הישראליות במיטבה: מצחיקה, קולחת, כיפית ומעניינת.
אין רגעים מתים בדרך להיווצרותה של המדינה והדמויות שהמציא תוססות, צבעוניות ומלאות נפח.
כל פרק בסיפור הוא כמו ענן קומיקס שבו תורה של דמות ספציפית לדבר ולהביע את דעתה וכך אנו למדים על אופיין השחקנים הראשיים: שחר אלפסי, סמי לוי ולילי בוכמן, הדמות הראשית שאמנם גונבת את ההצגה אך לא משאירה סתם אבק לשאר, אלא כזה שעשוי מכוכבים ועל כן בכולם הוא דבק והופך אותם לייחודיים ואהובים.
הרקע הינו מלחמת ששת הימים ומשם רוקם חלפון סיפור מקסים וכן על אהבות, סכסוכים ובגידות במשפחה ומחוצה לה.

ספר שלא כדאי לדלג עליו ואני בהחלט מוכנה לשחק אותה הרצל(יה) ולחזות שבקרוב יצא גם הסרט.

ותודה מיוחדת למחשבות שהמליץ וקלע לשלוש!