ביקורת ספרותית על כלבי יהלום, ימי טורקיז מאת אלסטר ריינולדס
ספר בסדר

---

אז לפני שאני מתחיל להשמיץ - זה נחשב ספר מעולה שהוא פסגת היצירה של סופר מעולה. הדירוגים על הספר בהחלט מוצלחים, ומי שהמליץ לי על הספר בהחלט אדם שקרא הרבה ספרים וכנראה יש סיבה שהוא אמר שהספר מעולה. אני קורא לרוב מד"ב רך ומאוד אוהב ספרים של אסימוב, היינלין, אורסון סקוט קארד ( עד שבשלב מסוים זה ספר שהוא בסך הכל צינור פוליטי ), אורוול ודומיהם. לא אהבתי את הספר מלחמת העולמות, לא אהבתי את הספר פארק היורה ואני לא מבין מה אנשים מוצאים בספרים מהסוג הזה. זהו, הוצאתי את זה.
חסרון גדול של הספר מבחינתי - הוא לא גורם לך להמשיך לקרוא אותו. אתה קורא וצריך להתאמץ בשביל להמשיך לקרוא, דבר שדי פוגם בהנאה. זה קצת כמו ההתחלה של הגיבן מנוטרדם שהתחלתי לקרוא לפני כמה ימים.
ועכשיו להמלצה ( ובאופן ריאלי יותר - השמצה ) - קודם כל, הספר מוזר. מאוד מוזר. ללא קשר לטוב או רע, הוא מוזר. מה הכוונה? הספר מורכב משתי נובלות - הסיפור הראשון הוא הארד קור של מד"ב, קרי סייברפאנק. הסיפור השני פשוט מוזר ולא הבנתי אותו. מי שאמר לי לקרוא את זה, טען שזה ספר שיפתח אותי לסגנון שאני לא קורא בדרך כלל, ושכדאי לי להחשף אליו. קראתי, נחשפתי וזה לא בדיוק שאורו עיני ואני אתחיל לקרוא רק ספרי סייברפאנק וחייזרים. שנאמר - באתי, נחשפתי, המשכתי.
ימי טורקיז ( הסיפור השני ) הוא סיפור חייזרים ( והוא לא עוסק במגדר! הרענון! אהם ד"ר הו וכל מני ספרות זולה פוסט מודרנית ) שמזכיר טיפה את נמסיס מבחינת עולם, אבל כאן נגמר הדמיון. הסיפור מוזר ולא לגמרי הבנתי אותו, אולי כי אני לא בקיא בספרי חייזרים. שיא החייזרות שלי הגיע למלחמת העולמות ותיאוריות אקראיות על בניית הפירמידות. צר לי, אבל בכלל לא מעניין אותי לנסות לחשוב איך חייזרים חושבים, אנחנו לא באמת יודעים, לא באמת מבינים ותפסיקו לעשות פסיכואנליזה להוביטים. מילא אם זה נועד להעביר רעיון על האנושות, כמו שאסימוב עושה, אבל אם לא, אז למה? למה זה טוב? תראו את מה שאורסון סקוט קארד עושה עם זה, למה לחשוב שיש קשר כלשהו בין זה לבין המציאות? כל הרעיונות על החזירונים והבאגים פשוט בזבוז. זו אחת הסיבות שאני רוצה לקרוא את "פיקניק בשולי הדרך" של האחים סטרוגצקי, הבנתי שהוא עוסק בזה.
כלבי יהלום הוא סיפור מוזר שעוסק בריצ'ארד סוויפט - אדם עשיר ואובססיבי, שיעשה הכל לפני שיכנע. יכול להיות שהסיבה שלא הבנתי לגמרי קשורה לעובדה שלא קראתי את הספר "עיר בקיע" שנראה לי קשור לסיפור. בסיפור יש צריח עם חידות, החידות נהיות קשות יותר ויותר ככל שמתקדמים בצריח. ריצ'ארד מקבץ סביבו קבוצת מומחים במטרה לעבור את כל החידות, ולא מתכוון להפסיק אף על פי הקשיים והעונשים שנהיים קשים אחרי כל טעות. כל מה שריצ'ארד יודע מבוסס על בסיס צילום של אדם שיצא גוסס מן הצריח ולא הספיק לספר הרבה.
ומכאן והלאה, הביקורת רוויה ספויילרים. אז הסיכום ביניים עד עכשיו - ספר סביר, לא התלהבתי ממנו. יכול להיות ששווה לקרוא אותו כדי לראות סגנון נוסף, ומי שאוהב את הסגנון וודאי יהנה יותר, אבל זה כבר תלוי באדם עצמו. אם אתם מעוניינים לקרוא את הספר, תעצרו כאן.
ובחזרה לכלבי יהלום. במובן של כמה אדם יהיה מוכן להקריב זה דווקא הזכיר לי כמה אנשים שאני מכיר, ואני ביניהם - כמה אנחנו מוכנים להקריב בשביל משהו? אתם מכירים את שיש לכם אובססיה פסיכית לגבי משהו? שאתם מוכנים לעשות הכל בשבילו? עד איפה תגיעו? מה תסכימו להקריב? פגשתי פעם אדם שבתקופת האינתיפאדה השנייה הקריב את השפיות שלו למען זק"א. האם הוא נהג כמו שצריך? הוא עשה עבודה חשובה, אבל גם שילם מכיר כבד. זה כמובן פתח לעשרות וורטים ודברי תורה על הפסוק "כסוס שוטף במלחמה" אבל זה לא רק מקורות תורניים. הקטע הזה הזכיר לי את הסיפורים של אסימוב, סיפורים שאומרים - תרגיעו חברה, תעצרו ואז תמשיכו. אם לא תעשו את זה, לא יהיה את מי שיוכל בעתיד לעצור ולחשוב האם צדקתם או לא.
לעניות דעתי הסיפור שואל שתי שאלות:
א. עד איפה אדם ירחיק לכת? האם הוא יאבד את עצמו לדעת רק כדי לנצח את הצריח החייזרי?
ב. עד איפה אדם נקרא אדם? האם כלב שהוא בכלל מכונה, נחשב אדם? האם הכלבים בסוף נחשבים אדם? ולמה?
דבר נוסף נחמד בסיפור - אין לו סוף טוב. הסוף מזעזע. בסוף כולם יוצאים דפוקים, אתה סוגר את הספר ושואל - למה? ( פלאשבקים מקטעים בספר לימוד מחשבת ישראל לבגרות ). לא כל ספר צריך סוף טוב, אפילו שלרוב יש. תת מסר שמתחבא כאן, שהכלב הזה די הרס לעצמו את החיים. טכנולוגיה זה סבבה, זה נהדר, זה עוזר לנו לשרוד, אבל לא צריך להגזים.
הסיפור המדהים "תקיעת השופר האחרונה" צועק את החורבן, הוא משמש כנבואת זעם. בדומה אליו "כל צרות העולם" שמולטיוואק הוא הדמות היחידה בעולם שעוצרת וחושבת על העולם ועל משמעות החיים.
הספר הזה לא נבואת זעם, אין סוף מפוצץ, אז אל תצפו לו.
הספר הזה הוא לא ירמיהו, והוא לא סוקרטס או דמוסתנס. הוא חולדה הנביאה שהתנבאה ליאשיהו. הספר לא מזהיר לכאן ולעכשיו, אבל הוא בהחלט מזהיר מפני עתיד מזעזע שאולי אנחנו מתקרבים אליו, בלי לחשוב ולעצור לרגע. כולם דאגו מבאג 2000, יש שדואגים מבאג 2038, אבל אנחנו לא דואגים מהדברים האמיתיים. אינשטיין אמר שהעולם לא ייהרס על ידי אנשים רעים, הוא יהרס על ידי אנשים שלא אכפת להם. הספר במובן מסוים מראה שהוא צודק.
אמנם לקחתי את הספר לכיוון שאני לא יודע אם הוא התכונן אליו, אבל לדעתי זה בהחלט בולט, גם אם בטעות. סך הכל הביקורת נכתבה בשיטת ריי ברדבורי, וכידוע כי הדרכים מובילות לאסימוב ( אצלי לפחות ). ומכיוון שאת משפט הסיום כבר הזזתי ללפני הספויילרים, אני פשוט אסיים ככה.

» ביקורות נוספות של דז'נייב האב
» ביקורות נוספות על כלבי יהלום, ימי טורקיז