שלושה סיפורים של שלוש סופרות מדרום ארה"ב קובצו לספר אחד, סופרות שנחשפתי לכתיבתן כאן לראשונה.
קת'רין אן פורטר היא היחידה מן השלוש שזכתה להגיע לשיבה טובה. היא נפטרה בגיל תשעים ב-1980, והותירה אחריה רומן אחד באורך מלא, נובלות וסיפורים, עליהם זכתה בפרס פוליצר.
"יין צהריים" הוא הסיפור הראשון בקובץ. משפחת תומפסון מנהלת חווה לא מוצלחת במיוחד, המייצרת בעיקר חלב. יום בהיר אחד מופיע שם זר שתקן בשם הלטון, ומבקש עבודה. הוא טוען שהוא מכיר את כל עבודות המשק על בוריין, ומר תומפסון מעסיק אותו.
הלטון מסתבר כמכרה זהב לחוותם של בני הזוג תומפסון, שכן עבודתו הזריזה והמקצועית מניבה שגשוג אמיתי.
עם זאת, ישנו דבר מה מוזר במר הלטון. שתקנותו, סבר פניו החתומות, ואירוע בעל אופי אלים למדי שהיה מעורב בו לעיניה של מרת תומפסון, כל אלה מבשרים, כנראה, פורענות.
לאחר מספר שנים בהן מר הלטון מועיל כך לחווה וכולם סך-הכל מרוצים, מופיע זר נוסף, הטוען שהוא מכיר את הלטון ומשתף את מר תומפסון בסוד מעברו. דבריו של הזר מכניסים את תומפסון למערבולת רגשית אשר תטביע את חותמה על החווה לעוד זמן רב.
מרגע זה ואילך דבר לא יוכל להיראות יותר כפי שהיה.
הסיפור של פורטר גרם לי לדון עליו עם חברים, לתהות עם עצמי ואיתם כיצד הייתי פועלת נוכח ההתפתחויות שהעלתה פורטר בפניהם של בני משפחת תומפסון. זהו סיפור המציב את הדמויות, ויחד עמן את הקורא, מול דילמות מוסריות ומשפחתיות קשות ומרתקות.
פורטר כותבת מדהים. בישירות, לעניין, ובכישרון עצום לשרטט סיטואציות ורגשות. בזמן הקריאה חשתי שאני צופה בסרט, אחד המשובחים שראיתי.
קרסון מק'קאלרס נפטרה בגיל חמישים. סיפור חייה הקצרים כלל כתיבה מרובה, מחלות קשות, נישואים, גירושים ושוב נישואין, אובדן ועוד, עד מותה משטף דם במוח בשנת 1967.
"הבלדה על הקפה העצוב" הוא סיפר בלתי נשכח של דמות אחת מיוחדת, ספק אישה ספק גבר, מיס אמיליה שמה. מק'קאלרס כותבת בשיטת הפלאשבק, היא מתחילה את הסיפור בזמן ההווה, בו העיירה "מתה" ומוזנחת, חוזרת אחורה בזמן לימים בהם היה שוקק ומעניין בעיירה, ומספרת כיצד התגלגלו כך העניינים.
מיס אמיליה הנה האישה העשירה ביותר באיזור. היא מייצרת משקאות חריפים משובחים ותרופות, ומתפקדת כרופאת העיירה. היא אישה גדולה פיזית, חזקה, מחוספסת מאוד. כמו בסיפור של פורטר, גם כאן מגיע זר לעיירה ומשנה את התגלגלות חיי התושבים עד בלי הכר. מדובר באיש גיבן חסר-גיל, הטוען שהוא דודנה של מיס אמיליה, ומאז נודע שמו בתור הדודן ליימון.
יחד עם הדודן, אליו אמיליה מפתחת רגשות רומנטיים, היא מקימה בית קפה באופן הכי לא מתוכנן, כהתפתחות טבעית של חיי החברה בעיירה מאז שדודן ליימון הגיע לסביבה.
אך כעבור זמן מה מגיע אדם נוסף לעיירה, איש מעברה האישי של מיס אמיליה, מרווין מייסי שמו. מרווין גבר נאה ביותר אך אכזר באופיו, ונוכח המידע על מקומו בחייה הקודמים של מיס אמיליה, נקרא המשך העלילה בציפייה מורטת עצבים שדבר מה הרה גורל יתרחש. הגיבן מפתח יחס מפתיע כלפי מייסי, ומיס אמיליה לא יכולה להישאר אדישה.
כל זאת מגיע לכדי נקודת רתיחה באחת הסצינות המבריקות ביותר שקראתי, עוצרת נשימה וכתובה ביד אומן. סוף הסיפור סוגר את המעגל שבו נפתח ומחזיר את הקורא לזמן ההווה היבשושי והעצוב בעיירתה של מיס אמיליה.
מק'קאלרס, בסוג של עורמה, כמו כותבת סיפור פשוט על תהליך הקמתו ומפלתו של בית קפה אחד במקום קטן ונשכח; אך למען האמת, היא טווה עלילה מותחת, רגישה, אינטליגנטית ביותר, העוסקת בתכונות אישיותם העמוקות ביותר של בני האדם, ביופי ובכיעור האנושי, פנימית וחיצונית כאחד. מק'קאלרס מראה לקוראיה כיצד הצורה הפיזית של האדם עשויה לשרת אותו באינטרקציה עם סביבתו ובאופן לאו דווקא צפוי, כיצד המאווים והחסכים העמוקים שלנו עשויים להשפיע על בחירות לבנו, והיא מטשטשת את הגבול בין המגדרים באופן מעורר הערצה.
הסיפור השלישי הוא רומן בשלושה חלקים. המחברת, פלנרי או'קונור, נפטרה בגיל 39 בשנת 1964, ממחלת הזאבת. א'וקונור כתבה סיפורים רבים, מסות ורומנים, האחרון שבהם הוא "האלימים יישאוה".
סיפורו של הנער טָרווֹטֶר, כבן 14, שאיבד את הוריו כשהיה תינוק והדוד-רבא שלו, טרווטר הזקן, גידל וחינך אותו עד שנפטר בגיל 84. הזקן היה אדם דתי קנאי, אובססיבי, שהאמין בלידה מחדש ובהטבלה לנצרות כאמצעי לכך. אחיינו של הזקן, מורה בשם רייבר, בילה גם הוא בילדותו מספר שנים בחברת דודו, אך שטיפת המוח הדתית שהזקן עשה לו התפוגגה בסופו של דבר ורייבר הצליח לחמוק, וניהל אורח חיים חילוני.
בחלק הראשון של הרומן מתארת או'קונור את סיפור חייו של טרווטר הנער במחיצת הזקן, אשר נהג לגולל באוזניו רבות את סיפור בני משפחתו. הזקן הציג תמונה שלילית מאוד בפני הנער, הכל מנקודת המבט הדתית-קנאית שלו. בחלק זה זורעת המחברת את הבסיס לצמיחת אישיותו הנון-קונפורמיסטית של הנער, שגדל באיזור כפרי בקרחת יער וכמעט שלא בא במגע עם בני אנוש מלבד הזקן.
החלק השני מתמקד בפרספקטיבה של המורה רייבר, דודו של הנער. רייבר הוא אב לילד עם פיגור שכלי עמוק, ילד שטרווטר הצעיר אוהב לשנוא. המפגש בין השלושה מוליד קשר סבוך, קשה מאוד, רווי בדילמות ובתהפוכות רגשיות המתחוללות בנפשו של רייבר ומתוארות ביד אומן על-ידי המחברת. המורה עושה מאמצים עילאיים על-מנת לשחרר את אחיינו הכפרי מהאמונות שעל ברכיהן חונך ומתכונותיו הפרימיטיביות.
בסופו של החלק השני מתרחש במשפחה המצומצמת מאורע קיצוני ומזעזע, צפוי למחצה, אשר מוביל את העלילה אל החלק השלישי, בו חוזרת המחברת אל תודעתו של טרווטר הצעיר ונועלת את הרומן, לא לפני שהיא מחוללת התרחשות נוראית נוספת, הטומנת בחובה גם ניחוח של צדק פואטי.
"האלימים יישאוה" הוא סיפור מבריק, המתמודד עם סוגיות פסיכולוגיות כגון אובססיה, מרד הנעורים, הכמיהה לרצות, מנגנוני ההגנה הצצים בנפשנו כשהיא עומדת בפני חרדות עמוקות וכן הלאה. הוא עוסק בקשרי משפחה מורכבים, ומעלה שאלות של אמת ושקר, אהבה ושנאה, מוסר וצדק. או'קונור הגאונית מציבה זו אל מול זו הטפה דתית והטפה חילונית-אינטלקטואלית, עירוניות מול כפריות, בריאות הנפש אל מול טירוף, חדות השכל מול פיגור, הורות מאפשרת, סובלנית ומכילה אל מול הורות מתנכרת ואכולה ברגשות אשם. היא רומזת על קווי הדימיון האירוניים בין הדמויות שלה, שונות זו מזו עד מאוד רק כביכול.
זהו רומן מאתגר מאוד, עמוק מאוד, מותח ומורט עצבים לפרקים. מצד אחד ישנה תחושה של היכרות קרובה עם הדמויות, מצד שני מותירה המחברת מקום לתהייה בדבר המניעים שלהן, ובמיוחד של הנער. כתיבתה מעוררת השראה, היא יוצרת דימויים יפהפיים, מקוריים, דימויים שמפילים את הלסת, בלתי נשכחים.
משה רון עשה עבודה נדירה בתרגום של פורטר ומק'קאלרס, ושטיינהרט תירגמה לעילא את או'קונור. ראוי כי ספר זה יביא בעקבותיו יוזמה לתרגומים נוספים ליצירות מופת כגון אלה.
