זה לא הספר הראשון של ישי שריד שאני קורא, ואני חוזר בכל פעם על התחושה שלי שמדובר על סופר ברוך-כישרון שיודע לכתוב מקסים אבל גם לגעת בפצעים הכי כואבים שיש לנו.
וכאן הוא נוגע באחד מהעצבים החשופים והכואבים ביותר שלנו. לא השואה כשואה, אלא ההתעסקות שלנו כחברה בשואה. אני מסרב בעקביות הרבה שנים לערוך את סיור המוות במחנות מאותן סיבות ששריד ציין - בני נוער שעוטפים את עצמם בדגל ישראל וחושבים שבזה הם פתרו את הבעיה ובערב אפשר לשתות וודקה ולהזמין זונה לחדר. ישראלים מבוגרים ש"קופצים" לאושוויץ בין הביקור בחנות הבגדים לשולחן הקזינו. אנחנו מעדיפים שלא לדבר על זה ולא להסתכל במראה. ושריד נוגע דווקא בזה.
אבל מכל הספר הקטע הקשה ביותר והאמיתי ביותר הוא השאלה ששואל המדריך את עצמו ואת תלמידיו - מדוע אנחנו לא שונאים את הגרמנים. כי הם יפים ומסודרים? נקיים כאלה? כי הם הצליחו במלחמה? למה אנחנו שונאים את הפולנים יותר? והשאלה הזו מטרידה אותי מאז שקראתי אותה. ואני מחפש תשובות.
זהו ספר מעולה - בכתיבה, בשפה ובתוכן. אבל לא יודע אם הייתי ממליץ לכל חברי לקרוא אותו...

#
חוקר שואה צעיר מתפרנס כמדריך ב"אתרי שואה". הוא מדריך בני נוער במסגרת המשלחות לפולין, מדריך אנשי צבא במסגרת דומה, מדריך אח"מים בסיור מחנות מצולם ומתוקשר היטב ומדריך גם תיירים שבין יום שופינג לקזינו מפנים לעצמם כמה שעות לשואה. ובתהליך הארוך המתואר בספר הקצר – הוא הופך מישראלי בטוח בעצמו ל"יהודון" כנוע חסר ביטחון ומולדת, קורבן. הוא מפתח, תוך תהליך ההזדהות ההפוך, ראייה חדה והיכרות עמוקה של פרטי הטריוויה של השואה, אבל הידע האנציקלופדי אינו נותן מענה לשאלות, לזהות שהופכת אותו לקורבן של הידע שלו.

בשנים האחרונות חלה הקצנה של "טכסי השואה": שעות לימוד מוקצות לנושא, מתקיים תהליך המנסה לשנות את הפרשנות על מה שהיה (לא אומרים יותר "כצאן לטבח" אומרים "לעולם לא עוד!") השם הרישמי שונה ל"שואה וגבורה" (כי אנחנו מעדיפים להזדהות עם "גבורה") אסור להשתמש במונח "שואה" לתאר השמדה של עמים אחרים, הצבא משתתף בטכסים בסוג של פנטזיה (מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, טכסים צבאיים במדים במחנות המוות) כאילו אנחנו מנסים בדיעבד לשנות דברים שקרו לפני עשורים. נערים בני 16 - 17 נוסעים לפולין, בעיצומה של התבגרות ולפני הבגרות ושיקול הדעת. הם מפתחים פולחני אבל שונים ומשונים ומסיקים מהביקור מסקנות שאינן אלה אליהן התכוונו המחנכים. או אולי לזה הם התכוונו?

הספר הקצר הזה כתוב כמונולוג של המומחה לשואה. הוא מתאר בו תהליך בו האובססייה והניסיון להתאים את הידע "למציאות הנדרשת" מפרקים את אישיות המספר, ומרכיבים מחדש משהו אחר. אין בו דמויות מורכבות אחרות, פרט לתיאור חיצוני ושטחי, אם בכלל. אשתו וילדו של הגיבור נוכחים-נפקדים בחייו. הוא אינו מתעניין באמת בהם או בכל אדם חי אחר. הוא עובר להתגורר בפולין, גלמוד, מוזנח ונהפך לדמות "משם".

אני לא קוראת בדרך כלל ספרות ישראלית, ונמנעת ככל יכולתי מספרות שואה, שלאחרונה יש פריחה שלה (בעיקר נכתבת על ידי סופרים שנולדו שנים רבות אחריה). הביקורת של לי יניני סיקרנה אותי לגבי הספר הזה. (תודה) חשבתי לי מה שריד ירשה לעצמו להגיד על התהליכים שאסור לבקר אותם, כי זה "שואה".
אז שריד נזהר מאד. הוא עוסק בשואה בכבוד הראוי, מציף פרטי פרטים של טריוויה – חלקה ידוע יותר, חלקה פחות. הוא נזהר מאד בביקורת על התופעה ועל העוסקים בנושא והמתפרנסים ממנו, הוא רק רומז. יש בספר אירונייה מאד מאד דקה, וביקורת מאד קטנה וזהירה, לא משהו שאפשר לבוא אליו בטענות... ואני? חשבתי שהוא פחדן. ושהייתי נוהגת בדיוק כמוהו.

תמיד ידעתי שאטוס לפולין.
כלומר, מן הסתם לא תמיד.
מתישהו בטח שמעתי על האפשרות, מתישהו בטח למדתי שיש נסיעה כזאת, מטעם ביה"ס, מתישהו בטח קיבלתי החלטה.
אבל עד כמה שהזיכרון שלי מגיע - תמיד ידעתי.
הייתי הנכדה הראשונה שטסה.
ארבע הנכדות שסיימו תיכון לפני לא העלו בדעתן.
סבתא שלי התרגשה.
היא עצמה לא רצתה להניח שם שוב את כף רגלה.
אבל היא האמינה, כמה לא פוליטיקלי קורקט מצדה, שמי שלא "זכה" להיות שם בזמן אמת כמוה, צריך לנסוע.

האולפנה בה למדתי, כמו הרבה מוסדות דתיים, לא תמכה בנסיעה הזו.
אבל היתה הסכמה שבשתיקה.
הבנות שרצו, שזה היה חשוב להן, התארגנו לבד.
בתחומי האולפנה, אך ללא סיוע.
נפגשנו עם שני מדריכים, בחרנו באופן דמוקרטי אחד מהם.
אף מורה לא נסע איתנו.
היינו אנחנו - התלמידות, ואיתנו המדריכים ושתי אמהות.
בספר של שריד, המורים שמלווים את התלמידים אחוזי חרדה, מפטרלים במסדרונות ובולשים אחר תלמידיהם שמא יעשו פדיחות. שמא יתייחסו לנסיעה הזו כאל בילוי בחו"ל, הרחק מההורים, שמא יתירו רסן.
אצלנו לא היה צורך.
אף אחת אצלנו גם לא אמרה ש"צריך להיות קצת נאצים", כמו שאומר בקול רם ילד באחד המסעות שמדריך גיבור הספר הזה, כמו שאומרים הרבה ילדים בלחישות, בספסלים האחוריים.
לא נצפתה אצלנו שום הערצה לכוח, ליעילות, לנאציזם, טענותיו של הספר כנגד המסעות לפולין.
וכנגד זיכרון השואה בכלל.

כל אותו החופש, שלפני הטיסה, אגב, עבדתי כדי לממן את הטיסה.
עבדתי בשתי עבודות.
לחופשה המשפחתית לא יצאתי באותה שנה, כדי שאוכל לעבוד ולהרוויח את הסכום הנדרש לטיסה.
באותה התקופה, הייתי גם מדריכה בתנועת נוער.
היו גם הפגנות באותו הקיץ.
אז עוד האמנתי בהפגנות.
או שלא ממש האמנתי, אבל הלכתי מכוח האינרציה.
היה קיץ עמוס.

לפני הטיסה נסעתי לסבתא שלי.
זו היתה הפעם היחידה שבה שמעתי את כל הסיפור שלה ברצף, מהתחלה עד הסוף.
לא שלא הכרתי. קראתי את העדות שלה. שמעתי חלקים, רסיסים, לאורך השנים.
ידעתי.
אבל סבתא התרגשה מהטיסה שלי. רצתה לדבר איתי. לספר לי.
רשמתי את השמות של כל בני משפחתה, שאוכל להקריא.
הרבה שמות.
שני הורים, שמונה אחים, גיס, שלושה אחיינים.
היו גם בני דודים כמובן. הרבה. הם לא נכנסו לרשימה.

הטיסה לפולין היתה משמעותית עבורי.
עוד צעד קטן בדרך האינסופית שלי להתקרב במשהו לסיפור של סבתא שלי.
כשהדרך היא אינסופית, לעולם לא מתקרבים.
אבל לכל צעד יש משמעות בפני עצמו.
כשאנשים דיברו נגד המסעות לפולין, לא הבנתי.
התנגדתי.

האם הייתי צעירה מדי בשביל החוויה הזו?
בודאי.
האם יש גיל מתאים?
אין.
האם דווקא לגיל הצעיר היתה השפעה על קליטת הרשמים, על עוצמת החוויה?
אין ספק.
האם זה בהכרח דבר שלילי?

שנתיים אחר כך פגשתי טיסה לפולין מסוג אחר.
פגשתי בנות שכל מה שידעו על השואה נקלח מ"החיים יפים".
שהטיסה לפולין היתה באותה נקודת זמן הדבר הכי קרוב לטיול לחו"ל שהן ציפו להגיע אליו.
טיול עם החבר'ה.
"נורא עצוב"
אבל גם כיף.
מאז, אני כבר לא כל כך בעד טיסות בתי הספר לפולין.

לטוס לפולין צריך מתוך החלטה ורצון.
מתוך היכרות ולימוד.
לא כפרוייקט ממוסד.
לא מתוך אינרציה.
לא לכולם.

***

עמדתי מול הספר הזה בספריה.
היססתי.
לקחתי, החזרתי.
למה לקחת ספרים שידוע מראש שיעצבנו אותי?
אז מה, להימנע מהתמודדות?
מי יודע אלו טענות חכמות יעלה מולי הספר, איזו מראה יציב מולי, באיזה נוקאאוט יחסל את ההגנות שלי...
אז מה, להישאר פחדנית ולא לקרוא?
טוב נו.
ספוילר: לא נפלתי מהכיסא.

עוביו של הספר הכריע עבורי, בסופו של דבר.
שעה-שעתיים של קריאה, על זה שווה להתלבט?
לקחתי.

כספר פרוזה, הספר לא הרשים אותי במיוחד.
העלילה קלושה.
זהו יותר מניפסט מספר.
ביקורתו של הסופר איננה סמויה או עדינה.
הוא צועק אותה מתוך הספר, בהתחלה בטפטופים כמו:
"רק כמה שנים אחר כך למדתי שבמקומות של שנאה צומחת שנאה"
ובהמשך בצורה הכי מפורשת וברורה שאפשר:
"הבאנו אתכם לכאן, למקום הרצח. והמטרה כנראה הושגה. הבנתם שהכל זה רק כוח וכוח וכוח. ואני לא אתמם, לא אתחסד, אתם צודקים. כוח. להרביץ. לירות. להשמיד את האחר. כי בלי כוח אנחנו כמו בהמות, עופות לשחיטה, תלויים בחסדי אחרים שבכל רגע, בהחלטה של שניות, יכולים לערוף את ראשינו, לחנוק אותנו, להפשיט אותנו מבגדינו ומכבודנו[...] מורים יקרים, אתם יכולים לדווח בבית שהמסר הוטמע. רק כוח. בלי מצפון, ללא נימוסים, בלי התלבטויות. הם רק מקשים על הנפש ופוגעים בתפקוד[...] צריך להיות קצת נאצים. סוף סוף אמרתם את זה. הבנתם יפה ילדים. כל הכבוד".

הוא משרטט אותה באנלוגיה המגושמת של הבן הסובל מאלימות בגן, באב המגיב ב"רק בכוח מגיבים לכוח, וצריך להיות מסוגלים להרוג", ובמבט שלו בילדי הגן הוא רואה "בפניהם של כל הבנים ראיתי אויבים, ובילדות שותפות לפשע".

בקיצור, הספר הוא במה להשמעת דעה פופולרית בחוגים מסויימים בימינו (ומשום מה אף נחשבת ל"אמיצה" באותם החוגים.
לעולם לא אבין היכן האומץ בהבעת דעה שהמיליה התרבותי שלך, קבוצת ההתייחסות היחידה שבאמת מעניינת אותך, יעמוד וימחא לך כפיים על השמעתה. כמה אומץ כבר צריך כדי לומר דעה שתעצבן את ההם, הפשיסטים מהצד השני, ותוחמא ע"י אלו שכן מעניינים אותך?
אבל ככה זה.
אם יש דבר שמשותף לכל החוגים ולכל המגזרים, הריהו הנטיה להכתיר כ"אמיץ" את מי שאומר בדיוק את מה שאני חושב.
אולי פשוט צריך להגדיר מחדש את המושג "אומץ").
ומהי הדעה?
נו, אתם מכירים.
זיכרון השואה משמש חוגים מסויימים בציבוריות הישראלית כקרדום לקידום דעותיהם הלאומניות והפשיסטיות, והמסעות לפולין בגיל התיכון הכה נוח להשפעה הם חלק ממנגנון האינדוקטרינציה המניפולטיבי שמופעל על הנוער, בדרך לפשיזם שכבר כל כך הרבה שנים מתרגש ובא עלינו, הנה הוא פה, ממש אוטוטו--

אם אתם משתייכים לחובבי הז'אנר, רוצו לקרוא את הספר.
הוא יעשה לכם נעים בגב וצמרמורת בו זמנית.
הוא יגרום לכם לחוש בושה וגם תחושת עליונות מוסרית בו זמנית.
אתם תאהבו אותו, בקיצור.

ואם אתם פחות חובבי הז'אנר...
תקראו בכל זאת.
למה?
כי יש שם, בכל זאת, כמה מסרים מעניינים שספק הוחדרו לשם ע"י המחבר, ספק הזדחלו לשם מאחורי גבו.
כי לפעמים הביקורת המוטחת מלמדת יותר על המבקר מאשר על מושאי הביקורת
כי הטענה החמורה של המחבר נגד הישראלים, שמיהרו כל כך לסלוח לגרמנים כי הם, בסופו של דבר, מעריצים את הכוח. את היעילות. את הבלונד הזוהר, מגובה בישראלים שמטיילים ביער השחור להנאתם, השאיר אותי נטולת הזדהות לחלוטין.
במקום לחוש דקירות אשמה על היהודון הקטן שבתוכי, שמעריץ את הכוח, חשבתי השתוממות גדולה.
על מה לעזאזל הוא מדבר, לא נתקלתי ביחס כזה, של סלחנות והערצה.
כי בסופו של דבר, הציבור שמואשם באימוץ הפשיזם והלאומנות, הוא דווקא הציבור שנוטה יותר להימנע מטיולים ביער השחור...
תסיקו מזה מה שתרצו.
כי התהליך שעובר על המספר, האטום רגשית, שנסחף בכל זאת לסערת רגשות, לעומק הזוועה, מלמד אותנו ש"מפלצת הזיכרון" בסופו של דבר לא נוצרה אך ורק בידיו של מנגנון משומן, מניפולטיבי ובעל אינטרסים... אלא ע"י האירועים עצמם. האירועים שהיו מפלצתיים כל כך, וזכרם מסרב להרפות.
כי בסופו של דבר, זה גם ספר שואה.
ויש בו, מאחורי כל האג'נדות, זעקה גדולה ומרה על העולם הזה, על הדברים שיכולים להתרחש בו, על הזוועה.
ומי שנמנע מספרי שואה, מי שמתרחק מהזוועות ולא רוצה לקרוא ולדעת, אולי יזדהה עם האג'נדה...
אבל עדיף לו להימנע מהקריאה, שהיא קשה רגשית לעתים.
כי המספר מתנגד לכל הטקסים הנערכים במחנות, לא רק בגלל המניפולציה הרגשית והאינדוטוקטוריזציה, לשיטתו, אלא גם בגלל שהטקסים השקטים, המנחמים, הקיטש וההשלמה, לא הולמים את הזעקה האיומה שהיו צריכים המקומות האלו להפיק מכל גרון אנושי.
כי על הספר הזה התפרסמה ביקורת שכותרתה היא: "מפלצת הזיכרון: ספר טיסה קודר ויעיל לפני המסע לפולין."
אני תוהה אם הכותרת הזו שיעשעה את ישי שריד או גרמה לו למרוט את שערותיו ביאוש.
האם המפלצת קמה על יוצרה?

ספר מצויין. כתיבה הדוקה שממחישה את האווירה והדברים בצורה מדויקת. קשה.

ספר מאוד מעניין, שנקרא בשטף. דמות יחודית שחשה בזוועות ההיסטוריות של השואה כאילו הן מתרחשות היום. אט אט הדמות צוברת כעס עצור שכל רגע מאיים להתפרץ. הרבה מסרים רלוונטים וראויים לדיון צפים ועולים במהלך הסיפור. משכו את תשומת ליבי הסיפורים הצדדיים עם הילד ובעיותיו החברתיות בגן והבמאי הגרמני , ההקשר לסיפור המרכזי ברור ותורם, אך עם זאת לטעמי הם אינם מפותחים די הצורך וממש חבל שכך.

ההיסטוריה ואני, חשבון נפש.

עוד בילדותי בקשתי ללמוד היסטוריה, כאחת משתי האופציות לחיי הבוגרים שגלגלתי בדמיוני. הראשונה הייתה להיות ספן המפליג למקומות אקזוטיים ורחוקים, כך חשבתי ארחק מעולמי האפרורי. השנייה הייתה לממש את חיבתי להיסטוריה, זאת שבדרך כלל משוללת מסע פזי חובק עולם, אך היא מאפשרת לצלול לסיפורי עבר, דרך ספרים מעלי אבק וספריות כבועה המנתקת אותי מעכשוויות לזמן אחר ובלתי תלוי.

כשעולם הספנות התגלה כפלקט שמאחוריו חיים אפורים וסיזיפיים של ספנים קשוחים, בקשתי לממש את האופציה השנייה, ללמוד גיאוגרפיה והיסטוריה, שילוב של מסעות היסטוריים וגיאוגרפים וירטואליים, דרך דפי ספרים. אהבתי בעיקר את עבודות החקר, בהם נדרשתי להשקיע בנושא מסוים, תקופה, או דמות, עד שאלה קרמו עור וגידים מול עיני.

בעידן שעדיין לא היו מחשבים, הגשתי את עבודותיי בכתב עילג, לעתים עם שגיאות כתיב, שלא לדבר, על חוקי הפיסוק שעד היום לא נהירים לי. למרות זאת היו מספר מרצים שידעו לפענח את התובנות המיוחדות, ולעתים הגישה השונה בעבודותיי, הקוראת תיגר על מסקנות קיימות. הם פנו אלי ובקשו ממני להרצות לפני התלמידים כאמירה שחייבת להישמע.

חברי ללימודים, חלקם הגיעו במיוחד לשמוע את הרצאתי, מפה לאוזן הם העבירו אחד לשני, רץ עומד לומר משהו שונה ולא מקובל, על מנהיג או קרב היסטורי. הרגעים של ההרצאה בהם עמדתי מול הסטודנטים, זכורים לי כרגעי התעלות. הרצאתי בצורה רהוטה, מעוררת עניין וסוחפת. בתום אחת מהרצאותיי נגש אלי אחד ממוריי ואמר, אתה חייב לעבור מהמכללה לאוניברסיטת תל אביב, יש לך כישרון גדול ללמד היסטוריה. יום אחד נסעתי לאוניברסיטה בכדי לברר במה כרוך המעבר, נאמר לי שאני חייב להשלים תואר ראשון, למרות תואר המכללה שלי, וללמוד שפה נוספת, שהיוותה קושי גדול עבורי לדיסלקטי שמעולם לא אובחן.

החיים הובילו אותי למחוזות אחרים, מעת לעת שמשתי כמרצה, אך בתחום אחר בעיקר במנהל ספורט, בנושאים כאסטרטגיה ופרויקטים, אבל תמיד ההיסטוריה נשארה עבורי אהבה לא ממומשת.

מפלצת הזיכרון של שי שריד, היא עבורי הזדמנות לדיאלוג, ההיסטוריה ואני, כחשבון נפש לשאלה, מדוע לא הפכתי מורה להיסטוריה? האם זאת מקריות, או חוסר רצון לשמש סוכן זיכרון להיסטוריה סלקטיבית, המיועדת לבנות נרטיבים ישראליים לבני נוער?

עם תחילת הספר, חשתי בהזדהות עצומה עם גיבור העלילה, היסטוריון עלום, שפותח במונולוג אישי ליו"ר יד ושם, ובו הוא מספר על חייו, על בחירותיו שהוליכו אותו להיות היסטוריון השואה, סוכן הזיכרון, והאירועים שגרמו להתרחשות בעייתית, אליה נתוודע בסופה של העלילה.

להיסטוריון שלנו, הייתה משאלה כמוסה, להרחיק לארצות אחרות אקזוטיות כשגריר, לבלות את זמנו בנוחות מסוימת ולא לוחצת, אך במבחני ההתאמה הוא כשל, כאישיות שלא מצטיינת בחברתיות. כעת כמו ברירית מחדל נותרה לו האפשרות השנייה, להיות היסטוריון, אך הוא מגיע לתחום בעייתי שעדיין הוא פצע שותת דם בהוויה הישראלית, אותו אנחנו מבקשים לשמר, היסטוריה המכילה כאב קשה להכלה, ורוע אנושי מפלצתי, אנחנו נמשכים ונרתעים בו בעת מעיסוק בזיכרון השואה.

ההיסטוריון שלנו מגיע לתחום השואה כי הוא חייב לפרנס רעיה וילד, ותקני מרצים לתחומים אחרים תפוסים. ברקע הבחירות שלו מהדהדת שאלה, עד כמה אנחנו אחראיים למעשינו? לא הייתה לי אפשרות בחירה, אלה נסיבות חיי שגרמו לי להשתלב במערכת, למלא אחר הצפיות שלה ממני. כך לבטח ההיסטוריון מסביר את בחירותיו, הסברים שמזכרים לנו אנשים אחרים בתקופות אחרות. ההיסטוריון מפתח לעתים דפוסי התנהגות או מחשבה של מושאי מחקרו.

ההיסטוריון שלנו, פועל כפקיד אפור, הוא חוקר את המכניקה והפרוצדורות של השואה, בכך הוא הופך להיות טכני וקר בייחס לשואה. את האמירה הזאת אנחנו מכרים מאלה שלקחו חלק בארגון השואה, כמו אדלוף אייכמן, עליו הפילוסופית חנה ארנדט אמרה, שהוא מבטא את הבנליות של הרוע. האם הוא היה רוצח סידרתי צמא דם, חסיד תאוריית הרוע, או בירוקראט אפור מאחורי שולחן הכתיבה הממלא פקודות בצייתנות. אדם אפור שלא היה מסוגל להפעיל רגשות, או שיקול דעת ביקורתי על מעשיו המפלצתיים?

להיסטוריון מתחיל קשה להתפרנס, ולכן הוא מחלטר כמדריך מסעות תלמידי תיכון לפולין, במסע לאתרי השואה. הוא מעביר את הרצאותיו בצורה טכנית ונטולת רגשות, מנסה להיצמד למסרים שמשרד החינוך מנחה להנחיל. האם הוא יחרוג מהרגלו ויתחיל לשאול שאלות? האם המסך הרגשי שהוא הוריד לכאורה על עיסוק השואה ייסדק, ויגרום לאיבוד שיווי משקלו הנפשי?

אהבתי את שריד, בשאלות שהוא מעלה, על נחיצות הנחלת זיכרון השואה לתלמידים, כריטואל שחייבים לעבור בטכס חניכה ישראלי. האם כולם מבינים את המסר, האם המסע, או העיסוק בשואה גורמים לנו להיות ישראלים ובני אדם טובים יותר? ישי מעלה בספרו ספקות, המחייבים דיון מעמיק לתפקיד שזיכרון השואה ממלא בחברה הישראלית, וכיצד יש להנחילו.

אפילוג

אחת מהסיבות שגרמו לי לוותר על אהבתי להוראת ההיסטוריה, היא הקושי שלי בהעברת מסרים המונחים מתוך המערכת. אני לא מסוגל להיות סוכן זיכרון ללא דיון פתוח ואמיץ המטיל דופי בהנחות היסוד, הכוללת את השאלה, על האופן שבו יש לעסוק בזיכרון השואה ובלקחיה?

כעת אני סוגר מעגל, התחלתי לחקור היסטוריה ישראלית, את תקופת שאול ודויד. הרצאתי שלוש הרצאות, שזכו להערכה רבה, בהם העליתי ספקות לפרשיות עלומות, ואת משמעותן להווה.

הדרכתי קבוצות נוער ומבוגרים בפולין קרוב ל 25 שנים. הייתי שם למעלה ממאה פעמים.
מתוך הנסיון הארוך של הדרכה בפולין הזדהיתי באופן מוחלט עם השגותיו של הסופר על הנסיעות לפולין, אופן העברת הנושא, היחס הבלתי מכובד של רוב הנוער, ההתנהגות המקוממת, ו - "תעשיית הזיכרון".
רבים הם המתפרנסים היטב מן הנסיעות הללו: חברות הנסיעות, חברות התעופה, המדריכים, אנשי משרד החינוך העוסקים המלאכה, והנוסעים לעתים על חשבון... לפולין. המלונות בפולין וכל אנשי הקרקע המתלווים לקבוצות.
לאחר כל הניסיון שרכשתי, אני יכול לאמר, שאין מה לנסוע לשם, לא רואים שם כלום. והריק הזה עולה הרבה כסף להורי התלמידים.
שני האתרים היחידים המצדיקים את הביקור בפולין הם מאיידאנק ואושוויץ- בירקנאו.

אך גם הם מוטלים בספק:
אושוויץ הוא לא יותר מאשר מוזיאון (למה לא לבקר ב"יד ושם", ב"בית התפוצות" או בקיבוצים: :לוחמי הגטאות", "יד מרדכי")
בירקנאו הרוס לחלוטין, וצריך דמיון כדי לדעת מה התרחש שם. האם בשביל תאי גזים הרוסים צריך לשלם כ - 6,000 ש"ח??
מאיידנק הוא מחנה שבחלקו משוקם ומשוחזר. זה המקום היחידי בעולם כולו, שניצבים בתוך תא גז.
אבל האם כדי ללמוד את אשר התרחש בשואה, צריך להיות שם?? האם אי אפשר ללמוד על כך בלי לשפוך דמעות במקום הזה??
מה אני לומד מביקורי בבתי הקברות - שהיה עם יהודי בפולין? ומדוע לא בתי קברות בהונגריה, צרפת, יוון??
ומה מלמדים אותי בתי הכנסת שם -שהיתה קהילה יהודית? האם אני זקוק להוכחה זאת כדי לדעת??
וכל זה עולה הרבה כסף להורים, ולא לכולם קל לשלם זאת.

ניתן ללמוד על השואה בצורה טובה ביותר ויעילה גם בארץ, הן על ספסל הלימודים, הן בסיורים במוזיאונים מצויינים, והן על ידי מורים טובים.
אלא, שבעלי עניין יצרו תדמית מיוחדת לנסיעות לפולין, מעין מסע התבגרות, מסע של נקמנות, מסע של שנאה, מסע של לאומנות.מסע שרווח כספי נאה בצידו:
"שואה ביזנס".

מפלצת הזיכרון- ישי שריד

אני אוהב ספרות ישראלית מתחדשת. אבות המזון הישראלים משובחים בעיני, עמוס עוז נפלא בכתביו. א.ב יהושע מרהיב בספריו הראשונים. גרוסמן יהלום נוצץ וקנז אהוב ביותר . ואם זאת דור הסופרים החדש מסקרן אותי לא מעט. כתבתי כאן בעבר על אמיר גוטפרוינד שהלך לעולמו. יובל שמעוני נפלא בכל ספר שקראתי ולא חסרים אחרים.
ישי שריד הוא סופר מדויק ומצוין. אחרי הספר הקודם "השלישי" המהדהד לקחתי מהספרייה את הספר החדש שלו "מפלצת הזיכרון". ניתן לומר על סוג ספרים מסוים שצריך לעכל אותם או אולי צריך לחצות אותם לאט. אז ספר זה בהחלט דורש תשומת לב מרבית וקריאה מדודה, אין "במפלצת הזיכרון" שביב של התחנפות קלושה לקורא. הספר מדויק בדיוק כמו ששריד כותב ומזכיר לי צליל שאין פה טיפה של קלישאה. בדומה צליל מדויק לא מתוח מידי ולא רפוי מידי. מונח בול.
אצל שריד נראה דיוק כצורך קיום בסיסי( הלוואי עלי). ספר שמקלף לא מעט ממשחק השואה והזיכרון.
ילדי טסו למחנות ההשמדה בפולין בבית הספר ועד היום אני מתקשה להבין מדוע זה היה נחוץ בגיל כה צעיר להיחשף לרוע האדם. אבל זה דרך החינוך הישראלית וזה מקובל עלי בהחלט.
"מפלצת הזיכרון" הוא ספר מעולה דק במילותיו ובאזמל מנתחים שריד מודד את מרחבי הנפש הנאכלת על ידי הזיכרון שדורש את מינחתו. אין רפיון של רגע ובהחלט ספר שחודר מחתחת לעורו של הקורא.
לפני כשנה קראתי את הספר המטורף ועב הכרס של ג'ונתן ליטל "נוטות החסד" שהשאיר אותי די נטוש ומבודד רגשית בעניין השואה. וספר זה אולי מחזיר בדרך אחרת לנסות להבין את נפש האדם ומהות הרוע.
בעיני ספר זה מהווה עוד נדבך בדרכו הלא מתפשרת של ישי שריד ככותב . כמו גם שהספר מהוה סוג של המשכיות לספר "השלישי" המצוין של שריד. "מפלצת הזיכרון" אינו מתפשר ולא קל קריאה ודורש מהקורא התמסרות ממוקדת. ספר מצוין.

https://www.youtube.com/watch?v=xdDyOSTA0Mk

ספר שמעורר המון מחשבות. הספר הוא בעצם מכתב שכתב היסטוריון צעיר, בעל דוקטורט בנושא שיטות הפעולה של מחנות ההשמדה, ליושב ראש יד ושם. במכתב הוא מספר את קורותיו במהלך עבודתו כמדריך סיורים באתרי הזיכרון בפולין. בין היתר, הוא מלווה תלמידים, אנשי צבא, פוליטיקאים ואף מתכנתי משחקים ותסריטאים.
הסיבה לכתיבת המכתב מתגלה רק בסוף הספר. לאורך הסיפור הכותב מתאר את התהליך הנפשי שעבר עליו במהלך עבודתו עד שמפלצת הזיכרון השתלטה על חייו וגרמה לו לאבד שליטה.
הספר לא קל לעיכול, יש פה ניתוח של נושא הנצחת זיכרון השואה מזווית חדשה ומעניינת שלא קראתי עליה בספרים אחרים שדנו בשואה.
הכותב מבקר את הדרך שבה מנסים האחראים בישראל להנציח את זכר השואה באמצעות מסעות של בני נוער לפולין וטקסי הזיכרון. הוא תוהה: "מדוע נוסעים לפולין ולא לגרמניה?".
לדעתו לנוער אין עדיין יכולת רגשית להתמודד עם הטראומה ובסופו של דבר התוצאה של חשיפתו למחנות היא שהוא מפתח הערצה - לגרמנים בעלי הכח, הרוצחים, החזקים ושנאה - לקורבנות החלשים והכנועים.
הוא מגלה שהנוער מעריץ כח. באחד הסיורים אחד התלמידים אמר לו שכדי לשרוד "אנחנו צריכים להיות קצת נאצים" ואף השווה את המקרה למצב בארץ בין היהודים לערבים. כלומר, צריך להפעיל כח כדי לשרוד ולנצח. הוא טוען שהרצח זה חלק מהטבע של בני האדם. גם הוא בעצמו חושב כך.
הוא מתריע בפני הסכנה שהחברה שלנו הפכה להיות חברה אלימה. אנחנו מעריצים את הגרמנים, סלחנו להם מהר מדי, עובדה שאנחנו קונים מהם מוצרים וסחורות ונוסעים לטייל בגרמניה. לא נקמנו בהם כמו שצריך ועברנו לסדר היום. טענה קשה ומטרידה.
לאט לאט אנו רואים שהמראות הקשים משתלטים על הכותב, הוא נכנס לאובססיה, הוא אפילו עוזב את אשתו ובנו הקטן בישראל ועובר לגור בפולין. הוא הוזה בלילות וממש חי את השואה. המפלצת השתלטה עליו.
מדוע נכתב המכתב? מה המעשה הנורא שקרה? תקראו ותגלו.
ספר שיישאר איתי עוד המון זמן. ממליצה בחום!