אדום, לבן וכחול מלכותי היה הספר שסגר לי את תשפ"ה.
ספר שמסכם היטב את הבחירה הספרותית שלי בשנתיים האחרונות; בריחות קטנות לארצות רחוקות או לא קיימות, ספרים מחבקים, מחייכים, נעימים, מלאים בפנטזיה (עם או בלי דרקונים).

הפעם אין דרקונים, אלא נסיך בריטי עקשן ונסיך אמריקאי מודרני, שמוצאים את עצמם במערכת יחסים שהיא חצי שערורייה דיפלומטית וחצי אגדה רומנטית מתוקה במיוחד. הרבה הומור, הרבה סוכר, וקצת אמירה פוליטית ברקע – אבל בעיקר סיפור שגורם ללב להתכווץ בחיוך.

יש שם אמנם כמה תיאורים מיניים, אבל בגדול הספר יכול להתאים לחלוטין לבני נוער (16+ נניח).

מי ייתן וגם השנה החדשה תהיה מלאה ברגעים מתוקים, לא רק בין הדפים.

עדי התחתנה עם עומר, גבר שבקושי הכירה,
לעומר ולחברי הילדות שלו היה חלום, לגור בישוב קהילתי יחד עם המשפחות העתידיות שלהם, הם הגשימו את החלום, ועכשיו הם תקועים אחד בחצר של השני.
רז, אחד החברים ומנהיג כת לא ברורה, נעלם. עדי יוצאת למסע חיפושים אחריו ואחרי עצמה.


הסופרת יודעת לכתוב,בזה אין ספק, הבעיה בספר זה שהסיפור נהיה מעניין בעמודים האחרונים של הספר (זו לא הקרבת זמן גדולה במיוחד, הספר מונה בסך הכל 288 עמודים) וגם הסוף של הסיפור הוא ככה ליד.
התלבטתי בין 3 ל- 4 כוכבים, בסוף נתתי 4 כי הספר ממש רק תק' אחד מטוב.

זה הספר הראשון של הסופרת שאני קוראת, ללא ספק אתן לה עוד הזדמנות יש משהו ממש ממכר בכתיבה שלה לטעמי, בתקווה שבפעם הבאה זה לא ירגיש כמו "התלמידה המצטיינת של קורס כתיבה"

סיפור האהבה בין חילמי הפלסטיני לליאת התל אביבית, ליאת וחילמי הכירו בניו יורק - שם הכל יכול לקרות.

אני מאד אוהבת רומנטיקה, ספר טוב שגורם לי להתאהב. והספר הזה פשוט לא.
אין שום בסיס לאהבה שלהם למעט זה שהיא אסורה, למעט זה שהיא מרד.
מהרגע שליאת הבינה שהוא פלסטיני היא מאוהבת, סתם. בשן עקומה, בריח סיגריות, בגבר שמתעלם מהרגשות שלה וחושב רק על עצמו.
הדמות שלו היא הצודקת, תמיד. וליאת מתגוננת ומתגוננת.
הדיאלוגים שלהם הם בעיקר על הסכסוך, גם אם מתחילים במשהו אחר בסוף הכל מגיע לסכסוך.
הדיאלוגים עם הסובבים אותם הם או על הצבא או על הכיבוש או גם וגם.

עכשיו, אם אני לא מבינה את האהבה ביניהם, אז על מה הספר? תירוץ להגיד איזה עולם מורכב ונורא.
נכון, החיים פה מורכבים והסכסוך הישראלי פלסטיני עצוב ונורא. אבל בתור ספר, לא הרגשתי פה סיפור אלא פשוט שני צדדים, שאנחנו כבר מכירים, עם טענות, שאנחנו כבר מכירים, עם תסכולים ושיחות ומגננות, שכמעט כל ישראלי עבר בשלב כזה או אחר בטיול אחרי צבא, כשפתאום נתקלים "בצד השני" ונכנסים לשיחה.
הספר מרגיש כמו פיסקה אחת ארוכה על אותו הדבר.

אז זה לא סיפור אהבה בין חילמי לליאת, זה ניסיון עיקש של שמאלנית נאורה להתאחד עם פלסטיני כועס.
הוא כועס בצדק, היא מתגוננת בצדק. וזהו אין עמק השווה.
אגב, לא ספויילר, אבל יכולים לתאר מהו סוף הספר? בדיוק! אין להם שום היתכנות ליחסים האלו.
גם הסופרת מבינה את זה.

מעניין שבזמנו, דווקא הצד הימני של המפה הפוליטית דחף את הספר אל מחוץ למערכת החינוך, לטעמי הספר משרת היטב את הצד הימני.
יצאתי מהספר עם תחושה של אי נוחות, של עצב, ושל אכזבה.
אולי הבעיה הייתה שציפיתי לסיפור אהבה - אין כאן כזה, מי שרוצה רומנטיקה שילך מכאן.
ובלי קשר, הסיפור עצמו לא מספיק מעניין. הדבר הכי טוב שקרה לספר הזה הוא שהוציאו אותו ממערכת החינוך, אחרת, כנראה, לא הייתי שומעת עליו.
אבל זה כבר טעם אישי, אני רואה שאני די מיעוט כאן בסימניה.

ואם רוצים בכל זאת לקרוא ספרים על סיפורי אהבה בין ערבים ליהודים, אבל כאלו שבאמת יש בהם אהבה,
"המאהב" ו- "חצוצרה בואדי" הם ספרים יפים עם סיפור טוב.

יופי, שברתי את מחסום האסקפיזם שלי, אני כנראה עוד לא בשלה למציאות.
חוזרת לפנטזיה.

הקשבתי פעם לראיון של אישה, סמי-ידוענית כלשהי, היא סיפרה שבשנות נעוריה חיפשה את דרכה הרוחנית, שתעזור לה להבין את עצמה ואת דרכה בעולם. בשלב כלשהו פנתה לבודהיזם והתנסתה בסדנת ויפאסנה בת שבועיים, היא חזרה משם עם התפרצות אקנה בפנים, שלטענתה, נבעה מחוסר היכולת לדבר. כל המילים והתסכולים שעלו בראשה בגילאי ה-20 המוקדמות שלה, התפרצו מהפנים כמתקפת מוגלה ופצעים המשוועים לצאת ולהתגלות. אין לי שום יכולת להבין איך אדם יכול לשתוק לאורך זמן רב כל כך.

כשהייתי בכיתה ט' נדלקתי נואשות על מישהו שכבה מעליי, ספורטאי חתיך שכמובן לא ראה אותי. יום אחד, הוא הזמן אותי לבוא אליו אחרי בית ספר, כנראה לא בהיתי בו מספיק בהיחבא כמו שחשבתי, הייתי בהלם מוחלט. דבר ראשון שעשיתי היה לספר לחברה הכי טובה שלי, ואז לעוד אחת. ואחרי שניפגשנו סיפרתי את זה שוב ושוב ושוב לחברות, ניתחנו יחד כל מילה שנאמרה או לא נאמרה. וכמוני, גם הן שיתפו. המון ברברת עברה ביננו בשנים ההן, ברברת נחוצה. כמה חשוב לנערים לדעת שמה שעובר עליי זה טבעי, שלרגשות המשתוללים יש תוקף.

ומה עושה אדם שלרגשות שלו אין תוקף, ולא יכול להוציא אותן החוצה, איך נער לא קורס תחת עול הסוד. איך גבר לא מתמוטט.

"די עם השקרים שלך" הוא סיפור נוגע ללב, שגרם לי למרר בבכי, על אהבה וסודות ושקרים.
הסיפור מתחיל כשהסופר, שכותב כאילו מפי דמותו, יושב בבית קפה, נותן ראיון לעיתונאית בנוגע לספרו האחרון, בעוד עובר ברחוב מישהו שהסופר חושב שהוא מזהה, וכאן נפתחים סוגריים המגוללים את שנות הנעורים של הסופר.
הסוגריים האלו נפתחים שוב ושוב, מחשבות קוטעות מחשבות ושוזרות פנינים מהעתיד ומהעבר ובכך בסון מגיש לנו תמונה מלאה שהולכת ונרקמת מול עיננו. לקרוא את הספר הזה זה קצת כמו לצפות בהילוך מהיר בצייר המאייר ציור שאת כבר מכירה, ובכל זאת משיכות המכחול מהפנטות וכשהתמונה מושלמת, ישנה תחושה של עצבות והמון ריקנות.
אולי התמונה היא "ניצי הלילה" של אדוארד הופר שמתוארת בספר והולמת אותו מאד.

זה מסוג הספרים שלא הייתי מגיעה אליו לולא "סימניה" ורבים וטובים שהיטיבו לכתוב על הספר. אז תודות לכם.

בכל יום שישי אנחנו קונים הביתה עיתון סופ"ש,
זו מסורת בשבילי בדיוק כמו נרות שבת. אמנם עם השנים התמעטו המוספים הרלוונטיים לחיי, האקטואליה כבר לא רלוונטית בעידן האונליין, נשארו עוד כמה טורי דעה או מאמרים שאני באמת קוראת, גם אותם בכוח האינרציה. אם להיות כנה, אנחנו בבית יכולים להסתפק בתשבץ היגיון וסודוקו.
ובכל זאת, הדבר הראשון שאעשה כשיגיע לידי עיתון הוא לקרוא את ההורוסקופ, לא להאמין כמובן, לצחוק על העילגות של מי שמאמין ובאותה נשימה לקוות שהירח שנכנס ליופיטר, או משהו כזה, אומר משהו ושהשבוע אזכה בלוטו, אם אמלא כמובן. אף פעם לא מילאתי.

מזל של מתחילים, זה ספר מבריק בפשטותו.
שרונה, מורה בבית ספר דמוקרטי, רווקה חובבת ספרים, רומנטיקה ותשבצי היגיון.
חיה במושב קטן, ההורים החקלאים שלה גם גרים שם, והיא גרה בבית של הסבים שלה, וכל חייה מלווים באותו נוף של אותו מושב.
גם החברה הכי טובה שלה, הרפתנית, גרה שם. והיא מאמינה בהורסקופ.
שרונה, החליטה לכתוב בעיתון באנונימיות את ההורסקופ השבועי, תחילה כדי להצחיק את חברה שלה, אבל כשגילתה שמה שהיא כותבת מתגשם, התחילו הבעיות.
יש פה רומנטיקה מקסימה ומחממת לב, חברות, עיירה קטנה, חדר מורים...
ספר מלא הומור שכתוב היטב, נושא חשוב שלא מדובר דיו לטעמי (זה קצת הפאנצ' של הספר אז אני לא בטוחה אם לכתוב את זה בסקירה), מאד אהבתי את הקטע של ההורוסקופ.
מסוג הספרים שאני שמחה שנכתבים במדינת ישראל, ספר קומדיה רומנטית אינטליגנטי לא מיני, שלוקח ברצינות את הז'אנר ולא מזלזל בקוראיו או קוראותיו. זה מציף אותי אופטימיות, שאפשר להתעסק במדינת ישראל בעוד דברים חוץ ממלחמות, רגשות, עוולות, דרמות היסטוריות ושאלות מוסריות. לטעמי, זו התקווה שלנו לחיים רגילים בארץ, שמתעסקים באהבה, איזה התעסקות פריווילגית וקמאית בו זמנית.

קראתי את הספר לפני כמה שבועות, לא תכננתי לכתוב עליו סקירה, אבל הסופרת הבטיחה איזה פרק בונוס באתר שלה וכשנכנסתי לקישור הוא הוביל לאתר חסום. פניתי לסופרת דרך רשת חברתית (כי זה עידן כזה שהסופרות מאד משווקות את עצמן) והיא שלחה לי את הפרק הנוסף. היא מאד הודתה לי שכתבתי לה, וביקשה שאעביר את זה הלאה.
חשבתי קצת על הבקשה שלה, מצד אחד למה לי לכתוב על ספר שלא תכננתי לכתוב עליו, מצד שני מאד נהניתי ממנו, וכמוני עוד כמה חברות. אני אשמח שיהיו עוד קומדיות רומנטיות טובות, מקור או תרגום, זה באמת ז'אנר שלא לוקחים אותו מספיק ברצינות ועלול להפוך לבדיחה בהינף פיסקה.

אז אני ממליצה מאד על מזל של מתחילים ומקווה שהסופרת, שזהו ספר הביכורים שלה, תמשיך לשמח.
תהנו.

המון שנים לא יצא לי לקרוא ספר עב כרס שכזה,
והנה השנה, יצא שמרבית ערבי החג סיפקו סופי שבוע ארוכים, בתוספת המלחמה ואי הרצון הכללי לצאת לטייל, וכך קיבלתי הזדמנות לצלול לספר ארוך ארוך.
יש בזה קסם בספרים הארוכים האלו, קסם שגורם להאטה. פשוט להתחיל לקרוא ולתת את אמונך בספר ובסופר.

מסופר על קלייר, אחות במלחמת העולם השניה הנשואה לפרנק. בירח הדבש השני שלהם, שחוגג גם את סוף המלחמה, קלייר ופרנק האנגלים נסעו לסקוטלנד כדי להתחקות אחר אבות אבותיו של הבעל.
בזמן שהוא נובר בעברו, קלייר יוצאת ללמוד על צמחי המרפא באיזור בלווי איש מקומי. כשהיא חוזרת לבדה לגבעה בה יש מעגל אבנים בסגנון סטונהנג'
קלייר נוגעת באבן שמעבירה אותה מסע בזמן היישר אל המאה ה-18 כ-200 שנה לפני השנה בה היא נמצאת כרגע.
ושם ב-1740 וקצת היא פוגשת ג'יימי הסקוטי ומשם מתחיל סיפור האהבה היפה והמרגש הזה.

בעוד שבספרים רבים אני מתעייפת מתיאורים מיגעים, פה האורך עושה חסד עם הסיפור והתיאורים, הם גם יפים אבל לא מתפייטים מדי, וגם כאילו מי מצפה ממני לדמיין לבד את המאה ה-18- הפרקים הראשונים בהם קלייר ב- 1947 מבססים היטב את הדמות, התיאורים הרבים נחוצים מאד להבנת המאה ה- 18.
ריתקו אותי במיוחד התיאורים על ניהול משק בית כמו פסקאות שלמות על הכנת נרות מדונג דבש. כן כי מי חושב על זה שסתם להדליק נר היום, זו עבודה של כמעט שבוע של הכנה לפני כמה מאות.
אני ממש הרגשתי "בתוך זה", אפילו על תיאורי הזוועות לפרטי פרטים, שזה ממש איכסה פיכסה, סלחתי לה כי הרגשתי שהם הכרחיים. אם כי לפעמים קצת דילגתי עליהם כשהם היו לי טו מאצ' - אז זה תלוי בבטן הרכה שלכם, ושלי ובכן, רכה עד מאד.

אין לי אומץ לקרוא ספר באורך כזה באנגלית, זה יהיה מאמץ גדול מדי בשבילי, אבל אם אנגלית באה לכם בטבעיות הייתי ממליצה, אני מרגישה שבתרגום משהו לא ישב עד הסוף.
ובכל זאת זה ספר קריא וסוחף שיש בו טבע, אהבה, תשוקה, שאלות מוסריות, מתח, אלימות, מלחמות, וממש טיפי טיפונת על טבעי.

נ.ב - אני יודעת שיש את הסדרה זרה שמבוססת על הספרים - לא ראיתי זרה ואני לא מתכוונת להרוס לי את הג'ימי שבראש שלי.

לטעמי זהו ספר מתח קומי,
טוב לא ממש מותח, מבינים כבר בשליש הראשון מי גרם למותו של השכן הנבזה והנאלח מהקומה הראשונה,
ובכל זאת הספר שומר על רמת סקרנות מספקת כדי להמשיך לקרוא אותו עד סופו.
הספר נפתח בתיאור גסיסתו של השכן מנקודת מבטו, פרק מעולה שתפס אותי חזק על ההתחלה, האחיזה ההתחלתית כל הזמן ניסתה להשתחרר, אך הבדיחות הדקות והשפה היומיומית הקולחת השאירו אותי, הספר היה נעים לקריאה רוב הזמן. קצת אחרי עמוד 100 כשהבנתי מי האחראי על מותו ומה הסיבה המשכתי רק כדי להווכח שאני צודקת - צדקתי.

לפעמים זה כיף לנצח את הסופר, מה גם שגב' חוטר לא ממש הלכה פה על קלף ה"מתח" אז זה היה יותר כמו לנצח בפאזל, אבל כזה של 100 חלקים. יש תקופות ש-100 חלקים זה מספיק.

הדמויות מעולות בעיניי, אהבתי את רובן זוהרה, יערה, תמרה, שרונה, אנה, ליה (למה כולן מסתיימות בה' זה חלק שלא הבנתי)
השכן הנרצח, דמות לא אמינה רעה מיסודה אין יכולת לייצר אמפתיה אליה - זה כמובן התאים לספר בלי הרבה חלקים.

עליי לציין - אם כי זה עלול לעשות ספויילר,
הרצח של האדם המתועב הזה מייצר קטרזיס מושלם, אילו הייתי אחת הדמויות בספר, זה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות לו.

ספר שמתחיל בגופה שמוציאים מהחלון וילד בן 7 עם זקפה.
כמה סימני אזהרה היו לי כדי לעצור כבר בהתחלה, אבל לא הצלחתי.
נסחפתי לכתיבה היפיפייה של שמי זרחין כמו הרוח של ימי רביעי בטבריה. כמה נסחפתי עם הכתיבה שלו? בנוסף לספר הפיזי, שאלתי את הספר הקולי מ-Libby כדי להספיק את הספונג'ה והבישולים של יום שישי. (אגב – המקריאים הם ששון גבאי ואסתי זקהיים וזה מעולה – אבל מביך כי מי רוצה לשמוע אותם מתארים גילויי עריות?!, מי בכלל רוצה לשמוע על גילויי עריות?!)
בכל אופן, מרוב גועל האוכל יצא לי דוחה אבל הבית היה נקי כמעט כמו פסח.

הספר מלא בתבשילים עד התפוצצות ופתיחת כפתור בג'ינס, לדעתי עליתי 3 קילו רק מלקרוא את התיאורים של הארוחות, ומנגד זה ספר שמעורר בחילה.
וזו בדיוק התחושה שלי מהספר, כמו מנה שהמרקם שלה מושלם, קראנצ'י ונימוח, מתפצפץ בין השיניים ואז נמס על הלשון - אבל המנה, הספציפית הזו, עתירה במלח וגדושה בתבלינים שצריך להוריד אותה עם גלון מים ולהצטער על הרגע שפתחת את הפה.

לא קראתי ביקורות לפני, ומזל (או חבל) כי אז לא הייתי קוראת, זה לא סותר את זה שאני מסכימה עם כל מילה שכתבה לפני אפרתי.

לא מדרגת, כי נסחפתי, כי ממכר, כי שונה, כי פוטנציאל, כי חובבי נוסטלגיה יאהבו, כי קל להתאהב בדמויות כולן (למרות שאם ראיתם הכוכבים של שלמי ואביבה אהובתי, אז אתם גם כבר מכירים את הדמויות), וגם כי דוחה, מבחיל, מיותר, לא אמין, נמרח.

אני כנראה אקרא השבוע ספר נוער מתוק, להעביר את הטעם.
בקיצור, תעשו את השיקולים שלכם.

*עורכת לאחר כתיבת הביקורת - לא כתבתי את על מה הספר, בגדול סיפור על משפחה לא מתפקדת בטבריה על פני שלושה עשורים העלילה נמרחת על פני 460 עמודים.

אי אפשר שלא להתחיל עם הכריכה, בעלת פלטת צבעים של ממתק עם איור קסום. וזו הבטחה שהספר בהחלט עומד בה.

הסיפור מתרכז בליינוס בייקר – עובד סוציאלי במשרד ממשלתי לנוער מאגי, האיש קפדן וטכני, מה שהופך אותו לבירוקרט מושלם. הוא נשלח על ידי "הנהלה בכירה" למשימה בבית היתומים באי מרסיאס ליתומים המסווגים כמסוכנים ביותר.
באי הקסום ליינוס מתאהב ביצורים הקסומים ואולי גם במנהל בית היתומים.
אה כן, ליינוס הוא גיי רווק ושמנמן.

בין שלל היצורים הקסומים ישנה טליה שהיא גמד גינה מזוקן, תיאודור שהוא ציפור שלא מדברת רק מצפצפת (אבל כולם מבינים), לוסי בן השטן, צ'ונסי סוג של תמנון, סאל שהוא מן כלב ופי שהיא פיה.

יש בסיפור הזה "וי" על כל הצ'ק ליסט של דף מסרים של תנועות ליברליות ותקינות פוליטית:

V כל אחת.ד יכול.ה להיות מי שהם רוצות.ים
V הכרה בזכויות מיעוטים
V מניעת דיכוי מערכתי
V מאבק בגזענות ודעות קדומות

חסר רק שווין לנשים וביטול הפטריארכיה ויש לנו את זה. ואולי יגיע היום שהמאבק הזה והזה יתאחדו. אבל אנחנו לא פה בשביל להאבק אלא לנוח ממאבק.

יש בספר הזה "וי" על כל תכונות האופי של מחנך טוב.
V תראה כל ילד כפי שהוא.
V חזק את התכונות הטובות והחוזקות להעצמת הביטחון העצמי.
V תן להם להיות חלק מהבית להרגיש אחריות, שייכת ונחיצות.
V תקנה להם מה שהם רוצים

במהלך הסיפור ליינוס הפדנט יוצא מאיזור הנוחות שלו, מתחבר לילדים ולארתור המנהל ומתחיל לחרוג מגבולות תפקידו. לראשונה בחייו הוא עובד לא על פי ספר הכללים והנהלים אלא דרך הרגש.

על פניו זה ספר נוער. ממבט מבוגר, הספר מרגיש פדגוגי עמוס מסרים אבל יחד עם זאת הסיפור פשוט מנחם ומחבק, אופטימי, מרגש – כך שלטעמי זה ספר שכולם יכולים למצוא בו הנאה.