ביקורת ספרותית על מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 מאת ישי שריד
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 13 בדצמבר, 2017
ע"י רץ


ההיסטוריה ואני, חשבון נפש.

עוד בילדותי בקשתי ללמוד היסטוריה, כאחת משתי האופציות לחיי הבוגרים שגלגלתי בדמיוני. הראשונה הייתה להיות ספן המפליג למקומות אקזוטיים ורחוקים, כך חשבתי ארחק מעולמי האפרורי. השנייה הייתה לממש את חיבתי להיסטוריה, זאת שבדרך כלל משוללת מסע פזי חובק עולם, אך היא מאפשרת לצלול לסיפורי עבר, דרך ספרים מעלי אבק וספריות כבועה המנתקת אותי מעכשוויות לזמן אחר ובלתי תלוי.

כשעולם הספנות התגלה כפלקט שמאחוריו חיים אפורים וסיזיפיים של ספנים קשוחים, בקשתי לממש את האופציה השנייה, ללמוד גיאוגרפיה והיסטוריה, שילוב של מסעות היסטוריים וגיאוגרפים וירטואליים, דרך דפי ספרים. אהבתי בעיקר את עבודות החקר, בהם נדרשתי להשקיע בנושא מסוים, תקופה, או דמות, עד שאלה קרמו עור וגידים מול עיני.

בעידן שעדיין לא היו מחשבים, הגשתי את עבודותיי בכתב עילג, לעתים עם שגיאות כתיב, שלא לדבר, על חוקי הפיסוק שעד היום לא נהירים לי. למרות זאת היו מספר מרצים שידעו לפענח את התובנות המיוחדות, ולעתים הגישה השונה בעבודותיי, הקוראת תיגר על מסקנות קיימות. הם פנו אלי ובקשו ממני להרצות לפני התלמידים כאמירה שחייבת להישמע.

חברי ללימודים, חלקם הגיעו במיוחד לשמוע את הרצאתי, מפה לאוזן הם העבירו אחד לשני, רץ עומד לומר משהו שונה ולא מקובל, על מנהיג או קרב היסטורי. הרגעים של ההרצאה בהם עמדתי מול הסטודנטים, זכורים לי כרגעי התעלות. הרצאתי בצורה רהוטה, מעוררת עניין וסוחפת. בתום אחת מהרצאותיי נגש אלי אחד ממוריי ואמר, אתה חייב לעבור מהמכללה לאוניברסיטת תל אביב, יש לך כישרון גדול ללמד היסטוריה. יום אחד נסעתי לאוניברסיטה בכדי לברר במה כרוך המעבר, נאמר לי שאני חייב להשלים תואר ראשון, למרות תואר המכללה שלי, וללמוד שפה נוספת, שהיוותה קושי גדול עבורי לדיסלקטי שמעולם לא אובחן.

החיים הובילו אותי למחוזות אחרים, מעת לעת שמשתי כמרצה, אך בתחום אחר בעיקר במנהל ספורט, בנושאים כאסטרטגיה ופרויקטים, אבל תמיד ההיסטוריה נשארה עבורי אהבה לא ממומשת.

מפלצת הזיכרון של שי שריד, היא עבורי הזדמנות לדיאלוג, ההיסטוריה ואני, כחשבון נפש לשאלה, מדוע לא הפכתי מורה להיסטוריה? האם זאת מקריות, או חוסר רצון לשמש סוכן זיכרון להיסטוריה סלקטיבית, המיועדת לבנות נרטיבים ישראליים לבני נוער?

עם תחילת הספר, חשתי בהזדהות עצומה עם גיבור העלילה, היסטוריון עלום, שפותח במונולוג אישי ליו"ר יד ושם, ובו הוא מספר על חייו, על בחירותיו שהוליכו אותו להיות היסטוריון השואה, סוכן הזיכרון, והאירועים שגרמו להתרחשות בעייתית, אליה נתוודע בסופה של העלילה.

להיסטוריון שלנו, הייתה משאלה כמוסה, להרחיק לארצות אחרות אקזוטיות כשגריר, לבלות את זמנו בנוחות מסוימת ולא לוחצת, אך במבחני ההתאמה הוא כשל, כאישיות שלא מצטיינת בחברתיות. כעת כמו ברירית מחדל נותרה לו האפשרות השנייה, להיות היסטוריון, אך הוא מגיע לתחום בעייתי שעדיין הוא פצע שותת דם בהוויה הישראלית, אותו אנחנו מבקשים לשמר, היסטוריה המכילה כאב קשה להכלה, ורוע אנושי מפלצתי, אנחנו נמשכים ונרתעים בו בעת מעיסוק בזיכרון השואה.

ההיסטוריון שלנו מגיע לתחום השואה כי הוא חייב לפרנס רעיה וילד, ותקני מרצים לתחומים אחרים תפוסים. ברקע הבחירות שלו מהדהדת שאלה, עד כמה אנחנו אחראיים למעשינו? לא הייתה לי אפשרות בחירה, אלה נסיבות חיי שגרמו לי להשתלב במערכת, למלא אחר הצפיות שלה ממני. כך לבטח ההיסטוריון מסביר את בחירותיו, הסברים שמזכרים לנו אנשים אחרים בתקופות אחרות. ההיסטוריון מפתח לעתים דפוסי התנהגות או מחשבה של מושאי מחקרו.

ההיסטוריון שלנו, פועל כפקיד אפור, הוא חוקר את המכניקה והפרוצדורות של השואה, בכך הוא הופך להיות טכני וקר בייחס לשואה. את האמירה הזאת אנחנו מכרים מאלה שלקחו חלק בארגון השואה, כמו אדלוף אייכמן, עליו הפילוסופית חנה ארנדט אמרה, שהוא מבטא את הבנליות של הרוע. האם הוא היה רוצח סידרתי צמא דם, חסיד תאוריית הרוע, או בירוקראט אפור מאחורי שולחן הכתיבה הממלא פקודות בצייתנות. אדם אפור שלא היה מסוגל להפעיל רגשות, או שיקול דעת ביקורתי על מעשיו המפלצתיים?

להיסטוריון מתחיל קשה להתפרנס, ולכן הוא מחלטר כמדריך מסעות תלמידי תיכון לפולין, במסע לאתרי השואה. הוא מעביר את הרצאותיו בצורה טכנית ונטולת רגשות, מנסה להיצמד למסרים שמשרד החינוך מנחה להנחיל. האם הוא יחרוג מהרגלו ויתחיל לשאול שאלות? האם המסך הרגשי שהוא הוריד לכאורה על עיסוק השואה ייסדק, ויגרום לאיבוד שיווי משקלו הנפשי?

אהבתי את שריד, בשאלות שהוא מעלה, על נחיצות הנחלת זיכרון השואה לתלמידים, כריטואל שחייבים לעבור בטכס חניכה ישראלי. האם כולם מבינים את המסר, האם המסע, או העיסוק בשואה גורמים לנו להיות ישראלים ובני אדם טובים יותר? ישי מעלה בספרו ספקות, המחייבים דיון מעמיק לתפקיד שזיכרון השואה ממלא בחברה הישראלית, וכיצד יש להנחילו.

אפילוג

אחת מהסיבות שגרמו לי לוותר על אהבתי להוראת ההיסטוריה, היא הקושי שלי בהעברת מסרים המונחים מתוך המערכת. אני לא מסוגל להיות סוכן זיכרון ללא דיון פתוח ואמיץ המטיל דופי בהנחות היסוד, הכוללת את השאלה, על האופן שבו יש לעסוק בזיכרון השואה ובלקחיה?

כעת אני סוגר מעגל, התחלתי לחקור היסטוריה ישראלית, את תקופת שאול ודויד. הרצאתי שלוש הרצאות, שזכו להערכה רבה, בהם העליתי ספקות לפרשיות עלומות, ואת משמעותן להווה.
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
תומריקו (לפני חודש)
יופי של ביקורת. בהצלחה עם חקר ההיסטוריה!
בר (לפני חודש)
רץ, ביקורת מעולה.
נושאים רבים ומעניינים סוחבת איתה ההיסטוריה.
באותה תקופה ויתרת על החלום ללמד שהיה לך לאהבה והיום אתה זוכה להגשים חלק ממנו בצורה קצת אחרת.
העולם לא היה נראה כפי שהוא אלמלא אנשים היו מעלים ספקות ושאלות ומפקפקים במה שקיים וידוע. כך באמנות וגם בהיסטוריה.
חני (לפני חודש)
עוזי הבנות שלי למדו בשני בתי ספר בשתי ארצות שונות כשגרנו מעבר לים. ההסטוריה והלימוד בה התאפיין בכך שלמדו הסטוריה
מורחבת על כל העולם כולו.נניח לא היה שם לימוד רק על המקום והארץ ששהינו בה אלא על כל העולם.
ההימנון בבוקר היה של אמריקה אך ההסטוריה הוקדשה
לעולם.על כל כריכת יומן בית ספרי שהביאו לתלמיד היה מצוייר ציר זמן של המלחמות שקרו בעולם, מלכים ומלכות..גיבורים וגיבורות.
היה גם קטע יהודי אך בדיוק עזבנו.
נראה לי שלימוד ההסטוריה קשור למורה בהרבה מובנים
אך גם לקונצזיוס כלל מערכתי.
רץ (לפני חודש)
בת -יה - תודה, אני מקבל את גישתך המחייבת מדתיות שיקול דעת, וליברליות המתחייבת בהנחייה ויישום תכנית הלימודים כעקרונות העומדים מאחוריה, אלא מה, אני לא בטוח בעקרונות העומדים מאחורי מערכת החינוך, ובתשתית הערכית ותשתית הידע של התלמדים כיום להיות חלק מדיון של הבאת עמדות נוספות ולעתים נוגדות לדיון.
רץ (לפני חודש)
אירית - תודה לציטוט הנפלא, אותו ניקח לכיוון של המורה להיסטוריה האומר, אני מחוייב למסור רק את מה שמשרד החינוך מנחה - זאת אחת מהשאלות שישי מעלה בסיפרו, את מי משמשת ההיסטוריה, את ההיסטוריון, או את משרד החינוך על מפקחיו להם יש אג'ננדה ברורה.
בת-יה (לפני חודש)
ביקורת טובה, עם זאת עם כל הכבוד להיסטוריה ולאזרחות מורה בבית ספר ממלכתי, בחינוך חובה, צריך
ללמד באופן מאוזן, ולא להטיף את דעותיו האישיות.
לימוד מעניין לא קשור לדעות המורה, אלא לאופן הלימוד.
אירית (לפני חודש)
"מחובתי למסור את כל מה שנאמר, אבל אינני מחויב להאמין לכול במידה שווה" (הרודוטוס) בהקשר להיסטוריה...
כרגיל אתה מצליח לרתק .
שבת שלום .
חני (לפני חודש)
רץ מהכרותי אתך אז ככה. יש אנשים שהם מורים באופי, מחנכים דור, גם אם לא ישאפו לטייטל של מורה כל גופם והלך התנהגותם הוא תיקון החברה. מהות האופי הוא לתקן. אז גם אם לא תשב מול תלמידים אתה בטח מוצא דרכים לעשות זאת.
רץ (לפני חודש)
חני - סוכן זיכרון הוא מונח המייצר זילות לנושא אותו אנחנו מנסים להנחיל, כך היא הביקורת של ישי שריד מעודנת הנשענת בעיקר על ניסוח מלים. באשר לפחדים שלנו, כמו כל דבר בחיים, היו החלטות אמיצות מאוד שעשתי, והיו כאלה שבעצם הנחתי לעצמי לזרום עם החיים, לא להיות מורה היא החלטה מורכבת, להיות מורה מעביר חומר בנושא נושא מסוים זה דבר אחד, ולהיות מחנך הנוגע בנשמות בני הנוער, ומניע אותם לשינוי חיובי, זה דבר שני, אני בטוח שאם הייתי מורה לא הייתי מחנך טוב.
רץ (לפני חודש)
לי - אני ממש מסמיק - תודה על שיצא לנו להכיר, ולהמשיך את ההיכרות באמצעות שיתוף החוויות שלנו מקריאת ספרים
רץ (לפני חודש)
Pulp_Fiction - תודה. העניין בלהיות מורה הוא לא רק הצד, אלא השאלה את מי בכלל מעניינת ההיסטוריה. חבר שלמד איתי ועדיין מורה טוען שתכנית הלימודים עברה שינויים משמעותיים, באיזון בין היסטוריה ישראלית להיסטוריה כללית, שכמעט נעלמה מתכנית הלימודים, זאת אמירה מערכתית שבעצם משנה את מהות לימודי ההיסטוריה. הנקודה השנייה של יכולת המורה לקיים דיון פתוח, מזכירה לי את המורה לאזרחות מטבעון, שאחת מתלמידותיו החליטה לקיים נגדו קמפיין בשיתוף משרד החינוך, לעובדה שהוא מייצג גישה שמאלית אנטי ציונית, ראה את הציטוט הבא:
"בשנים האחרונות מתלוננים מורים רבים, בעיקר במקצועות כמו היסטוריה ואזרחות, על קושי של ממש לנהל דיון בנושאים הנמצאים בוויכוח ציבורי, כמו זכויות אדם, מעשי צה"ל (מבצע "עופרת יצוקה" או המשט הטורקי) או זכויות המיעוט הערבי. מורים אשר מנסים לדון בנושאים אלה, נתקלים לעתים בתגובות כמעט אלימות מצד תלמידים. בהיעדר גיבוי ממשרד החינוך, מעדיפים מורים רבים שלא להתעסק ב"שאלות רגישות". לפני כשנה וחצי, פוטר ממשרד החינוך האחראי על לימודי האזרחות, אדר כהן, על רקע ניסיונו להציג תמונת מציאות מורכבת בהוראת האזרחות. בנוסף, נקראו לשימוע מנהלים כמו רם כהן וזאב דגני מתל אביב, בשל התבטאויותיהם בגנות הכיבוש."
חני (לפני חודש)
"סוכן זיכרון"... אהבתי את המונח..
הפחדים שלנו הם המכשול היחיד בהגשמת חלומות.
סקירה נפלאה כתמיד.
לי יניני (לפני חודש)
רץ איך שאני שמחה שהכרתי אותך... איזה כיף לקרוא את הדברים שלך וללגום את מה שאתה כותב תודה לך
בהחלט מבינה אותך על מה שכתבת בסיפא של דבריך
Pulp_Fiction (לפני חודש)
תודה על הביקורת. היה מעניין לקרוא את שכתבת. גם אני חובב היסטוריה. נכון,כשמטפלים בסוגיות היסטוריות תמיד קיימת שאלה לאיזה צד שייך המרצה/חוקר. עם זאת, אינני חושב שהמושג "סוכן זכרון" מתאים למורה להיסטוריה. הייתי אפילו אומר שזהו כינוי מעליב. כל מורה/מרצה מגיש כל נושא מתוך תפיסת עולמו הפילוסופית/פוליטית. וכפי שאנו יודעים, לדיון פתוח(שאגב לא נמנע),יש השפעה מועטה מאוד על דעות הדנים.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ