• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מאת מיקי בן-כנען

הביקורת של בת-יה

תמונה של בת-יה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מאת מיקי בן-כנען

הביקורת של בת-יה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של בת-יה
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/23
ביקורות על הקרקס הגדול של הרעיונות
הבאה
גלית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“אני גרה ממש קרוב לירושליים ולמרות הרכבת הנהדרת אני ממעיטה להגיע למרכז העיר. מרכז העיר ירושליים הפך ב”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•2 דקות קריאה

גורל מוגדר, בדרך כלל, כמהלך אירועים שנקבע מראש בלי יכולת לשנותו. יש אומרים שאין דבר כזה ויש המאמינים בכך אמונה שלמה. כך או כך מגורל אחד אף אדם חי לא יכול להימנע - מן הזקנה. ומהי זקנה? קצת חיים והרבה זיכרונות. כי גם אם יחליט הזקן בן ה-80, למשל, שהגיעה העת לשוט מסביב לעולם, הרי שבסופו של דבר, גם בתוך הטיול הזה, ימצא עצמו בעיקר מספר את זיכרונותיו ומתאר את חייו לצעירים ממנו.
הקרקס אותו מתארת בן-כנען מספר על 4 זקנים, שעברם כצעירים מכתיב את חייהם היום. ככה זה בדרך כלל, בשנות הבגרות אין זמן לזכור, אז עסוקים בפרנסה, משפחה ושאר חובות, אבל הזקנה מותירה את האדם עם התחייבות רק לעצמו, ובדרך כלל גם ללא כוח, כך שכל מה שנשאר לעשות זה להתרפק על העבר ואולי גם לנסות להגשים חלומות שהיו וחמקו מאיתנו.
העבר של הזקנים בספר מעניין מאוד. גם צירופי המקרים של חייהם. צירופים שחלקם מהשמים וחלקם מעשי ידי אדם. ואולי הכל שייך ל"תוכנית הגדולה". מי יודע? ולכן קפיצות הזמנים שבספר וגם הקפיצות ממקום למקום - שבדרך כלל אני לא אוהבת - חולפות כאן בקלילות, ויוצרות מתח מעניין. כשבתוך המתח אפשר ללמוד איך להיות זקן אבל גם להנות מהחיים בלי יסורי מצפון, כי למרות הכל אין לנו ממש שליטה על מה שקורה בחיינו.
אני לא בטוחה שיש סוגה (ז'אנר) של ספרים לזקנים, אבל את הספר הזה חייב לדעתי לקרוא כל מי שעבר את גיל 60. יתכן שהוא יתאים גם לחלק של צעירים יותר, אבל אני בטוחה שבמקרה זה משהו ילך לאיבוד. אפילו אם מיקי בן כנען (הצעירה בגילה) לא חשבה על זה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של michalro
michalro
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של צילה
צילה
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חני
חני
21קוראים|גיל ממוצע58|67%נשים

על המבקרת

תמונה של בת-יה

בת-יה

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
234 ביקורות•2 נבחרות•4,020 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בת-יה
בת-יה
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות234
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה4,020
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת95ספרות מקורית30מתח ריגול והרפתקאות19

דיון על הביקורת

23 תגובות
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

אירית, תודה. תהני ...

אירית פריד
אירית פריד•לפני 8 שנים
גם אותי שכנעת....! תודה ושבוע טוב . (מעניין שסופרת צעירה כותבת על זקנה וגם מצליחה לקלוע ...)
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

רץ, תודה. אני בטוחה שתאהב את הספר גם כי משולבים בו רעיונות אמנותיים מקסימים אם כי קצת מוזרים.

רץ
רץ•לפני 8 שנים

בתי-יה השתכנעתי לקרוא את הספר

בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

pulp fiction, יש הבדל גדול בין זקנים שהם עמוד תווך לבין זקנים שמחזיקים את המשפחה -

כמעט בכל משפחה הסבים משמשים כעמוד תווך. אצלם מתכנסים, אצלם חוגגים, לפעמים הם שופטים, לפעמים סתם מרגעים וכו' אצל זקנים שמחזיקים את המשפחה צריך לבדוק למה המשפחה צריכה שיחזיקו אותה - כי או שהמשפחה לא מתפקדת או שהזקן לא יודע שהגיע זמנו לשחרר את האחיזה.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 8 שנים

תודה, בת-יה .

אני מכיר "זקנים" שעדיין מחזיקים את כל המשפחה ומשמשים לעמוד התווך של כולם ויש להם יחסית מעט זמן לעצמם.
אנקה
אנקה•לפני 8 שנים

תודה גם לך.

בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

אנקה תודה. היה מעניין לקרוא את מה שכתבת.

סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

הזיקנה היא לפעמים רק בראש. היא נפשית. נכון שמתלווים אליה סיממנים פיזיים אבל גם נפשיים.

דרך אגב, מה זה צעיר זקן? צעיר שהוא מבוגר מכפי גילו או שהוא מרגיש שהזדקן רגשית? שעבר כברת דרך ושהוא בסוף ימיו?
אנקה
אנקה•לפני 8 שנים

תובנותייך מעניינות בת-יה.

הזיקנה היא רק הגדרה אחרת ממצה וכללית מאוד למצב פיזי מנטלי נתון. היא לא ממש מגדירה כל אדם וגברת שמגיעים לגיל 60. זה רק נתון טכני וסטטיסטי. ולא, אני לא מאלו שמנסות להיות צעירות בכוח. לא בלבוש ולא בהתנהגות. אף פעם לא הייתי. לטעמי, היום בגילי לא הייתי מתחלפת שוב במה ובמי שהייתי בגיל 20 או 30 מכיוון שעדיין חיפשתי את עצמי. קרובה לשלב הקשישות :)- בשורות טובות, כבר מצאתי. והשלמתי עם מה שיש או אין לי ומה שלא יהיה לי אבל אני משתדלת מאוד למצות בדרך שלי את מה שיקר וחשוב לי ללב. אני כבר לא רצה ולא ממהרת לשום מקום, אני מנסה לחיות כל דקה ודקה ולמצות אותה עד תום, כי זה מה שיש וזה לא יחזור שוב. בפנים בלב וברגש אני לא מרגישה "זקנה". אני עדיין מצפה למה שיקרה הלאה בסקרנות. ואני רוצה לחוות עד הנצח :) פיזית לא תמיד ניתן לעשות מה שהגוף הספיק לפני 30 ואפילו 10 שנים. מנטלית אני עדיין לא כל כך שחוקה או לפחות כך אני מרגישה. מה שבטוח שזה גיל שאתה יכול לייעץ לאנשים בגיל שטרם חוו את מה שאתה חווית בתנאי שהם רוצים להקשיב לך. תודה ששיתפת אותנו בחוויות הקריאה שלך.
חגית
חגית•לפני 8 שנים

ניסיון חיים יש אך ורק לזקנים בגיל.

בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

חגית תודה. אכן, גם אני מכירה צעירים שנולדו זקנים ולהיפך. ובכל זאת יש משהו שונה בניסיון

החיים של הזקנים. משהו שקשה להסביר כי הוא בעיקר עניין של רגש.
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

סקאוט, הספר הזה מכיל הכל במינון הנכון. היגיון לצד אי-גיון, מצאותי לצד דמיוני, וכך הלאה.

חגית
חגית•לפני 8 שנים

בת-יה,

ביקורת יפה. את יודעת, יש אנשים צעירים, שאני מכירה, שמתנהגים כמו זקנים, ולהיפך. יש בני 70 ו-80, שעושים דברים שצעירים לא מעזים.
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

בת-יה, כוונתי היא שאין שם בדיחות ירודות וחסרות שחר?

כלומר, כמו הומור שירותים השנוא עלי במיוחד? [ הזקן בן המאה היה ספר חביב ומצחיק אבל יש גבול לסוג הומור כזה שאני יכולה לצרוך..כי זה כבר מה שנקרא פאסה]
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

רויטל, תודה. זאת הסיבה שציינתי אדם חי - כי כן, אני מודעת בכאב רב למוות שבא טרם זמנו.

וונדי פן
וונדי פן•לפני 8 שנים
קנית אותי! פיל זו החיה האהובה עליי, שמתי ברשימה
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

וונדי פן, תודה. אם את אוהבת פילים הספר בשבילך -:) הוא מתחיל עם פילים, באמצע יש פילים, וגם בסופו.

חוץ מזה יש משהו במה שאת אומרת. כל אחד וטעמו.
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

סקאוט, תודה. זה ספר שמשלב רצינות עם אירוניה על החיים.

ובמילים אחרות יש פה בעיקר שילוב של מאורעות השואה האיומים, בגיל צעיר, עם המזל להמשיך לחיות עד גיל זיקנה. הקריאה לשיקולך.
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

רויטל, את מתכוונת שהם מתים צעירים? אם כן- מבינה אותך =(

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 8 שנים

למרבה הצער, הרבה אנשים דווקא נמנעים מהגורל האחד הזה...

וונדי פן
וונדי פן•לפני 8 שנים
ביקורת יפה בת-יה. בנוגע להמלצה שקריאה מעל גיל 60 תהיה מתאימה יותר ... את טוענת שחלק מהמסר יתפספס אצל קוראים צעירים, אני לא מסכימה. אני חושבת שספר שמדבר לשכבת גיל מסוימת דווקא יותר מעניין בגיל אחר, נניח ספר על משפחה צעירה והקושי ביומיום של "מנגול" בין קריירה למשפחה כנראה ישעמם אותי, ויצריך מהסופר לכתוב בצורה מרתקת כדי שלא אניח את הספר בצד, אני הרי חיה את זה ובוחנת את זה יומיום, מה כבר יוכל לחדש לסקרן לעניין? דווקא סיקרנת אותי פה למרות הגבלת הגיל ;)
סקאוט
סקאוט•לפני 8 שנים

תודה, בת-יה. נשמע מעניין! האם הספר בסגנון הזקן בן המאה שקפץ מן החלון או איך שלא קוראים לספר?

ספר הומוריסטי שלא לוקח עצמו ברצינות? שכן, לא אקרא אבל אם זה ספר שלוקח עצמו ברצינות אז אני חושבת שהוא יהיה לרוחי.
23 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של בת-יה

גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

החוחית היא ציפור שיר קטנה, צבעונית, שגרה בין גבעולי קוץ החוח, וראיתי אותה גם בין גבעולי הברקנים והגדילנים. אהבתי לצפות בה. יכולתי לעמוד זמן רב ולהסתכל עליה שרה ומקפצת בשלל צבעים בין החוחים. לרוב עם חבריה ללהקה, אבל מדי פעם גם לבד. לפעמים היה לי נדמה שהיא עושה הצגה במיוחד למעני. שרה, קופצת, מסתכלת עלי, וחוזר חלילה. היום כבר לא רואים אותה. היא נעלמה. מאיר שלו מזכיר אותה במשפט קצר אחד, וכותב שהיא נעלמה בגלל שצדים אותה. זה נכון שצדים אותה, אבל לא בגלל זה היא נעלמה. היא נעלמה כי אנשים "תרבותיים" העלימו את הקוצים מהארץ. הפחד מהטבע הוליד השמדה של כל חלקת בור שמצמיחה קוצים. וגם אם החלטת לגדל קוצים בחלקתך הקטנה - העירייה מיד שולחת הודעה על תשלום קנס. למה? כי השטח לא נקי. גם ב'גינת הבר' של מאיר שלו לא צומחים קוצים. הוא מגדל פרחי בר אבל עוקר כל 'עשב שוטה' שמופיע בגינתו. אז האם זו באמת גינת בר? אישית חושבת שזו פשוט גינה עם פרחים, אבל לזכותו של שלו יאמר שהוא כותב את זה. מסביר שגינתו היא לא גינת בר של ממש.
מה שכתבתי כאן זאת הסיבה העיקרית שלי לכתיבת הביקורת על הספר. כי כבר נכתב עליו כל מה שאפשר היה לכתוב. אבל כמי שאוהבת לגמרי את כל צמחיית הבר, ושונאת את כל צמחיית התרבות, ההשמדה הזאת של הבר הורגת גם אותי, במובן מסויים. כי אין מה לעשות, כשאוהבים משהו והוא נעלם מהחיים גם הלב מתרגז או מתעצב.
הספר הזה היה מונח אצלי על המדף כשלוש שנים. קניתי אותו בזכות הביקורות הטובות, אבל היססתי לקרוא אותו, כי ספריו הקודמים של שלו די שעממו אותי. הוא כותב טוב, אבל הסיפורים היו, איך לומר, לא משהו.
הספר הזה היה לי מעניין מאוד. הזכיר לי את ילדותי, ואת מה שהיה ומה שכבר לא יהיה. כי אפילו עציצים הפסקתי לגדל במרפסת, ורק מסתכלת על העצים ושאר הצמחייה שגדלה בחצר הבית המשותף שלנו. והקוצים שגדלים בה קטנים ונמוכים.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]

מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]

ג'ק לונדון

יש ספרים שכשמסיימים לקרוא אותם ההזדהות אתם כל כך גמורה, עד שאי אפשר לכתוב עליהם בלי לפרט כמעט את כל תולדות החיים שלנו. זה קורה לי והיו כאן ביקורות (על כל מיני ספרים) שהבנתי שזה קורה גם לאחרים. הזדהות כזאת אני מרגישה כרגע עם הספר הזה, למרות שסיימתי לקרוא אותו כבר לפני שבוע. אבל כפועל יוצא מזה - אני גם בבעיה. למה? כי, למשל, בדומה לספר הזה, הזדהתי, לפני הרבה מאוד שנים עם הספר 'כמעיין המתגבר' שכתבה איין ראנד. הסכמתי אז עם כל מילה שנכתבה בו. ראיתי בו מאור לחיי. והנה, עברו כמה שנים וסדקים החלו להופיע באמונה שלי בספר הזה, והיום אני מוכנה להצהיר שיש בו כל כך הרבה דברים "מקולקלים" שאין לי מושג מה מצאתי בו אז. וזה קרה לי עם עוד כמה ספרים. האם זה יקרה לי גם עם 'מרטין עדן'? לא יודעת. ובהתייחס לשנות חיי לא בטוח שיהיה לי זמן לדעת.
מרטין עדן מגיע משכונת עוני. לפרנסתו, כנער, הוא עובד כספן. עובד קשה אבל גם רואה עולם. יום אחד כשהוא חוזר לעיר מולדתו, הוא מציל בחור צעיר ממכות שהוא חוטף מכמה צעירים. הצעיר מזמין אותו לביתו. בית בורגני רגיל. ושם פוגש מרטין את אחותו של הצעיר, ומתאהב בה. מרטין מתאהב גם ברמה התרבותית של המשפחה, ומחליט שגם הוא יכול. והוא עושה. מתחיל ללמוד. מתחיל לכתוב. וחי בעוני מרוד. כמעט אף אחד לא מתייחס אליו, אבל הוא ממשיך.
רוצה הגורל ויום אחד הוא מתפרסם...
הספר הזה הוא ביקורת נוקבת על החברה שאנו חיים בתוכה. וכל כך הרבה מלחמות ניהלתי כמו מרטין עדן, שכמו שכתבתי למעלה: אני מסכימה עם כל מילה שלו.
חוץ מזה אופן הכתיבה של הספר מרתק. לפעמים היה לי קשה לדעת אם אני קוראת סיפור או שירה. קראתי בעבר גם את 'קול מיער' שכתב ואת 'פנג הלבן', אבל בהתייחס לנוסח של הספר הזה כנראה שהם היו "מעובדים" היטב. וחבל.
מקווה לקרוא עוד ספרים שלמים ומלאים שכתב.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
העוזרת של הנבל

העוזרת של הנבל

האנה ניקול מאהרר

קומדיה שחורה כייפית, עם קצת קסמים (שמחליפים את המצלמות של היום) עם דרקונים (שאפשר להשוות למטוסי ריסוס) אבל בעיקר עם תיאור של יחסים בין בני האדם. ובני אדם, למרבה הפלא או שלא, תמיד נשארים אותו הדבר. יש טובים ויש רעים, השאלה היא רק מי הם הטובים ומי הם הרעים, ומי קובע מה זה רע ומה זה טוב.
איווי נפגשת עם טריסטן 'הנבל' במקרה. כששניהם מסתתרים מצבא המלך. כשאיווי מספרת לנבל שהיא מחפשת עבודה, הוא מציע לה לעבוד אצלו. היא לא לבד. הנבל מחזיק צוות של עובדים באחוזה, שאנשים מבחוץ מפחדים להתקרב אליה.
וכמו בכל מקום עבודה (רק שכאן יש גם ראשים תלויים בכניסה ועוד דברים בלתי נעימים) העיקר הוא מה שקורה בין העובדים, ובטח בין איווי לבוס שלה, שמעסיק אותה כעוזרת האישית שלו.
למען האמת עד עכשיו אין לי מושג למה בכלל קניתי את הספר הזה. זה לא סוג הספרים שאני אוהבת לקרוא. גם ספרות דימיונית וגם רשע הם נושאים שאני מתרחקת מהם. אבל כנראה שלפעמים צריך לצאת קצת מהגבולות.
וגם כדאי לדעת את מה שגיליתי באמצע הקריאה. הסוף הוא לא ממש סוף. על הכריכה רשום 1. אבל גם את זה לא ראיתי בחנות, ואני מתחילה לחשוב שבאותה קנייה בטוח ריחפתי קצת באוויר. אבל הסך הכל יצא טוב. הספר מהנה. בתנאי שהטוב והרע, בזמן הקריאה, נדחקים לתא צדדי מאוד במוח.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]

למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]

ארנסט המינגוויי

פתאום קם אדם, בטוח שהוא העם, ומחליט לשלוט על העם הזה. בתחילה הוא אוסף סביבו את החברים שלו ומשכנע אותם במשנה שלו. אחר כך הוא ממשיך ללקט את כל מי שלא מוצא את מקומו בחברה העכשווית, מתחיל להטיף את משנתו ומלמד שכל מי שמתנגד לתורתו ראוי להעלם מהעולם הזה, ורכושו זמין לכל מי שרוצה בכך. אנשים חכמים, ואולי גם טובים, לא מתערבים כי בסך הכל מדובר בחבורת שוליים, עד שלחבורה מצטרפים עוד ועוד אנשים שנפגעו מעניין כזה או אחר ושסביר להניח שהם בטוחים שמישהו גזל הם משהו, ופתאום מאוחר מדי. וכשמאוחר מדי מתחילה מלחמה.
יש די הרבה מקומות בעולם שמלחמות כאלה קיימות בהם גם היום, למרות שלא ממש מדברים עליהן. כי הרי מה שקורה בישראל מעניין יותר ממלחמת אזרחים בלוב או סוריה או איי פפואה. וברור שאם שלטון העריצים כבר התקבע באיזשהו מקום, אין טעם להתייחס לנושא. וכך אנחנו מקבלים עולם שבו גם שבדיה ודנמרק נכנסות לסוג של מלחמה, שבה דנמרק צריכה לשמור על עצמה.
ועכשיו, על ארנסט המינגוויי, שמתרכז ב- 5 ימים במלחמת האזרחים בספרד, בתוספת של תיאורים על אירועים שהיו וגם תקוות לעתיד.
קצין חבלה אמריקאי מגיע לעזור לצבא הרפובליקני בספרד. הצבא הרפובליקני מורכב בעיקר מאיכרים שנלחמים בהרים כמו אנשי גרילה. הוא מצטרף לאחת הקבוצות שסמוכה לגשר שעליו לפוצץ. בקבוצה טיפוסים שונים של אנשים שרק כורח המלחמה חיבר אותם בייחד, ובקבוצה גם מריה, שבה הוא מתאהב ברגע שהוא רואה אותה, וגם היא מתאהבת בו, כך פתאום.
היה לי קצת קשה עם הספר הזה, כי הסוף הרי ידוע. פרנקו עם הפשיסטים שלו נצחו, בעיקר בגלל עזרתם האדיבה של הגרמנים והאיטלקים ששלחו המון נשק, בזמן שרוסיה עזרה לרפובליקנים, אבל כמעט כל העולם החופשי התעלם ממה שקורה בספרד, כי רוסיה הרי הייתה קומוניסטית.
גם השלווה הפסטורלית שבה מתאר המינגווי את הקרבות המתרחשים הפריעה לי. אבל אולי זה באמת היה ככה במלחמה הזאת, כשאנשים קיבלו את גורלם, מפני שהעיקר זו המטרה.
ואולי זה גם לא היה הזמן המתאים בשבילי לקרוא ספר כזה. להוסיף מלחמה על מלחמה. כי התעייפתי לגמרי.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
שירו של אכילס

שירו של אכילס

מדלין מילר

ספר מתעתע, שלכאורה מספר את קורות חייהם של אכילס ובן זוגו פטרוקלוס, אבל בעצם מעביר ביקורת סמויה על המלחמה שבין יוון וטרויה.
אכילס הוא בנם של מלך ונימפת ים. ככזה הוא זוכה בכוחות מיוחדים, שהופכים אותו ללוחם הטוב ביותר בין בני האדם. פטרוקלוס הוא נסיך שהוגלה מארצו של אביו, בעודו ילד, אחרי שהרג בשוגג ילד אחר שהתעמת אתו. השניים נפגשים בארצו של אכילס ולא נפרדים עד המוות.
מלחמת טרויה התחילה בגלל כעסו של אגממנון היווני על חטיפתה של אשת אחיו, בחזרה לארצה. מלחמה שנמשכה כ 20 שנה, ורק הדגישה את טירופו של אגממנון, פעם אחר פעם. לי קשה עוד יותר להבין את כל אלה שהלכו אחריו, אלא אם נקבל את ההסבר שמופיע בספר, שזאת הפעם הראשונה שבה כל היוונים מתאחדים במקום להילחם האחד בשני.
האיחוד הזה הוא גם הסיבה שאכילס מצטרף לקרבות, למרות שהייחסים בינו לבין אגממנון גרועים. וכשאכילס נלחם חברו עוסק בריפוי.
אבל כמו בכל שדה קרב - גם אם המקום הפך במשך השנים שלסוג של עיר - מלאך המוות מרגיש נפלא.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
כהרף עין

כהרף עין

יואב בלום

חז"ל כתבו באגדותיהם על 'קפיצת דרך'. זה נשמע נחמד ותמוה, ולמרות חוסר האמון, מי שקרא את האגדות האלה - חייך והמשיך הלאה. היום כמעט כל ילד יודע מה זה 'חור תולעת' או 'קפיצה בזמן', ומאז התיאוריה של איינשטיין על מרחב - זמן, מדענים חוקרים את הנושא ברצינות, ויש כבר מספיק הוכחות כדי ללמוד שמצב כזה אכן קיים.
יואב בלום לקח את התיאוריה הזאת וכתב ספר טוב בנושא, אבל מה שבספר הזה עוד יותר טוב, אלה התיאורים שלו את האופי של בני האדם והתנהגותם לאורך השנים. הוא לא מהסס 'לשחוט כמה פרות קדושות' כשהוא מניח מול המראה את המחשבות של הדמויות לעומת המעשים שלהם.
פרופסור יוני ברנד נרצח בחדר שלו, כשהכל סגור מבפנים. ברנד המציא קודם לכן מכונת זמן שאתה אפשר היה לראות את העבר. כדי למנוע פרדוקס הוא קבע כללים ברורים לאפשרויות של מעבר לעבר. על מכונת הזמן ידעו רק קומץ חבריו מהעבר ועוד מממנת שהיה לה עניין במכונה. יומיים לפני הרצח שלו הוא הזמין אליו צמד חוקרים בגלל כתבה שתוכננה להתפרסם באחד העיתונים. כשהחוקרים הגיעו המשטרה כבר הייתה במקום. ובכל זאת צמד החוקרים המשיך לחקור.
וכאן מתחיל סיפור קצת פתלתל, אבל מעניין מאוד.
ובכל מקרה אחרי שהתאכזבתי לאחרונה מכמה ספרים - כולל סרט - בנושא הזה, בלום הוכיח לי שאפשר אחרת.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
סודו של וסיליו

סודו של וסיליו

ז'ורדי יוברגאט

"רומן ביכורים שהפך לרב מכר ... שוזר תפאורה מסעירה ומסתורין לתופעה חוצת ז'אנרים" נכתב על כריכת הספר. יפה. אלא שמסתבר שעניין ה'חוצה ז'אנרים' זה סגנון של 'העתק הדבק' של כל מיני ספרים שיצאו לאור לפני הספר הזה. ובקיצור, קחו קצת מפרנקנשטיין, תשלבו עם שרלוק הולמס, תוסיפו מסיפורי אדגר אלן פו, עוד קצת מצופן דה וינצ'י ועוד מכל מיני ז'אנרים דומים אחרים, והרי לכם סיפור. אלה שהתוצאה יצאה משעממת. משהו בסגנון הכתיבה הבטיח שהנה, בעמוד הבא יהיה מעניין יותר, וזאת הסיבה שקראתי עד הסוף, אבל גם העמוד הבא וזה שאחריו וכך הלאה המשיכו להיות משעממים לגמרי.
נקודת האור היחידה בספר היא הפרק שמספר את סיפורו של אנדריאס וסיליו, רופא מצויין שעבד במאה ה 16, שיצא נגד המגמה שמנעה ניתוח גופות כדי ללמוד על גוף האדם. באותה תקופה רווחה התופעה שאפשר לטפל באנשים על סמך ניתוח של בעלי חיים, ואם בכל זאת מנתחים גופה של אדם, הרי שאת הגופה מנתח 'פועל שחור' שאין לו שום ידע באנטומיה והרופאים רק מתבוננים, מתוך הנחה שזו פחיתות כבוד ואפילו בושה שאדם מכובד כרופא ינתח גופות. וסיליו טען ההפך ועשה. הוא ניתח עשרות גופות וכתב אנציקלופדיה אנטומית שהפכה ל'אבן דרך' ברפואה בכל העולם של אז. הבעיה היתה שהופיעו שמועות שהוא גם עשה ניסויים עם החייאה בחשמל, ומכאן הרעיון לספר הזה.
יתכן שמי שלא קרא את הספרות שציינתי לעיל - יאהב את הספר הזה. אני הרגשתי בכל רגע כמו בדז'ה וו שקופץ מספר לספר.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
החדרנית

החדרנית

ניטה פרוס

החיים יכולים להתהפך אצל כל אדם ברגע. וזה לא משנה מי אתה או מה אתה. מהפך טוב - תמיד נעים, עם מהפך רע צריך לדעת להתמודד. וכאן מתחילה הבעיה, כי לא לכולם יש כלים להתמודד עם מה שקורה. בטח למי שמאותגר חברתית.
מולי גרי היא בחורה חכמה, אבל היא לא מבינה הבעות פנים של אנשים, ומסתמכת על מה שסבתא שלה הסבירה לה. זה מקשה עליה להבין כוונות של אנשים וגם מבודד אותה חברתית. החריצות שלה בעבודה כחדרנית מחפה על כישורי החברות שלה.
יום אחד היא מגלה בחדר המלון מיליונר מת, וכאן מתחילה מהומה בחייה.
אי אפשר לכתוב יותר על הספר הזה בלי לגלות את תוכנו. אבל זה ספר טוב, למרות העלילה הפשוטה. הוא כתוב במהודק, והפלא ופלא אין בו מילה אחת על יחסי מין, למרות שכל תוכנו מספר על יחסים בין אנשים. ולמען האמת זאת גם הסיבה שהוא קיבל ממני ארבעה כוכבים ולא שלושה, כי הגיע הזמן שגם סופרים עכשוויים חדשים יתחילו לכתוב כך.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
הבן

הבן

פיליפ מאייר

טקסס, ארצות הברית; "דם, אש ותמרות עשן" כמו שאמר הנביא יואל, או "דם, יזע ודמעות" כמו שהבטיח וינסטון צ'רציל, ובקיצור: "ארץ אוכלת יושביה" כמו שדיווחו המרגלים בספר במדבר. וכל זה רק לפני כ 100 שנים. לא היסטוריה כל כך רחוקה.
להבנתי, פגם קטנטן בכריכה של הספר שכנע את 'צומת ספרים' לתת אותו חינם. וזכיתי. ורק חבל לי, עפ"י מה שראיתי על הכוננית, שקוראים מיהרו לקחת מתוך "החינם" רומנים רומנטים, במקום להתייחס לאיכות הספרים.
הספר מתרכז בסיפור ארבעה דורות של משפחת מק'קאלה. ומתחיל בחטיפתו של איליי על ידי שבט קומאנצ'ים אינדיאני. אילי מתבגר בשבט אבל בהמשך חוזר לעולם "הלבנים" ומתחיל לחפש את דרכו. באותה דרך מצטלבות מלחמת האזרחים ולאחריה המלחמה עם מקסיקו, ובתוך זה גם מלחמות בין אנשים פרטיים שרוצים עוד, ועוד ועוד. ולא מהססים גם לגנוב האחד מהשני, אפילו אם זה כולל רצח.
בנו של איליי, פיטר, שונה לגמרי מאביו. גם באופיו וגם בהתנהגותו. השוני הזה ניכר גם אצל הבנים האחרים וגם אצל הנינה (שהיא הדור הרביעי) וכאשר על כל מה שקורה מנצח, כמעט כל השנים, ה"פטריארך" אילי, לא חסרות התנגשויות. בעיקר בין גידול הבקר ושאיבת הנפט. או במילים אחרות בין איכות החיים לכסף, המון כסף. שעל פי הספר הזה לא ממש תורם לשלווה. ובטח לא תורם לאהבה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•בת-יה

ביקורות נוספות על "הקרקס הגדול של הרעיונות"

הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

אני גרה ממש קרוב לירושליים ולמרות הרכבת הנהדרת אני ממעיטה להגיע למרכז העיר. מרכז העיר ירושליים הפך בשנה האחרונה למקום שממש כייף להסתובב בו, מעיין מדרחוב גדול עם מלא בתי קפה וחנויות זולות וחביבות. נאלצתי ללכת לבדיקה ומצאתי את עצמי בעיר ובכדי לא לבזבז את עצמי לדעת החלטתי אחרי ששתיתי עם עצמי אמריקנו בבית קפה חביב, לקחת רכבת חזרה הביתה אבל מה? בדרך לתחנה עניי צדו חנות ספרים, (אתם חברי לסימניה בטח מבינים שלא עמדתי בזה) ונכנסתי... חנות לא גדולה וזולה עם מוכר חביב ודברן שאוהב ספרים ולמרות היותו בעל חנות שנים רבות לא איבד את הניצוץ והחדווה מלדבר על ספרים. וכך אנחנו מפטפטים והוא ממליץ לי על " הקרקס הגדול לרעיונות" המלצה חמה ואישית ,מאוד נילהבת עד שלא היה לי כבר נעים וקניתי אותו עם עוד כמה חברים. יומיים אחרי התחלתי לקרוא. תשמעו, הספר פשוט חמק לי מהאצבעות, עוד לא נשמתי והנה אני באמצע, לקחתי עוד נשימה והוא ניגמר.. ספר מעולה, הסופרת אורגת עולם חצי הזוי על סף הבדיה , בונה אותו שלבים שלבים ויוצרת עלילה אמינה למרות המוטיבים הלא שפויים. בגדול, בסופו של דבר ספר שואה. השואה נכנסת בעדינות, לא לוחצת אך עם זאת נוגעת בנימים הכי קטנים. ארבע דמויות שמתחברות יחדיו ,שמתחברות דרך עברן השואתי. נהנתי כל כך! מומלץ בחום גם למי שנימנע מספרות שואה מסיבות כאלה ואחרות. נותר לי להודות לאותו מוכר חביב שממש אילץ אותי לקנות את הספר הזה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•גלית
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

יש לי בעיה עם הספר הזה.
נתחיל מזה שנהניתי ממנו. מרובו. השם של הספר מצוין, אני אוהב שמות כאלו. העטיפה יפה ומאוד מזמינה. אבל ...
יש בספר מספר בעיות שכדי ליהנות הייתי צריך לעצום את העיניים. חלקן, ואולי רובן , אם רואים את השבחים באתר הן אולי דברים שמפריעים לי יותר מלאחרים ואנימודה שאני ביקורתי יותר בזמן האחרון .
העלילה מתארת חבורת זקנים בבית אבות ומשתרעת מתחילת המאה הקודמת עד לימינו אנו. אפשר להגיד שהעלילה נחצית בין סיפורי הרקע של כל דמות לשנים בבית האבות.
המספרת מתבוננת בדמויותיה אבל שומרת מהן מרחק. ככל הסגנון הזה מקשה עלי את הקריאה.

הכתיבה לאורך הספר אינה אחידה, לא בסגנון ,לא בזמנים ולא בפיזור הדימויים והמטאפורות. לעיתים משתנה הזמן והסגנון בין מקטע למקטע. בכלל יש מעט הרגשה של קרקס בכתיבה: למרות שהעלילה ברובה היא לינארית (אני מתכוון בהתפתחות הסיפור לא בזמני העלילה ) יש מקטעים שנשזרים בלי קשר מיוחד כאילו היו שאריות שנחתכו בעריכה ואז הוחזרו.
המספרת לקחה על עצמה סיפור רחב יריעה כדי לכסות את סיפורי הרקע אבל הם מסופרים בקפיצות כמו שקופיות, דבר שיצר אצלי ריחוק מהדמויות וגם סוג של חוסר סיפוק. קצת כמו בצק שרודד יותר מדי.

ואם במטאפורות ודימויים עסקינן אז הם זרועים לאורך הספר , אם כי לא באחידות. בקטע הראשון של בית האבות יש מקבץ מרשים שכמעט גרם לי להפסיק לקרוא , אחר כך יש הידלדלות.
למיקי בן כנען יש משקפיים מיוחדות בהן היא רואה את העולם , כמעט כל תנועה או זוית ראיה מזכירה או נדמית לדבר אחר. אלו משקפיים נהדרות, אני חייב להתוודות שגם לי יש זוג כזה, רק שאצלי זגוגית אחת מכוסה בפיח. הסופרת מנדבת את זווית הראיה המיוחדת לאורך הספר והאמת שרבים מהם מעוררים מחשבה ויפים אבל אני חושב שבדיוק על זה אמר פוקנר " הרוג את יקירייך" , מישהו היה צריך לקרקס ולצוד את הטווסים היפים שפשטו בו. זה אחד הדברים שאני יודע שבו אני חלוק עם הרבה קוראים וזה מעלה אצלי שתי שאלות:
1. למה זה כל כך מפריע לי?
תשובה:
בראיה שלי מטאפורות ודימויים נועדו להעביר או להעצים הרגשה או דבר מה שקשה או מסורבל להעביר בתיאור רגיל. זו בהחלט דרך פיוטית יותר לתאר דברים ואני מסכים שאפשר גם להשתמש בה לקישוט הכתיבה אבל זה צריך להיות במידה ולתרום לעלילה. בספרות בישראלית יש נטייה להעמיס את הכתיבה במטאפורות ודימויים לדעתי מתוך רצון ליצור שפה מליצית.
אבל אם צריך לדייק לא שבירת החוקים הספרותיים היא זו שהכי מפריעה לי, ריבוי הדימויים והמטאפורות פועל עלי כמו הערות שוליים, אחת שתיים מדי פעם זה נחמד אבל ריבוי גורם לי לעצור לדלות את הדימוי בראשי ולנסות להתאים אותו לסיטואציה. זה פוגע ברצף הקריאה ומרחיק אותי מהכתוב.
מעבר לזה במקומות מסויימים המטאפורות או הדימויים מגבילים את הדמיון בכך שהם כופים עלי לראות דברים מסויימים בדרך אותה המחברת רוצה ומקשים לדמיין את הסיטואציה ובכך משיגים פעולה הפוכה מהמטרה המקורית שלהם.
זה נשמע פלצני אז אנסה להסביר בדוגמאות :
- "...הטלפון צרצר כמו להקה של ציקדות בתיק שלי" - המילה צרצר כבר מתאר את טורדניותו של הצלצול. לכל אחד מאיתנו יש בראש צרצור טלפון אחר שאותו אנו נחבר בראש כאשר נקרא שהטלפון צרצר. הדימוי של הציקדות לא תורם כלום לעלילה ואינו עוזר לתאר את הסיטואציה. הוא מאלץ אותי לזנוח את הצירצור שלי ולחפש צירצור ציקדות ואם לא שמעתי צרצור ציקדות אז כל התיאור חלף מעל ראשי.
אני יודע. אני קטנוני.
- "...אחרי האלונקה שאופניה יבבו ככלבים נדרסים. גוויתו המתוכרכת של ... נרעדה- רוטטת כרגל קרושה" . את הכלבים הנדרסים אני יכול לקבל למרות שיבבו היה מספיק – לי ישר עולה האלונקה החורקת מהסרט האסונות של נינה אבל הרגל הקרושה כאילו מוחקת את כל מסע ההלוויה ומה שנשאר זו רגל קרושה . אין גופה , הראש שלי עבר למטבח של סבתא ומי שהתמזל מזלו ולא פגש רגל קרושה. איך תרטוט לו הגופה? זה מיותר ומעמיס. הרגי את יקירייך!

2. למה אנחנו כעם שמתגאה בדוגריות שלו כל כך אוהב בספרות שלו מטפורות ודימויים?
אין לי מושג . אולי בגלל שאנחנו דוגריים. אולי כי עברית היא שפה שהוחייתה וסופרים מרגישים שאין מספיק מילים. אולי כי לומדים עגנון בתיכון או סתם כי אנחנו מלאים בפאתוס. אני מוכן לפתוח את זה לדיון.
אני חושב שיש מספר סופרים ישראלים שמצליחים לכתוב בשפה מליצית ולהשתמש בדימויים ומטאפורות רבים ( מהאחרונים שפגשתי היו חיים סבתו ובתרגום של קנז ומהעבר עולה לי רביניאן אבל יש עוד ) אבל המפתח לכתיבה כזאת הוא אחידות ומינון נכון ומדויק ויתכן שחוסרם בספר הזה הדגיש לי את הבעיתיות שלו.

בסופו של דבר נתתי לספר ארבע כוכבים גבוליים כיוון שכן נהניתי והספר קרא לי לשוב אליו בין הפסקות הקריאה( היי בתוך עמי אני חי ) וזה מדד חשוב אצלי לספר. העלילה מעניינת ופתלתלה בצורה לינארית. והסוף לפני אפילוג הקרקס היה אפל למרות שהיה ידוע מראש , מהסוג שגורם להרהר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•cujo
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

אחלה ספר, אבל איכשהו... יותר מדי אחלה.
תקראו לי פראנואיד (זה בסדר, גם הפסיכיאטר שלי עושה את זה) אבל לכל אורך הקריאה הייתה לי איזה הרגשה מלאכותית, כאילו הספר נכתב בהזמנה במשרד פרסום או יח"צ.
לא יודע איך להסביר את זה, אולי זו החלוקה המוגזמת לראשי פרקים (להערכתי כל 40-50 עמודים יש שער שמתפרס על עמוד שלם) שמטרתה להקל על הקריאה, אולי אוצר הדימויים המלוטש מדי, ואולי זו העובדה שגם במקומות הכי מלוכלכים, הכי נוראיים בסיפור לא הרגשתי את הטינופת. יש איזו עננה סינתטית מעל הכל וכמה שנהנתי מהרעיונות על מרהיבותם הקירקסית (והם באמת גדולים מהחיים) היה חסר משהו שיעגן את תודעתי לעומקו של הסיפור. הנסיון מלמד שלפעמים דווקא היצירות שבקריאה ראשונה היו ככה-ככה הן אלו שפורצות עמוק פנימה בקריאה הבאה, ואני מבטיח לדווח אם תהיה קריאה כזאת.
ברשותכם אחתוך כאן את בילבולי המוח לטובת השורה התחתונה: מבחינה אובייקטיבית זה כנראה ספר מצויין שמצליח להמריא ולהחזיק מעמד באויר ואני ממליץ לכם להתעלם מהביקורת המוזרה הזאת ולקרוא אותו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לנדן פארק-ליין
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

מזמן לא נהניתי הנאה רבה כל כך מקריאת ספר. מזמן לא חוויתי כאב רב כל כך בקריאה.

עלילת הספר וירטואוזית ומוגזמת, כמו בקרקס הדמויות צבעוניות מאוד ואקזוטיות. כמו בקרקס יש גם אחורי הקלעים, יש חדרי הלבשה שבהם מסירים הליצנים את האיפור ואז אפשר לראות את הדמעות האמתיות שלהם.

בספר הזה יש הרבה צער ואבדן. הרוע המתואר פה הוא רוע חסר גבולות וסיבה, נורא בסתמיותו. מצד שני, בספר מתוארים גילויים של אהבה רבה, חמלה ורוך המאירים את שנותיהן האחרונות של נשמות מיוסרות. האם יש סיבה למתרחש? האם יש במאי להצגת הקרקס הזאת? איך הגיעו האנשים לבית האבות הירושלמי הזה? האמת נחשפת שכבה אחרי שכבה, עד שהתעלומות נפתרות בסוף הספר.

חיפשתי פרטים על המחברת, מיקי בן כנען, אבל הכריכה לא פירטה הרבה. רק בסוף הספר, ברשימת התודות, מצאתי משהו. המחברת מודה לאימה, מניה הלוי. האם זו אותה מניה הלוי של הספר הקטן (בהוצאת תרמיל אם אינני טועה) שקראתי לפני שנים רבות, הרבה מוקדם מדי - הלינו אותי לילה? אם כן זו אולי דרך נוספת של הדור השני לשואה לעבד את חוויות ילדותו וסיפורם של הוריו.

אזהרה לקוראים: מי שאינו אוהב פנטזיה, יסבול. כדאי להימנע.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

מסוג הספרים שאין לי מושג איך מתחילים בכלל להסביר כמה הוא מרתק, מפתיע, מרגש וכתוב מעולה.
על מה לספר? על הפילים? העורבים? הכסאות שצומחים מהאדמה? עזבו... זה יישמע אידיוטי...
קרנבל מוטרף שנפש האדם נחשפת בו על שלל גווניה: רוע, בוגדנות, חמדנות, לצד ייסורי מצפון, געגועים, חלומות, אהבה.
בן כנען פורשת בקולה הייחודי 4 סיפורי חיים של דיירי בית האבות ידליצה נורברט. סיפוריהם נעים בין העבר (אירופה של שנות השלושים והלאה) להווה המשותף בבית האבות הירושלמי, על הציר שבין הריאלי לפנטסטי.
במהלך הסיפור מתגלים בדמויות עוד ועוד רבדים, סודות ושלדים שמסתתרים שנים בארון. אף אחד הוא לא מה שנראה במבט ראשון. מתחת לחזות שמוצגת כלפי חוץ יש עולם שלם שחייב להישאר בחושך לטובת השפיות.
אמונה וכפירה, זכרון והדחקה, חיים ומוות, אחדות ופילוג, חוסר כל ושפע מטמטם הם חלק מהיתדות שבהן משתמשת בן כנען בהקמת אוהל הקרקס הגדול של הרעיונות.
והערה לסיום: כשקוראים את הספר הזה צריך להשאיר את הציניות מאחור, כדי שהאוהל לא יפול לנו על הראש...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ציפי
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

הדבר הראשון שאהבתי מיד מהעמוד הראשון הוא השפה, אבל בסופו של דבר מה ששבה את ליבי הוא הסיפור שמצד אחד הוא הדמיוני שבדמיוניים ומצד שני מי ייתן לנו שלא כך בדיוק קרה. הסופרת הופכת למספרת סיפורים המדלגת מנקודת מבט אחת לשנייה וכולן אנושיות ומרתקות והסיפור נרקם מעמוד לעמוד ולא נתן לי להניח את הספר - קראתי אותו בישיבה אחת. הספר הזכיר לי ספרים של מאיר שלו, סופר שאני חוזר אליו כל הזמן, ואני חושב שמי שאוהב את הסגנון יאהב גם את זה. הנאה אמיתית - ארבעה כוכבים מתוך חמישה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Muhandes
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

"ילד ניצול שואה לעולם יישאר ילד" עמ' 238. אין ספר מדהים יותר שריכז את דבריו ודרך פעולתו של אבי הפרטיזן ניצול אושוויץ, יליד מזריץ שבחבל פודלבסקה שבפולין. אין ילד דור שני ושלישי לשואה שיפספס את קריאתו של ספר זה... ספר חובה לכל אדם שהטרגדיה שזורה בעברו. אין ספק שהחיים הם קרקס של רעיונות...או אם תרצו אין זו אגדה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דני מאירוביץ
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

קודם קראתי את "אם החיטה", אז באתי עם ציפיות גבוהות ביותר, אבל הן כולן התממשו, איזו תנופה לשונית ועלילתית מרהיבה, ממליצה על הספר בחום לכל מי שרוצה לקרוא ספרות עברית משובחת!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ספרנית
הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות

מיקי בן-כנען

ללא ספק אחד הספרים המרעננים שנכתבו בעברית בכמה השנים האחרונות. איכשהו מזכיר קצת בהוויתו את "הזקן בן המאה" קשישים נחמדים שנראים רגילים במבט מהיר מסתירים מאחוריהם היסטוריה מפוארת וצבעונית.
כל דמות נפתחת במהלך הסיפור כמו מניפה ופותחת פתח לעוד הרבה מחשבות ותהיות גם לאחר שהספר נגמר.

מומלץ בהחלט.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•לינה