ביקורת ספרותית על בבקשה תשגיחי על אמא מאת קיונג סוק שין
ספר טוב

---

לפעמים אני תוהה אם ישנו הבדל מהותי בין האימהות של היום לאימהות של פעם.
האם לפני מכונות הכביסה ומדיחי הכלים, עוזרות הבית ומשלוחי הטייק אווי היה מספיק זמן לאהוב את ילדייך ללא תנאים?
משום שלא תמיד הייתה אפשרות להמשיך וללמוד במוסדות גבוהים, שלא לדבר על לסיים תיכון והרי מישהו צריך לנקות, לארגן, לבשל ולהטליא גרביים.
לתקן חפצים הדורשים תיקון ולעשות קניות כשצריך.
ומכל הדברים שיש לעשות ולבצע, למי יש זמן להקדיש לקלגסים קטנים ומעצבנים שנתלים עליך כמו צמח מטפס? דורשים תשומת לב ורוצים לשתף אותך במשחקיהם המטופשים והגיגיהם חסרי התוחלת.
לא הגיוני יותר שתשלחי אותם לחדרם בלוויית נו-נו-נו קטן ותמשיכי במטלותייך הרבות?
אולי תבחרי לעשות זאת. ואולי פשוט תמשיכי בעיסוקייך הרבים כשזאטוטיך הינם חלק בלתי נפרד מעולמך.
תבחרי לשים את הפעוט במנשא כשאת שואבת אבק מהשטיח, לחתוך סלט פירות ומתוכו לברור חתיכת מלון בשל ולתחוב לפיה של הקטנה שרוצה לטעום.
לקפל ערימת בגדים ענקית וחמימה שיצאה זה עתה מהמייבש ומתחתיה מתחפרת קיפודית קטנה ארוזה בטיטול והיא צוחקת באושר כי מצאת את כף רגלה במקום זוג תחתונים ואת מדגדגת אותה במרץ?
אני משוכנעת שמשחר ההיסטוריה וגם הרבה אחריו, ילדים היו תמיד מקור של אושר.
האור בקצה המנהרה, גאוות יחידה.
ועל אף שהזמן היה קצוב והכסף לא תמיד בנמצא, ריחפה הדאגה לגוזלים באופן תמידי: האב מצא מקורות פרנסה שונים מחוץ לבית והאם הייתה אחראית על הילדים וגידולם.

הספר "בבקשה תשגיחי על אימא" לא מנסה לשנות מה שמאז ומתמיד היה קיים אלא לתת לנו נקודת מבט קצת אחרת על מושג האם, על היסוד הבסיסי שמעצב את חיינו ואותו אנו לוקחים הרבה פעמים כמובן מאיליו כי הרי תמיד היא שם עבורנו לבלום את הנפילה.
פארק סו ניו, אם לארבעה ילדים מדרום קוריאה נעלמת יום אחד בתחנת הרכבת של סאול.
ילדיה מחפשים אחריה ומנסים לעשות סיעור מוחות לאן היא נעלמה.
תוך כדי כך הם משתפים את הקורא במחשבותיהם ואט-אט אנו למדים אודות עמוד התווך של המשפחה.
אמם עשתה עבורם מעל ומעבר ודאגה לכל אחד ואחת מבני המשפחה.
ביטלה את עצמה באופן טוטאלי בפני ילדיה ובעלה רק על מנת שיצליחו לסלול את דרכם בחיים ללא קושי ולהיות מאושרים בחלקם.
הקריבה את גופה ואישיותה למען יגדלו ויתחזקו, תחזקה את ביתם על מנת שייחם להם, וטיפחה את הגן בכדי שיוכלו ליהנות מפירותיו ולשבוע.
ככל שנתנה יותר לילדיה כך הזניחה את עצמה הזנחה פושעת והייתה מועדת למחלות וכאבי ראש איומים שפילחו את רקותיה וגרמו לה לעלפונות.

קראתי את הספר בכאב רב ושאלתי את עצמי את השאלה הבאה: האם גם אני הייתי מוכנה להקריב את עצמי על מזבח קדושת המשפחה? לתת את כל מה שיש לי וגם מה שאין בכדי שהבעל והילדים יהיו מרוצים?
להסתפק בפחיתות כבוד, לגלוג ולעיתים התעלמות כי בן זוגי וילדיי קודמים לכל?
בפירוש לא! לא הייתי מגיעה לסוג כזה של קיצוניות אך מצד שני, אל לי לשפוט מסורות ותרבויות שונות.
אהבת אם אינה נמדדת עפ"י מנהגים ואורח חיים. היא עוצמתית ועל זמנית. חולשת על ארצות ושפות, אינסטינקטיבית.
גיבורת הסיפור, בהקדישה את כל כולה לילדיה הזכירה לי את דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי"
ואמנם אין זה פלא כי הפרק האחרון בסיפור מוקדש לפסל המדונה ובנה השוכב בזרועותיה לאחר שהורד מהצלב.
כוונתי ליצירת המופת של מיכאלאנג'לו הממוקמת בבזיליקת פטרוס הקדוש שבוותיקן.
הייתי שם, קרוב ככל שיכולתי ובאמצעות מצלמה משוכללת ועדשה שהגדילה את האובייקט באופן משמעותי, הצלחתי ללכוד את החמלה בפניה, את הרחמים האימהיים שלה, את אהבתה הבלתי מתפשרת לבנה, שאינה תלויה בשום דבר.
ישנו פתגם עממי שאומר: "חיבוק של אימא נמשך שנים רבות אחרי שהיא מרפה"
והוא נכון כל כך לעלילה אך עדכני גם לחיים שלנו.
המסקנה היחידה המתבקשת לדעתי מהקריאה היא לראות באימא עולם ומלואו הנושא בחובו רגשות ורצונות.
האישה שילדה אותנו הינה אינדיבידואל העומד בפני עצמו.
מלבד התואר "אימא" שהוענק לה באופן אוטומטי לאחר שנולדנו, היא בסך הכל גם בן אדם.

ספר נוגע ללב לאימהות, בנות, בנים ואף אבות.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על בבקשה תשגיחי על אמא