ביקורת ספרותית על מגדלים בירושלים - ילדי ירושלים מספרים על מלחמת ששת הימים מאת ימימה אבידר-טשרנוביץ
ספר מעולה

---

כשקראתי את הספר הזה, נפעמתי מהאהבה הרבה של אזרחי מדינת ישראל למדינתם. הדבקות והמסירות לארץ ישראל. דבקות שמלווה עם אנושיות רבה וחמלה.
הסיפורים כאן, שימימה מתארת בדיוק רב ובכישרון, לא מסופרים בכדי לחשוף אותנו לזוועות ולכאב, כלומר, לא רק. הם בעיקר מספרים סיפור אנושי הנוגע לכולנו- לכל בני האדם באשר הם.

בספר הזה טמונה הקרבה רבה, הקרבה של ישראלים רבים וכמובן חיילים. הקרבה המהולה בתושייה. למרות הפחד והכאב שהיו מנת חלקם, הם התנדבו למשימה ברצון לתרום את חלקם, לעיתים קרובות בידיעה שלעולם לא ישובו..

כשקראתי את הספר הזה, נזכרתי באדם קרוב, באדם שלמרות שלא הכרתיו, הרגשתי שהוא קרוב אלי ומלווה אותי בכל צעד ושעל, האדם הזה הוא דוד שלי.

בקרוב, עוד פחות מחודש, יחול יום השנה לפטירתו של דודי ואנו נדליק לו נר נשמה למען עילוי נשמתו. ההבנה שעוד שנה חלפה מאז יום מותו, שבמונחי שכול נדמה כנצח, לא נותנת לליבי מנוח וגורמת לי לחשבון נפש עם אלוהים: למה? למה להרוג אנשים כה טובים? שכל רצונם לעשיית טוב?

כבר שנים עברו מאז מותו של הדוד אבל הכאב לא חלף והוא גם לא יחלוף. לא משנה כמה שנים יעברו, עד יומה האחרון של אימי, היא תזכור אותו, היא תספר לי על מעשיו ועל איזה מן אדם הוא היה. יש בסיפורם של הזכרונות מעין נחמה, אפקט מנחם, שהוא לא באמת מת, שהוא ממשיך לחיות בתוכנו, דרכנו.

אימי זוכרת כל רגע מהזמנים שבילתה לצד אחיה האהוב. היא זוכרת כיצד הוא היה מגיע לביקור ובמידה והיתה מזדמנת בדרכו חנות לציוד חיילים, הוא היה נכנס, ללא היסוס, וממשש באהבה את הבדים, מחליק אותם בידיו הגדולות. הוא היה אוהב כל דבר שקשור לצבא ומטבע הדברים לחם במלחמות רבות.

" אנשים כמוהו הם יחידים, מעטים הם." היא אומרת לי ללא הרף והיא צודקת. דודי, מלבד היותו אהוב על הבריות, הוא אהב את הבריות. כל אדם שהיה זקוק לעזרה, בין אם יהודי ובין אם לא יהודי, היה ישר מושיט את ידו ומחפש כל פרצה על מנת להושיט חבל הצלה לאותו אדם.

הוא גם מאוד אהב ילדים ולכן לא הפתיע אותי כששמעתי מאימי שהוא היה איש חינוך.

מלבד תכונותיו הטובות, אישיותו גם הייתה מלבבת וכובשת, אימי מספרת לי תמיד כיצד הוא היה יודע להתנסח ולהתלבש בצורה מוקפדת.


וכך היא מספרת לי, עוד פרט, עוד חלק קטן לפאזל הזה, פאזל הכאב שמתהווה אט אט ומקבל במהרה צורה, צורה של אדם שהיה ואיננו עוד. שכל מה שידוע לי עליו הוא מסיפורים...וכמה שארצה, אתחנן, אדרוש מאלוהים שיציבו בפניי, לראותו, לחזות בדמותו בשר ודם, זה לא יקרה, כי הוא טמון באדמה..ורק עצמותיו הן זכר לאדם שהיה ותם מסעו בעולם החיים.

עם זאת, הפרט ששבר את ליבי יותר מכול, היה דווקא הרגע שהתרחש חודש-חודשיים לפני רגע לידתי. פרט ששמעתי עליו רק בשנים האחרונות. כשאימי הייתה בהריון, היה חשש שהיא תלד ילד עם בעיות בשל הריונה הלא תקין, וכשאמא שלי שמעה זאת היא החלה לבכות ולחשוש, דודי מיד הרגיע אותה, תוך כדי שהוא מלטף את בטנה ההריונית ואומר לה את המילים הבאות: אל תדאגי, אחותי, לא משנה מה יקרה עם התינוק הזה שיוולד, לא משנה מה יקרה עם בעלך..תדעי לך שאני לא אעזוב אותו, את הילד הזה. תני לי אותו ואגדלו כאילו היה אחד מילדיי. אל דאגה, אם אביו של הילד הזה לא ירצה בו, אני אהיה לו לאב. אני אעזור לך בכול.

כשאומרים לי את המילה הקרבה ושואלים אותי מהי הקרבה עבורך? על מה את חושבת כאשר את שומעת את המילה הקרבה? ללא היסוס אני עונה: דוד שלי.

דוד שלי כל חייו היו עשויים מהקרבה ונתינה אחת גדולה. הקרבה למשפחתו, הקרבה לקרוביו, הקרבה לשכניו , הקרבה למדינתו...אפילו מותו היה הקרבה, במותו הוא הציל את בתו הבכורה.

כשאנשים ייצאו, ביום האהבה הלועזי המתממש ובא, לשמוח ולהיות עם אהובם, לציין את רגע אהבתם, אהבה שכל תקוותם שתהיה נצחית, באופן אירוני, אבסורדי ועצוב, אני ומשפחתי נציין סופיות, סופיותם של החיים, חיים של אדם אחד שנקטעו באיבם, אדם שבחייו היה שווה למאות אנשים.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על מגדלים בירושלים - ילדי ירושלים מספרים על מלחמת ששת הימים