מדובר , לטעמי, באחד מספרי הנוער הטובים ביותר שאי פעם יצאו. למעשה, אפשר למחוק את ה״נוער״, זהו ספר מרגש , נוגע ומלא תובנות לכל גיל. (ספויילרים בהמשך)

הגיבורה , סוזי, מנסה לנתח ולהבין אובדן. היא הופכת בזכרונות שצברה עם פראני, חברתה הטובה ביותר מאז ילדות, בתחילה הן בלתי נפרדות וחולקות אין ספור חוויות והנאות, אך עם תחילת גיל ההתבגרות חברתה מתרחקת, מוצאת תחומי עניין וחברים חדשים וסוזי נותרת בודדה ולא מבינה מה בדיוק קרה. היא מנסה בצורה נואשת להלחם בתהליך ההתרחקות ואז נאלצת להתמודד עם אובדן נוסף - מותה הפתאומי של פראני בטביעה. האובדן הכפול מותיר את סוזי עם הרבה שאלות והיא מנסה להתמודד איתן בדרכה, למצוא את תשובה לשאלה מדוע קרה מה שקרה. כיוון שסוזי ילדה מופנת וסופר חכמה החיפוש שלה מביא אותה למחקר מדעי על מדוזות. היא משוכנעת שמציאת הסיבה למותה הטראגי של פראני יביא לה שלווה ויקל על הכאב.

ניסיון החיים של אדם בוגר מלמד אותך שמעטים הדברים שנמשכים לנצח. כבר אינך מופתע שחבררויות וקשרים מסתיימים בהתרחקות, אתה כבר עוטף את עצמך בשכבה של הגנות שתפקידן לשמור עליך מפני כאב. הקריאה בספר החזירה אותי אישית לגיל שבו אמיתות החיים האלה אינן ברורת כלל, והמילים ״לנצח״ מהוות הבטחה אמיתית. מי מאיתנו לא חשב שהחבר/ה הכי טובים יישארו איתנו לתמיד, שקשרים משמעותיים תמיד יישארו משמעותיים וחשובים, והגילוי , בפעם הראשונה, שלא כך הוא שובר וכואב. זהו ספר אמיתי על התבגרות, על הפער בין החוויות שהחיים מזמנים לנו לבין היכולת שלנו כאנשים צעירים להבין ולקבל שהחיים כוללים כאב, כוללים שאלות בלי תשובות ומקריות נטולת צדק.

על עטיפת הספר נערמים הסופרלטיבים - ״זוכה פרס פוליצר / ספר נבחר של "הניו יורק טיימס" / ספר נבחר של "הוושינגטון פוסט" / ספר נבחר של "סן פרנסיסקו כרוניקל" ועוד כהנה וכנה התוויות ושבחים שכמובן אמורים לספק לנו, ההדיוטות, הבטחה לכך שטובים מאיתנו מצאו את הספר הזה נשגב. אקצר לטובת אלו שמתעצלים לקרוא ביקורות ארוכות - זה איננו ספר נשגב. זהו ספר בינוני מינוס שמידת הרלוונטיות שלו לחיים של 99.99 אחוז מהאנשים שסובבים אותנו שואפת לאפס, שהותיר אותי אדישה לשנינותו ( הלא מאוד רבה).

בתחילה חשבתי שייתכן שהעובדה שגיבור הספר הוא הומוסקסואל ועולמו שונה מעולמי היא זו שהותירה אותי אדישה וחסרת עניין, ואולי עלי להאשים את עצמי.
במחשבה נוספת פטרתי את עצמי מהאשמה, והפניתי אותה במלואה אל עיצוב דמותו הלא ריאליסטית והלא נוגעת בשום רגש של גיבור הספר.
מדובר (ספויילרים ) בסופר הומוסקסואל העומד בפני יום הולדתו ה50, אהובו הצעיר נואש מלעורר בו רגשות אמיתיים ופונה למסד את הקשר עם בן זוג אחר. לס מעדיף כמובן לא לעמת את עצמו מול השאלה מה נכשל במערכת היחסים שלו, ובוחר לברוח מהאמיתות הלא נעימות באמצעות מסע דילוגים עולמי ביו כל מיני אירועים ספרותיים סוג ב (לימוד בסימסטר קיץ באירופה, חלוקת פרסים ספרותית, כתיבת כתבה קולינרית למגזין וכדומה ). בתחילת הספר מודגש כמה נוראיים ומשפילים הם אותם אירועים ורק הצורך הנואש להתחמק מההשתתפות בחתונה גורם לגיבורנו לצאת למסע בעולם כשהוא מאובזר במזוודה מלאה בבדידות ותבוסה וייאלץ להסתכל למשבר גיל החמישים שלו בלבן של העין.
אני מתארת לעצמי שלא מעט אנשים בגיל 40 ומעלה יכולים להזדהות עם הפחד מפני ההזדקנות, מפני הלבד, לזהות את עצמם בהרהורים על כל מיני הזדמנויות שהוחמצו ושבילים שבהם לא הלכו, לא משנה אם הם הומואים, לסביות או סטרייטים, ולמרות זאת אני בטוחה שמעטים האנשים שיזדהו או יחושו אפילו קורט סימפטיה לגיבור. מדובר בייפיוף של המציאות שלא משכנע אפילו לרגע שמדובר פה במשבר אמיתי של אדם אמיתי, כמו לקרוא כתבה על משבר שעשו באיזה מגזין כרומו מעוצב עם צילומים מסוגננים ודוגמנים ודוגמניות על רקע נופים בקריביים. כל אותם אירועים משפילים לכאורה שאליהם נמלט הגיבור מתגלים כחוויות שרובנו היינו מוצאים כמפנקות ומעצימות - הוא מתארח במיטב המלונות, זוכה להערצתם של סטודנטים ומארחים, ובכללי פוגש הרבה מאוד אנשים שכולם דווקא מוצאים אותו כמעניין ובעל ערך, למרות שהוא איננו אומר או עושה דבר אחד במהלך הספר כדי ליצור בנו הקוראים רושם כזה. הוא אדם משמים ונוירוטי שהדבר המעניין והחשוב היחיד שעשה בחייו הוא להיות בן זוג של משורר חשוב בצעירותו. אם התארחות במיטב המלונות והמסעדות באיטליה, פריז ויפן זו חוויה תבוסתנית ועלובה בעיני הסופר אני תוהה אילו חיים הוא חי בדיוק.
זהו מסע לתוך הפאתטיות של מי שמנסה לשמר את עלומיו נואשות לא רק באמצעות שימור גזרתו הדקה ( עניין הגזרה מוזכר אינספור פעמים ונראה שהסופר, בעצמו בן 48 שנראה צעיר בעשר שנים לפחות מגילו מחשיב ביותר ) אלא גם בניסיון לשלא להיקשר רגשית לאף בן זוג ולהמשיך לפרפר כעלם חסר דאגות בין בני זוג רבים. הקלישאה החבוטה של מסע בעולם שהוא גם מסע לתוך העצמי מחייבת כמובן את הסוף הידוע מראש שבסוף אותו מסע יגיח אדם שונה במקצת, חמוש בכמה תובנות. אם נרצה להסתכל על הצד החיובי - אפשר לומר שהסופר נמנע מהקלישאות, והגיבור מסיים את המסע אדיוט ונכה רגשית כפי שהתחיל, כשהוא לא מתקרב אפילו לקצה קציה של תובנה ראוייה. נוכל גם להסתכל על אותו סוף בעיניים יותר ביקורתיות ולשאול את עצמנו מי לעזאזל שם בפרס פוליצר/ניו יורק טיימס/וושינטון פוסט חושב שהעלילה המופרכת הזו, והדמות האפרורית והמטופשת הזו שנעה במעגלים מהוות בסיס לרומן ראוי.
ללא ספר הפער העצום בין הפרסים היוקרתיים שמבטיחים חווייה ספרותית מרטיטה ומשנת תודעה לחוויית הקריאה עצמה הוא בעוכריו של הספר. ייתכן וציפיות מתונות יותר היו מזכות אותו ב3 כוכבים ( ספר בסדר) , אבל לא יותר.

את הספר הזה קניתי גם אני במבצע ב29 ש״ח, סכום נמוך לכל הדיעות לספר, וכבר בפרק השני הבנתי שרומיתי, ושילמתי 29 ש״ח יותר מדי.
ומדוע? כי את אותה חווייה של קריאה בספר מלא הקלישאות החבוטות הזה, יכולתי לקבל בחינם בשיטוט באחת מאותן חנויות סטוק, במעבר המוקדש לקישוט ועיצוב הבית וכולל כל מיני שלטי עץ צבועים בצבעי פסטל ועליהם כיתוב ״אושר״, שלוווה״, ״אהבה״ ״שמחה״ וכדומה. לפחות בחנויות סטוק שלטי העץ לא נושאים קלישאות מאצ׳ואיסטיות על חשבון האישה כמו ״חופרת״ ״תלותית״ ניג׳סית״ ״ולמה בכלל התחתנתי״ כפי שהספר הזה ממש מלא.
קשה להאמין שיש שוק לזבל הספרותי הזה, והשכותב אשכרה מתפרנס מכתיבה.

ספר מקסים ומעניין לילדים בגיל 6-10 ( ללא ניקוד)
העלילה מספרת על ילדה חמודה ואנרגטית בשם פולי שמגלה יום אחד שיש במשפחתה סוד - חלק מהמשפחה שלה הם ערפדים! ( כמובן שמדובר בערפדים חמודים ונעימים, ואין בספר שום איזכורי אלימות או אימה ) . השן החדשה שצומחת לפולי גדולה מאוד ובעצם מבשרת על היותה ערפדית... פולי מאוד מתעצבנת על השן שמשבשת את חייה כי מעתה היא צריכה לשתות כל יום מיץ של אשכולית דם, וחוץ מזה צריכה לנסוע לדודה וויני הערפדית כדי שזו תדריך אותה בדרכי הערפדים ותלמד אותה כיצד לעבור את הבחינה של שבעת הנמנמנים, ראשי מועצת הערפדים הזקנים. יש גם פלוסים בלהיות ערפדית ופולי מגלה שהתווספו לה כוחות על.

עד כאן הפשט של העלילה, ואנו מצטרפים למסע הרפקאות והגילויים העצמיים של פולי, והסיפור סוחף ומצחיק עד מאוד. הדרש של הספר הוא שכדי שפולי תוכל לעמוד בבחינת הערפדים היא נדרשת לשלוט בכוחותיה החדשים. היות והכוחות האלו מאוד מועצמים כאשר פולי כועסת, זהו בעצם ספר על שליטה בעצמנו כשאנחנו כועסים.... פולי פעמים רבות מתפרצת בכעס או אכזבה ןועושה דברים שאחר כך היא מתחרטת עליהם, או כפי שאומרים במערכת החינוך, יש לה קושי בוויסות עצמי, והיא אט אט לומדת להתגבר עליו. כן, במסווה של ספר הרפתקאות יש גם מסרים חינוכיים, אבל המחברת באמת עושה זאת ביופי , בחן ובחכמה ואף לרגע אחד אין פה תחושה של ספר חינוכי מטיף. פולי היא באמת ילדה חכמה ומקסימה שנאהבת מאוד ע״י משפחתה וחבריה שבהחלט אפשר להזדהות איתה ולהזדהות גם עם המצבים שבהם היא מקשה להישאר רגועה. כך שאם יש ילד שגם הוא חווה סוג כזה של רגשות הוא בהחלט יזדהה ויאהב את הסיפור והדמויות, ולא ירגיש שמנסים לתקן אותו. מסע הלמידה של פולי בדרך לשליטה העצמית יכול להוות סוג של הדרכה וחיזוק להורים שרוצים להדריך את הילד שלהם לצאת למסע דומה, או שבהחלט אפשר רק לקרוא את הספר כספר מצחיק וחמוד.

באתי עם צפיות גבוהות לספר הזה כספר שזכה בכמה פרסים חשובים, וכידוע , כגובה הצפייה , כן האכזבה.
מקריאה בגב הספר חשבתי שהנושא ידבר אל ליבי. כמי שבודקת מדי פעם בארונות בגדים לראות אולי נפתחה לה דלת סודית לנרניה ועדיין מחפשת את מכתב הקבלה שלה להוגוורטס שכנראה מתעכב מאוד בדואר ( עוד לא לגמרי אבדתי תקווה ) חשתי שספר על אלו שחזרו מארצות הדמיון, ומחפשים נואשות דרך לחזור, יהיה לגמרי בשבילי, אבל לא.

מי שמחפש ספר פנטזיה פה יתאכזב, זהו ספר המשרטט קווים לדמותו של המתבגר המנותק והמנוכר. כזה שמרגיש ששום מסגרת או תיאור לא יוכלו לתאר את מה שמתחולל בנפשו, ונגזר עליו לבלות את חייו בבדידות ובניכור מכל המין האנושי , כשהוא כמה להגיע למקום שאיננו מן העולם הזה, ושם ורק שם ירגיש שייכות. לבני הנוער שמגיעים לבית אלינור ווסט לילדים אבודים יש משפחות שחלקן מתנערות מהם לחלוטין כיוון שהמוזרות והניכור של הנערים ונערות אינם עולים עוד בקנה אחד עם החיים הנורמליים שהן מבקשות לקיים , וחלקן רוצות את טובתם של הנערים אך מבקשות ל״תקן״ את אותה מוזרות ולהחזיר אותם למצב שהיו בו לפני המסע שעשו לעולם אחר, תיקון שאיננו אפשרי.
כמובן שאותן מסע לארצות הדמיון איננו אלא אלגוריה להתבגרות של הנערים והנערות והבחירה שלהם בצורות שונות של הגדרה עצמית שהן, בואו נאמר, אלטרנטיביות: החל ממגדר והעדפה מינית שעדיין רחוקה מאוד מהמיין סטרים ( א מיניות, טרנסג׳נדר) וממשיך בהגדרות עצמיות של כאלו שאינם רוצים להתבגר, ערפדים, נקרופילים משיכה לאופל ולמוות ושלל הגדרות עצמיות הזויות שהיו גורמות לכל הורה לתלוש את שערות ראשו אחת אחת.

כבר באמצע הספר היה ברור לי שאינני קהל היעד שלו. אינני נערה גותית בת שש עשרה עשרה שחושבת שלבישת שחורים היא מה זה עמוקה. זקנתי מכדי לחוש הזדהות עם הדרמה והניכור של גיל הנעורים ( אני כל כך מיוחד ואף אחד לא מבין אותי ). ומעל לכל נמלאתי חרדה אמיתית וכנה למחשבה על ההתמודדות העתידית שאולי צפוייה לי עם יוצאי חלציי החמודים. אני חושבת שכשאדם נהיה הורה וצריך לחשוב על עתידו וטובתו של ילדו קשה לו לשחרר ולתת לאותו ילד את החופש להרוס את חייו... . אותם מתבגרים תובעים קבלה מוחלטת של בחירות קיצוניות וזו דילמה לא פשוטה שעוברת על הורי הילדים. כהורה אני רוצה לאהוב ולקבל את הילדים שלי אבל גם להציע להם הכוונה ופרספקטיבה ולא רק לציית לגחמות מזיקות. דמיינתי את עצמי בדילמה כזו ולא אהבתי את השיפוטיות שבספר הזה כלפי ההורים והממסד וכולי. בקיצור הזדהיתי עם הצד הלא נכון. כזו אני כנראה, ממסדית ומשמימה ונוטה לראות בפסיכוזה דבר רע בכללית.

חשתי רחמים עמוקים כלפי המתבגרים המתוסבכים שבספר וכלפי משפחותיהם האומללות, וקיוויתי שאולי חלק מהם יתבגרו ויחכימו או לכל הפחות יסכימו ליטול את התרופות הפסיכיאטריות שכה נחוצות להם.

לקראת יום השואה הממשמש ובא והתזכורת השבועית בכותרות לכך שבמרחק כמה קילומטרים מאתנו מתבצעת שואה שלכל העולם נוח להפנות אליה גב ולהתמקד בנושאים אחרים, שלפתי את הספר הזה מהמדף.

ז׳אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית ( alternate history ) הוא כעת סוגה ספרותית מבוססת ומרובת ספרים, אבל הספר הזה שיצא ב-92׳ היה, לדעתי, מהראשונים ומהבולטים שבה, והעובדה שהוא חוקר את האלטרנטיבה של ״מה היה קורה אילו״ בהיסטוריה כה קרובה וכה טראומטית מעמתת את הקורא לא רק עם הזעזוע של העבר אלא עם האימה (המוצדקת) של מה קורה בהווה ומה עלול לקרות בעתיד.

בהיסטוריה האלטרנטיבית שמציע הספר הזה, גרמניה ניצחה בקרב על אירופה ושולטת על מרביתה, בבריטניה מולך אדוארד ה 8 הפרו נאצי, והמלחמה עם רוסיה נמשכת עוד ועוד לתוך שנות ה60. ארה״ב נצחה את יפן אך בעקבות פיתוח נשק גרעיני ע״י הגרמנים העובדה שהם מאיימים על ארה״ב יש שיווי משקל שביר ומלחמה קרה מול ארה״ב.
כעת, בשנות ה60 של המאה ה20 האלטרנטיבית, האימפריה של הרייך השלישי נערכת לחגוג את יום הולדתו ה75 של היטלר ברוב הדר וגולת הכותרת שלו- ביקור היסטורי של נשיא ארה״ב
ג.פ. קנדי שמסמן התחממות היחסים והתפייסות בין 2 המעצמות.
בלש משטרה שחוקר מקרה רצח של בכיר לשעבר במשטר הנאצי מוצא עצמו בסבך של פוליטיקה ושקרים שנועדו להסתרה וכיבוס העבר הנורא כדי שלא יעמוד בדרכו של העתיד.
העלילה הבלשית מסקרנת וכתובה לא רע אך היא כמובן לא החלק החשוב בספר אלא השאלות הטורדות מנוחה של מהי בעצם ההיסטוריה, מי קובע אותה, וכמה קל להתעלם ממנה ומשאלות של מוסר כשהתשובות מפריעות להתנהלות הפרקטית של החיים.
נעים לחשוב בצורה חד מימדית ומנחמת שבמלחמת העולם השנייה הרעים הפסידו והטובים נצחו, אך למי שמתעניין בהיסטוריה יש תמונה מורכבת ופחות נעימה על מיהם אותם ״טובים״. לאמריקה היה נוח להפנות את הגב ולהתעלם למרות כל הדיווחים של השמדת היהודים, והיא עשתה זאת בכיף, ולולא פרל הרבור אין כל ביטחון שהיתה מצטרפת לבריטניה בקרב על אירופה.
גם בבריטניה משפחת המלוכה היתה ממוצא גרמני ובקשרים טובים עם המשטר הנאצי, והמלך אדוארד ה-8 שויתר על כס המלוכה עבור אהובתו וואליס סימפסון היה אוהד נאצי נלהב שאף ביקר את היטלר. האפשרות שכל זה היה נגמר אחרת עבורינו, היהודים, ושהעולם היה ממשיך בענייניו כרגיל היא יותר מסבירה, ואפילו מתבקשת. בספר, שלטון הרייך עושה מאמצים להמשיך את ההסתרה של הפתרון הסופי כדי לא לפגוע ביחסים העתידיים עם ארה״ב, אבל האמת שאפשר היה ללכת יותר רחוק ולהראות שגם לארה״ב אין שום עניין בגילוי האמת כיוון ששני הצדדים מעוניינים בלשים את ענייני העבר הלא נעימים מאחור... האם בעלות הברית לא הפקירו חצי אירופה ואת אזרחי בריה״מ לחסדיו של סטלין, דיקטטור נורא פי כמה מהיטלר, עבור שיתוף פעולה במלחמה מול גרמניה ויפן?

זה אולי לא ספר שיפיל אנשים שמתעניינים ובקיאים בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אבל אפילו לכאלה אני חושבת שהוא מציע נקודת מבט אחרת, לא של היסטוריון, אלא של אדם רגיל מהשורה, אדם שבסך הכל מנסה להיות טוב והגון, ומגלה שהמצפון הפרטי שלו והפעולות שלו לא מסוגלים להשפיע על מהלך העניינים. לצערי, אני חושבת שכולנו יכולים להזדהות עם הסיטואציה הזו.

הספר ה11 ( אם אינני טועה) בסדרת פנדורין המקסימה.

למי שאינו מכיר את הספרים - גיבור הסדרה הוא אראסט פנדורין, בלש מיוחד בשירות רוסיה הצארית בשלהי המאה ה19.
זוהי תקופה של תסיסה וחוסר שקט, לקראת סופו של השלטון הצארי ותחילת המהפיכה הקומוניסטית, כשהמשטרים האריסטוקרטיים הותיקים של אירופה עוקבים בחרדה אחרי רוחות השינוי ומנסים להילחם בכוחות המהפכניים ולנטרל את התסיסה המאיימת על הסדר הישן. אראסט פנדורין הוא יועץ מיוחד הנקרא לפתירת כל מיני תעלומות ופשעים שבלשי המשטרה ״הרגילה״ כשלו ולא הצליחו לפתור. הוא שילוב של דמויות בלשים ספרותיות אגדתיות כמו שרלוק הולמס, הרקול פוארו וג׳יימס בונד במחווה מודעת לעצמה של הסופר לאותן דמויות אייקוניות.
המלצה למי שלא קרא אף אחד מספרי פנדורין האחרים- אל תתחילו בזה דווקא, קראו לפחות את הראשון בסדרה.

בספר זה אסופת סיפורים קצרים שכל אחד מהם מוקדש ע״י הסופר, אקונין, לסופר ספרי מתח מפורסם אחר: אגתה כריסטי, קונן דויל, סימנון, פטרישיה הייסמית, אדגר אלן פו, ועוד כמה שלא הכרתי. כל סיפור הוא בעצם מחווה לאותו סופר ולסגנונו או לדמויות המובילות שלו, ומעניין לקרוא כיצד אקונין יודע לברור לו את המרכיבים הייחודיים לכל סופר ולרקוח מהן עלילה עצמאית משל עצמו. ראויים לציון במיוחד הסיפור ״מחיי השבבים״ וההתבוננות הפסיכולוגית והחמלה שבו, וכן גרסתו המשעשעת של אקונין ליצירת רוחה של אגתה כריסטי- מיס מארפל המקשישה.

זהו ספר מקסים ואינטיליגנטי שקסם לי בהמון רמות: 1. הוא מצייר במלוא הדר את את המאה ה19 ואת עידן הבל אפוק שבו חיים בכפיפה אחת ( ותוך כדי מאבק ) עולם ישן אריסטוקרטי מעודן ואלגנטי ואת אלו שנאבקים להשתחרר מכבליו של אותו עולם ישן, המהפכנים, האנרכיסטים והאמנים. לצערי, טרם המציאו את מכונת זמן שתיקח אותי לביקור באותו עידן קסום, וספרים כאלה הם הכרטיס שלי לשם.
2. כל מי שמעניין בכתיבה, ובעיקר בכתיבת ספרות בלשית ימצא פה מעין תרגיל אינטלקטואלי מהנה המפרק לרכיבים את הז׳אנר: מה קובע סגנון של ספרי בלש? האם אלו המאפיינים החזקים שבהן מאפיין סופר דמויות מאוד מובחנות ומנייריסטיות כמו שרלוק הולמס או מיס מארפל? האם זה מבנה העלילה? צורת התרת הסבך האינטלקטואלי שדרכו פותר הבלש את התעלומה? האווירה?

בקיצור יופי של ספר, שלא רק כיף לקרוא אלא גם מעורר מחשבה אחר כך.

בעקבות ימות הפסח המתרגשים עלינו , נתקפתי בדכדוך המיוחד השמור לימות החגים שבו אני חשה באצבעותיה המיוזעות של המציאות לוחצות לחץ פיזי מתון על גרוני, בעודה מלחששת באזני על הקרובים העתידים לבקר, פקקים על כל שעל, ועל ימות חופש דחוסים בצאצאים תאבי לחם ושעשועים המצפים ממני לבדרם, ולא- יעלו עלי ועל בעלי כהמון משולהב וצמא דם.
אינני טירונית בעניין ולכן לא איבדתי עשתונות. מיד שלפתי את הנשק הראוי - ספר על האריסטוקרטיה הבריטית המתנוונת להנאתה באחוזות פאר מטופחות ועתירי משרתים, בעולם שבו הדאגות היחידות של הגיבורים היא אם המשרת האישי שלהם גיהץ את הקפל שבמכנסיהם כראוי.

פ. ג׳. וודהאוס ידוע במיוחד בשל שתי דמויות ספרותיות שהכניס לפנתיאון - ג׳יבס ווסטר, המשרת האישי היודע כל ואדונו האריסטורט טוב הלב אך הטיפש, אך כתב עוד ספרים שבהם הם אינם מככבים, שלמעשה לא מוכרים כלל לקורא הישראלי. זהו אחד מהם. גם פה יש לנו אריסטוקרטים טובי לב ומאותגרים שכלית, טירת אבות כפרית , רומנטיקה קלילה והמון דיאלוגים שנונים. בניגוד לספרי ג׳יווס ווסטר הופתעתי למצוא שכאן הסאטירה כלפי המעמד העליון האנגלי היא הרבה יותר חדה ומושחזת, ואפילו , אפשר לומר -ביקורת חברתית של ממש.
גיבורי הספר הם אש וג׳ואן, שני אנשים צעירים שנמצאים בסיטואציה דומה - שניהם נאלצים לעבוד למחייתם במיני עבודות משמימות ואיומות כדי להתקיים בדוחק.
כדי לזכות בפרס כספי גדול שיביא קץ למצוקתם, נרתמים אש וג׳ואן לשליחות לא פשוטה בשמו של מיליונר אמריקאי עצבני, להחזיר לו פריט אספנות יקר שנלקח בטעות ע״י חותנו לעתיד, הרוזן מאמסוורת. הם מגיעים במסווה של משרתים, לטירת בלנדינגס, אחוזתו הכפרית של הרוזן, ושם נפגשים עם צבא המשרתים, משרתות, טבחיות, כובסות, שוטפי כלים ונהגים המהווים את סגל הטירה, ושחייהם מתנהלים לפי היררכיה חברתית לא פחות מסובכת ולא פחות נלעגת מההיררכיה החברתית של חיי אדוניהם.
מי שמכיר את העולם הספרותי שיצר וודהאוס יודע שבעולמו כמעט ואין כאלה דמויות, וגיבוריו מתמודדים עם משברים כלכליים בשתי דרכים עיקריות - המתנה סבלנית לקרוב משפחה עשיר שיתפגר ויוריש להם את הונו או נישואין עם יורשת עשירה ( לרוב אמריקאית ). מבט מקרוב על מאבקו של האדם הפשוט להרים את הראש מעל המים איננו נושא רגיל. לסאטירה החברתית אפילו התגנבה לה גם נימה פמיניסטית שכן ג׳ואן הצעירה עצמאית ונבונה, ועומדת על כך שנשים יכולות לעשות כל דבר כמו גברים. היא עומדת על כך ששותפה לפשע, אש, לא ינהג בה בג׳נטלמניות אנגלית אלא ייתן לה לקחת את חלקה במשימה עתירת הסיכונים של השבת החרפושית.

למרות נימת המציאות שהתגנבה והסאטירה החריפה, זה כמובן ספר מאוד קליל ומהנה, שבו בסוף הכל בא על מקומו בשלום בדרך הקומית הוודהאוסית, וכל אחד מוצא את עצמו שבע רצון לגמרי במקום שמתאים לו ביותר.

ספר ראשון בטרילוגיה חדשה, שבה אנחנו חוזרים לעולם של ״חומריו האפלים״, סדרת הפנטזיה עטורת השבחים של פיליפ פולמן, המספרת על אירועים שקרו 10 שנים לפני האירועים שקורים בספר ״המצפן הזהוב״.

נתחיל בשאלה הראשונה על הפרק: האם חובה לקרוא קודם את שלושת הספרים של חומריו האפלים, או שאפשר לצלול הישר לספר זה?
ובכן, זה לא שאי אפשר בשום אופן לקרוא בו ללא היכרות מוקדמת עם הספרים הקודמים, אבל בהחלט יהיה קשה להנות ממנו בצורה כזו.
הספר כתוב היטב, ויש לו עלילה מותחת, אבל כספר Stand alone הוא נופל בהרבה מהספרים הקודמים של פולמן. הוא לא באמת ספר שעומד בפני עצמו - ללא ההסתמכות על ההיכרות של הקורא עם העולם העשיר שהוצג בספרים הקודמים הספר הזה קצת דל, קצת לא מובן, ולקורא הלא מיודע ייראה שיש בספר מאמץ ורוחב יריעה בתיאור דברים שלא מתעכבים כלל להסביר מדוע הם כל כך מרכזיים. זה ספר שנועד למלא חללים ולהתעמק בנקודות מסויימות שלא הובהרו בספרים הקודמים, וכנראה מכין את הקרקע לעוד גילויים ב שני הספרים הבאים המתוכננים. ההמלצה שלי, בקיצור, היא לא להתחיל לקרוא בו אם לא קראתם את הספרים של הטרילוגיה הראשונה . תתאפקו ולכו לספרייה לשאול אותם.
ומי שקרא (כמוני ) לפני הרבה שנים, סביר להניח שיימצא את עצמו רוצה לחזור לקרוא בהם שוב, גם כדי לרענן את הזיכרון באירועים ובדמויות שמופיעים בספר זה ויקבלו במה מרכזית יותר בהמשך, וגם כדי ליהנות .

ועכשיו , לספר עצמו.
החדשות הטובות הן שקודם כל, יציאת ספר חדש של עולם הפנטזיה הזה תחזיר קצת למרכז העניינים סדרת ספרים נהדרת, שהרבה אנשים דילגו עליה כליל , או כבר שכחו ממנה (לפחות בארץ). אחרי הכל, הספר הראשון יצא לאור לפני קצת יותר מ20 שנה. הספרים גם תויגו ושווקו כספרי נוער למרות שזה לא הקהל הכי מתאים להם , ופספסו את הקהל האמיתי שלהם - מי שמחפש ספרות טובה ומעוררת מחשבה.

החדשות הקצת פחות טובות הן שזה ספר ברמה לא אחידה שחלקו ממש טוב וחלקו בינוני פלוס, ושללא השיוך שלו לחומריו האפלים ולמחברו המהולל לא היה זוכה להרבה הצלחה או תשומת לב. כמובן שהמבחן האמיתי שלו יהיה בפרספקטיבה יותר רחבה, כאשר יכתבו ויתפרסמו 2 הספרים הבאים בסדרת ספר האבק, ונוכל לשפוט מה חלקו של הספר בטרילוגיה המתוכננת ומה חלקו ביקום הפנטסטי הזה בכלל, אבל לכעת, אומר שציפיתי ליותר.


ההתחלה דווקא מבטיחה - יש פה תיאור מרתק של אוקספורד ביקומה של ליירה, עיירת קולג׳ים על הנהר, שחיי המלומדים בה משתלבים עם חיי בני המעמדות האחרים, אנשי הצווארון הכחול, שלא תמיד מבינים את העיסוקים והסוגיות ״שברומו של עולם״ שבהן נתקלים המלומדים.
הגיבור הוא מלקולם, בנם בן ה10 של בעלי הפונדק, נער נבון וסקרן שנמשך מאוד לעולם של ספרים ומדעים, אך לרוע מזלו הוא נולד למעמד שאמור להסתפק בהשכלה בסיסית בלבד, ומצופה לרכוש מקצוע שיאפשר לו לעבוד בגיל צעיר או לנהל את הפונדק של הוריו.
בינתיים מלקולם נהנה מהעבודה בפונדק, ומעריכת שליחויות שונות בסירה הקטנה שלו, עבודה שמאפשרת לו להקשיב לשיחותיהם של האורחים בפונדק ולהציץ לעולמם של הלומדים באוניברסיטאות המהוללות שמקיפות אותו. מה שמתחיל כתיאור פסטורלי של עיירה אנגלית שלווה על גדות הנהר בעידן חצי ויקטוריאני וחצי מודרני שכל אנגלופיל יכול להזיל עליו ריר, הופך אט אט לעלילה מרתקת וסוערת של ספר ריגול.
למלקולם מתחוור, מקטעי שיחות ששמע בפנדק, שמתחת למעטה השלווה בעולמו יש סערה גדולה באופק, על רקע גוף דתי קנאי - המגיסטריום, שחותר ללא ליאות להרחיב את השפעתו ושליטתו בכל תחומי החיים. במיוחד מאיים המגיסטריום, המקבילה למוסד הכנסייה הקתולית, על האקדמיה, ופועל כדי להגביל את החוקרים המנסים למצוא הסברים על טבעו של העולם, הסברים שעלולים, כמובן ,להיות מנוגדים לדוקטרינות הנוצריות השמרניות שמפיץ המגיסטריום. ולא רק על האקדמיה המגיסטריום חולש, אלא שולח זרועותיו אל כל תושבי אנגליה בדמות כל מיני ארגונים ועמותות המפיצים את תורתו ומאיימים על כל מי שלא משתף פעולה עם התעמולה שלהם. גם לבית הספר של מלקולם מגיעה אחת העמותות האלו, ומעודדת את התלמידים להלשין על חבריהם ובני משפחותיהם לגוף המשמעתי המאיים של המגיסטריום אם הם חושבים שהם פועלים בניגוד לעיקרי האמונה.
באויירה חשדנית וקשה זו, של עליית פשיזם דורסני שלרוב האנשים אין יכולת להתנגד לו, מגלה מלקולם שיש גם מחתרת של מדענים הפועלת בסתר ובנחישות למצוא את התשובות לשאלת האבק. אבק הוא חלקיק מסתורי, בדומה לחלקיקים מעולם הפיזיקה, אלא שטבעו המדוייק איננו ברור וכולל יסודות על טבעיים. נחישות המדענים נובעת לא רק מסקרנות אקדמית אלא מפני שהם חושבים שתשובה אמיתית בקשר לאבק ולטבע העולם תקעקע את התפיסות בקשר לאלוהים ולמוסר שעליהן מבוססת דוקטרינת המגיסטריום , ולפיכך תהרוס אותו. בלב עלילות הריגול, כששני הצדדים, המגיסטריום והמחתרת, עסוקים שניהם במרדף אחר האמת בשאלת האבק, מתברר שיש ילדה - פעוטה בת כמה חודשים בשם ליירה (הדמות הראשית בחומריו האפלים ) שגרה במנזר הסמוך לפונדק של מלקולם ומטפלות בה הנזירות טובות הלב.
מלקולם מבין שיש לילדה חשיבות רבה, אך בעיקר מוקסם ממנה ונהנה לשחק איתה בביקוריו אצל הנזירות. עד כאן חציו הראשון והמאוד מוצלח של הספר.
בחצי השני יש תפנית חדה ומוזרה - ממחוזות הריגול והמסתורין הספר פונה למעין מסע הישרדות מיתי המקביל לסיפור המבול המקראי ותיבת נוח - בעקבות מזג אוויר קיצוני נהר התמזה עולה על גדותיו ומציף את כל הערים והכפרים. אפילו יש חיה מסתורית דמויית תנין ענק המשייטת במי השטפון, רמז לתיאמת, אם האלים במיתולוגיה המסופוטמית דמויית התנין, שנבין שפועלים כאן כוחות קדומים יותר, עוד מלפני האלוהים כפי שהדת הנוצרית ציירה אותו למאמיניה . מלקולם מציל את ליירה בסירתו הקטנה והוא ועוד נערה יוצאים למסע שחציו תיאורים מפורטים וריאליסטים של הישרדות בסירה ( שהיו די חוזרים על עצמם ומייגעים ) כמו מציאת מחסה, מזון, זרדים להסקה וכדומה, וחציו התקלות ביצורי אגדה על טבעיים שונים. את ההקבלה לסיפור המבול לא קשה לעשות, ולהבין שאיתני הטבע דוחים את ההתגברות של הקנאות הדתית והרדיפות. רק טובי הלב כמו מלקולם וחברתו המגנים על תינוקת בחירוף נפש ואהבה ימצאו סירת מבטחים בלב האסון. אבל אודה, את האלגוריה של שאר המפגשים והאירועים העל טבעיים לא הבנתי. אני יכולה לשער שהם שייכים לספרות מיתית שאינני מכירה, וכנראה נועדו , בדומה למפלצת התנין המסופוטמית, לרמז על כך שטבעו של העולם מגוון ומרובה פנים הרבה יותר מכפי שהמיתולגיה הנוצרית מציגה לנו.
זהו החלק החלש מבחינה סיפורית . משמו של הספר - ״סירת מבטחים״ אפשר להבין שלדעת פולמן זהו החלק המרכזי והחשוב של הספר, אבל אותי הוא די איבד, וכבר ייחלתי שההפלגה בסירה הקטנה על מי השיטפון הסוערים תגמר כבר.
עם זאת, חלקו הראשון של הספר הציג התחלה מאוד מסקרנת לספרים הבאים בנוגע להבנת חלקיק האבק המסתורי, ולנושא בריאת היקום(ים) השונים שבעולם שיצר פולמן, ואני נותרתי עם טעם של עוד.

עוד נקודה קטנה לפני הסוף: ספרי ״חומריו האפלים״ וגם ספר זה משווקים כספרי ילדים ונוער, בעיקר מפני שהגיבורים שלהם הם ילדים בני 10 -12. אני לא חושבת שהם מתאימים לגיל זה.
יש פה תכנים קשים ( אונס למשל), שאמנם מופיעים מאוד מאוד במרומז, כל כך במרומז שילדים לא יקלטו את זה בכלל, ובכל זאת הייתי אומרת שזה בהחלט לא ספר ילדים. בכלל, העיסוק בסוגיות דתיות, דת ממוסדת והשפעתה, שאלות של מוסר ותפיסת החטא בנצרות הן לא בדיוק החומרים שילדים יכולים להבין, וקשה לי להמליץ על הספרים האלו לילדים. זה מתאים לנוער מגיל מסויים אבל במיוחד לקהל קוראים מבוגר שיש לו גם עניין ברובד היותר עמוק של מה שקורה בספרים.
למי שמעוניין לקנות לילדיו הייתי ממליצה קודם כל לקרוא בעיון כדי להחליט אם התכנים הולמים בעיניו.