#
בגדול קיימות שתי גישות ל"ספרי חוכמה". הגישה האחת נוטה לערפל את המסר ואת הסיפור, ולספק – במעט טקסט, משפטים שחלקם אניגמטיים לציטוט. הגישה השניה היא בעד סיפור פחות או יותר קוהרנטי, שדרך מסע (בדרך כלל) של הגיבור מבינים את התובנות. מה מבינים? התובנות מפורשות לעייפה, שמא יחמיץ אותן הקורא. דוגמה לגישה הראשונה – הנסיך הקטן. דוגמה לגישה השניה – הספר הזה. לכן למרות שקראתי השוואה בין הספרים האלה – נראה לי שחוץ מהיותם ז'אנר של "ספרי חוכמה" הם אינם דומים.
הסיפור? נער ספרדי, רועה צאן חובב קריאה, יוצא בעקבות חלומו למסע לפירמידות, שם הוא אמור, לדעתו, למצוא אוצר. אבל הדרך כמובן חשובה יותר מהתוצאה (כמו שחלק מהמורים לחשבון אמרו לי) ובדרך הוא פוגש אנשים ומצבים שכל אחד מהם מעשיר את עולמו ואת תובנותיו במשהו. ברור? בטח. אנחנו מאד אוהבים לקרוא על חוכמה-פשוטה-שאפשר-לרכוש ככה, בלי יותר מדי מאמצים אינטלקטואליים, בלי צורך להתחייבות רבת שנים להשכלה פורמלית, חוכמה בבקבוק שצריך רק לגמוע. מין סיפור פשוט כזה על אדם פשוט שאם הוא הצליח – למה שאני לא?
קראתי קצת על קואלו והבנתי שהיו לו חיים קשים. הוא נולד למשפחה ברזילאית מהמעמד הבינוני שלא קיבלה את רצונו לכתוב ספרים (כבן של מהנדס זה פשוט לא יעלה על הדעת...) ואישפזה אותו בבית חולים לחולי נפש. (אם הייתי מקוראיו המסורים של קואלו הייתי, כנראה, קונה את הסיפור. אבל אני מניחה שגם בברזיל יש צורך ביותר מרצון לכתוב ספרים כדי להיות מאושפז בכפייה, אני מניחה שהיו עוד סימפטומים או שהפסיכיאטור קיבל שוחד...) כשהספר הזה פורסם הוא לא זכה להתפעלות. קואלו התעקש, פנה למו"ל אחר והספר שבר את שיאי המכירות, והיה רב המכר הגדול ביותר שנכתב בפורטוגיזית תורגם להמון שפות, זכה לתהילה עולמית, נכלל ב"גינס" והוסרט.
עוד ספר שנמצא על ספסל ונלקח בזכות השם המוכר והכריכה הצבעונית. ספר פשטני מאד שחשבתי שכתיבתו בינונית והוא שיעמם אותי רוב הזמן. בעותק הזה מישהו/י סימן/ה במארקר משפטי-חוכמה כמו "השקר הגדול הוא... שברגע מסויים בחיינו אנו מאבדים שליטה... ומאז הגורל הוא השולט בחיינו..." קראתי עד הסוף כי הייתי בטוחה שהנה, מעבר הפינה, תגיע איזו אירונייה, איזו התפרצות הומור שתהפוך את מה שפירשתי כבנאלי למשמעותי ומתוחכם. זה לא קרה. מטפורות, משלים, סיפורים דמויי אגדה בכריכה קשה וברצינות תהומית.
ספרי חוכמה להמונים הם כנראה לא בשבילי. אני חושבת שבשביל חוכמה – כמו בשביל כבוד – צריך לעבוד. אבל אולי קוראים פחות ציניים ממני יפיקו ממנו יותר ויוכיחו לי שאני טועה.