ביקורת ספרותית על מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752 מאת ישי שריד
ספר בסדר

---

תמיד ידעתי שאטוס לפולין.
כלומר, מן הסתם לא תמיד.
מתישהו בטח שמעתי על האפשרות, מתישהו בטח למדתי שיש נסיעה כזאת, מטעם ביה"ס, מתישהו בטח קיבלתי החלטה.
אבל עד כמה שהזיכרון שלי מגיע - תמיד ידעתי.
הייתי הנכדה הראשונה שטסה.
ארבע הנכדות שסיימו תיכון לפני לא העלו בדעתן.
סבתא שלי התרגשה.
היא עצמה לא רצתה להניח שם שוב את כף רגלה.
אבל היא האמינה, כמה לא פוליטיקלי קורקט מצדה, שמי שלא "זכה" להיות שם בזמן אמת כמוה, צריך לנסוע.

האולפנה בה למדתי, כמו הרבה מוסדות דתיים, לא תמכה בנסיעה הזו.
אבל היתה הסכמה שבשתיקה.
הבנות שרצו, שזה היה חשוב להן, התארגנו לבד.
בתחומי האולפנה, אך ללא סיוע.
נפגשנו עם שני מדריכים, בחרנו באופן דמוקרטי אחד מהם.
אף מורה לא נסע איתנו.
היינו אנחנו - התלמידות, ואיתנו המדריכים ושתי אמהות.
בספר של שריד, המורים שמלווים את התלמידים אחוזי חרדה, מפטרלים במסדרונות ובולשים אחר תלמידיהם שמא יעשו פדיחות. שמא יתייחסו לנסיעה הזו כאל בילוי בחו"ל, הרחק מההורים, שמא יתירו רסן.
אצלנו לא היה צורך.
אף אחת אצלנו גם לא אמרה ש"צריך להיות קצת נאצים", כמו שאומר בקול רם ילד באחד המסעות שמדריך גיבור הספר הזה, כמו שאומרים הרבה ילדים בלחישות, בספסלים האחוריים.
לא נצפתה אצלנו שום הערצה לכוח, ליעילות, לנאציזם, טענותיו של הספר כנגד המסעות לפולין.
וכנגד זיכרון השואה בכלל.

כל אותו החופש, שלפני הטיסה, אגב, עבדתי כדי לממן את הטיסה.
עבדתי בשתי עבודות.
לחופשה המשפחתית לא יצאתי באותה שנה, כדי שאוכל לעבוד ולהרוויח את הסכום הנדרש לטיסה.
באותה התקופה, הייתי גם מדריכה בתנועת נוער.
היו גם הפגנות באותו הקיץ.
אז עוד האמנתי בהפגנות.
או שלא ממש האמנתי, אבל הלכתי מכוח האינרציה.
היה קיץ עמוס.

לפני הטיסה נסעתי לסבתא שלי.
זו היתה הפעם היחידה שבה שמעתי את כל הסיפור שלה ברצף, מהתחלה עד הסוף.
לא שלא הכרתי. קראתי את העדות שלה. שמעתי חלקים, רסיסים, לאורך השנים.
ידעתי.
אבל סבתא התרגשה מהטיסה שלי. רצתה לדבר איתי. לספר לי.
רשמתי את השמות של כל בני משפחתה, שאוכל להקריא.
הרבה שמות.
שני הורים, שמונה אחים, גיס, שלושה אחיינים.
היו גם בני דודים כמובן. הרבה. הם לא נכנסו לרשימה.

הטיסה לפולין היתה משמעותית עבורי.
עוד צעד קטן בדרך האינסופית שלי להתקרב במשהו לסיפור של סבתא שלי.
כשהדרך היא אינסופית, לעולם לא מתקרבים.
אבל לכל צעד יש משמעות בפני עצמו.
כשאנשים דיברו נגד המסעות לפולין, לא הבנתי.
התנגדתי.

האם הייתי צעירה מדי בשביל החוויה הזו?
בודאי.
האם יש גיל מתאים?
אין.
האם דווקא לגיל הצעיר היתה השפעה על קליטת הרשמים, על עוצמת החוויה?
אין ספק.
האם זה בהכרח דבר שלילי?

שנתיים אחר כך פגשתי טיסה לפולין מסוג אחר.
פגשתי בנות שכל מה שידעו על השואה נקלח מ"החיים יפים".
שהטיסה לפולין היתה באותה נקודת זמן הדבר הכי קרוב לטיול לחו"ל שהן ציפו להגיע אליו.
טיול עם החבר'ה.
"נורא עצוב"
אבל גם כיף.
מאז, אני כבר לא כל כך בעד טיסות בתי הספר לפולין.

לטוס לפולין צריך מתוך החלטה ורצון.
מתוך היכרות ולימוד.
לא כפרוייקט ממוסד.
לא מתוך אינרציה.
לא לכולם.

***

עמדתי מול הספר הזה בספריה.
היססתי.
לקחתי, החזרתי.
למה לקחת ספרים שידוע מראש שיעצבנו אותי?
אז מה, להימנע מהתמודדות?
מי יודע אלו טענות חכמות יעלה מולי הספר, איזו מראה יציב מולי, באיזה נוקאאוט יחסל את ההגנות שלי...
אז מה, להישאר פחדנית ולא לקרוא?
טוב נו.
ספוילר: לא נפלתי מהכיסא.

עוביו של הספר הכריע עבורי, בסופו של דבר.
שעה-שעתיים של קריאה, על זה שווה להתלבט?
לקחתי.

כספר פרוזה, הספר לא הרשים אותי במיוחד.
העלילה קלושה.
זהו יותר מניפסט מספר.
ביקורתו של הסופר איננה סמויה או עדינה.
הוא צועק אותה מתוך הספר, בהתחלה בטפטופים כמו:
"רק כמה שנים אחר כך למדתי שבמקומות של שנאה צומחת שנאה"
ובהמשך בצורה הכי מפורשת וברורה שאפשר:
"הבאנו אתכם לכאן, למקום הרצח. והמטרה כנראה הושגה. הבנתם שהכל זה רק כוח וכוח וכוח. ואני לא אתמם, לא אתחסד, אתם צודקים. כוח. להרביץ. לירות. להשמיד את האחר. כי בלי כוח אנחנו כמו בהמות, עופות לשחיטה, תלויים בחסדי אחרים שבכל רגע, בהחלטה של שניות, יכולים לערוף את ראשינו, לחנוק אותנו, להפשיט אותנו מבגדינו ומכבודנו[...] מורים יקרים, אתם יכולים לדווח בבית שהמסר הוטמע. רק כוח. בלי מצפון, ללא נימוסים, בלי התלבטויות. הם רק מקשים על הנפש ופוגעים בתפקוד[...] צריך להיות קצת נאצים. סוף סוף אמרתם את זה. הבנתם יפה ילדים. כל הכבוד".

הוא משרטט אותה באנלוגיה המגושמת של הבן הסובל מאלימות בגן, באב המגיב ב"רק בכוח מגיבים לכוח, וצריך להיות מסוגלים להרוג", ובמבט שלו בילדי הגן הוא רואה "בפניהם של כל הבנים ראיתי אויבים, ובילדות שותפות לפשע".

בקיצור, הספר הוא במה להשמעת דעה פופולרית בחוגים מסויימים בימינו (ומשום מה אף נחשבת ל"אמיצה" באותם החוגים.
לעולם לא אבין היכן האומץ בהבעת דעה שהמיליה התרבותי שלך, קבוצת ההתייחסות היחידה שבאמת מעניינת אותך, יעמוד וימחא לך כפיים על השמעתה. כמה אומץ כבר צריך כדי לומר דעה שתעצבן את ההם, הפשיסטים מהצד השני, ותוחמא ע"י אלו שכן מעניינים אותך?
אבל ככה זה.
אם יש דבר שמשותף לכל החוגים ולכל המגזרים, הריהו הנטיה להכתיר כ"אמיץ" את מי שאומר בדיוק את מה שאני חושב.
אולי פשוט צריך להגדיר מחדש את המושג "אומץ").
ומהי הדעה?
נו, אתם מכירים.
זיכרון השואה משמש חוגים מסויימים בציבוריות הישראלית כקרדום לקידום דעותיהם הלאומניות והפשיסטיות, והמסעות לפולין בגיל התיכון הכה נוח להשפעה הם חלק ממנגנון האינדוקטרינציה המניפולטיבי שמופעל על הנוער, בדרך לפשיזם שכבר כל כך הרבה שנים מתרגש ובא עלינו, הנה הוא פה, ממש אוטוטו--

אם אתם משתייכים לחובבי הז'אנר, רוצו לקרוא את הספר.
הוא יעשה לכם נעים בגב וצמרמורת בו זמנית.
הוא יגרום לכם לחוש בושה וגם תחושת עליונות מוסרית בו זמנית.
אתם תאהבו אותו, בקיצור.

ואם אתם פחות חובבי הז'אנר...
תקראו בכל זאת.
למה?
כי יש שם, בכל זאת, כמה מסרים מעניינים שספק הוחדרו לשם ע"י המחבר, ספק הזדחלו לשם מאחורי גבו.
כי לפעמים הביקורת המוטחת מלמדת יותר על המבקר מאשר על מושאי הביקורת
כי הטענה החמורה של המחבר נגד הישראלים, שמיהרו כל כך לסלוח לגרמנים כי הם, בסופו של דבר, מעריצים את הכוח. את היעילות. את הבלונד הזוהר, מגובה בישראלים שמטיילים ביער השחור להנאתם, השאיר אותי נטולת הזדהות לחלוטין.
במקום לחוש דקירות אשמה על היהודון הקטן שבתוכי, שמעריץ את הכוח, חשבתי השתוממות גדולה.
על מה לעזאזל הוא מדבר, לא נתקלתי ביחס כזה, של סלחנות והערצה.
כי בסופו של דבר, הציבור שמואשם באימוץ הפשיזם והלאומנות, הוא דווקא הציבור שנוטה יותר להימנע מטיולים ביער השחור...
תסיקו מזה מה שתרצו.
כי התהליך שעובר על המספר, האטום רגשית, שנסחף בכל זאת לסערת רגשות, לעומק הזוועה, מלמד אותנו ש"מפלצת הזיכרון" בסופו של דבר לא נוצרה אך ורק בידיו של מנגנון משומן, מניפולטיבי ובעל אינטרסים... אלא ע"י האירועים עצמם. האירועים שהיו מפלצתיים כל כך, וזכרם מסרב להרפות.
כי בסופו של דבר, זה גם ספר שואה.
ויש בו, מאחורי כל האג'נדות, זעקה גדולה ומרה על העולם הזה, על הדברים שיכולים להתרחש בו, על הזוועה.
ומי שנמנע מספרי שואה, מי שמתרחק מהזוועות ולא רוצה לקרוא ולדעת, אולי יזדהה עם האג'נדה...
אבל עדיף לו להימנע מהקריאה, שהיא קשה רגשית לעתים.
כי המספר מתנגד לכל הטקסים הנערכים במחנות, לא רק בגלל המניפולציה הרגשית והאינדוטוקטוריזציה, לשיטתו, אלא גם בגלל שהטקסים השקטים, המנחמים, הקיטש וההשלמה, לא הולמים את הזעקה האיומה שהיו צריכים המקומות האלו להפיק מכל גרון אנושי.
כי על הספר הזה התפרסמה ביקורת שכותרתה היא: "מפלצת הזיכרון: ספר טיסה קודר ויעיל לפני המסע לפולין."
אני תוהה אם הכותרת הזו שיעשעה את ישי שריד או גרמה לו למרוט את שערותיו ביאוש.
האם המפלצת קמה על יוצרה?

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על מפלצת הזיכרון - ספריה לעם #752