עזבו כשרון ויצירתיות ודמיון ויכולת הבחנה ומחשבה עצמאית, באמת עזבו את כל אלה, כי כמה אומץ בן אדם צריך בשביל לכתוב ככה. נראה לי שאם אליס היה נגיד כירורג ולא סופר והיתה לו איזו בעיה בבטן שצריך לנתח, הוא היה משכיב את עצמו על השולחן, קורא לאיזה מרדים שיסדר לו הרדמה מקומית, כזאת שתשאיר לו את הראש והידיים ואחר כך הוא פשוט היה חותך.

הספר הזה, סוג של דיאלוג, פרוע, אלים, מתלהט, בין אחד שעף על עצמו, דוחה אמנם, אבל גם יודע כמה הוא חכם ואיך הוא יכול לעשות קופה ולהשתין על כולנו בקשת, לבין אדם בודד שנמצא בפאניקה לפחות חצי מהזמן ובורח, לא תמיד ברור איך ולאן, וזה לא עוזר להפיג את החרדה ואת חוסר האונים שלו. והשניים האלה, שניהם שוכנים באותו הראש, זה של אליס, שכותב את הספר הזה שנמצא כל הזמן על הקצה, בגבול שבין מציאות לבין אשליה, בין ריאליזם לבין מופרכות מגוחכת כמעט, מספר את האמת בו בזמן שהוא ממציא את כולה.

ותוך כדי שהוא מדבר על עצמו הוא מצליח להאיר עלי, על כולנו, על היחסים שיש אצלנו במשפחה, על אחריות ועל אהבה,

ועל מה עשינו לילדים שלנו, כל אחד לאלה הפרטיים שלו, איך מתוך המודל שהצגנו להם, אנחנו עצמנו, הם לוקחים לאו דווקא את מה שתיכננו עבורם, לפעמים דווקא את כל הדברים שמהם קיווינו להיפטר וסתם לא הצלחנו, או שאנחנו פשוט לא יכולים,

ועל קלישאת החיים הטובים של אנשי הפרוורים שחיים בבועה הכאילו מאושרת שלהם, עם הבית, השתי מכוניות, הילדים והכלב, משועממים עד עמקי נשמתם, מיישרים את הילדים שלהם בשורה מפולסת, נטולת סקרנות, עצמאות וכל ניצוץ של ייחוד, בלי לבחול בעזרים הפרמקולוגיים המתבקשים,

על אנשים שעושים, או משתדלים לעשות, בדיוק את מה שמצפים מהם, ומזייפים את החיים היחידים שיש להם והוא עושה את זה בלי לזייף לרגע ויוצא מהדף כי הוא מעז להסתכל והוא רואה. כמה אומץ.

עזבו כשרון ויצירתיות ודמיון ויכולת הבחנה ומחשבה עצמאית, באמת עזבו את כל אלה, כי כמה אומץ בן אדם צריך בשביל לכתוב ככה. נראה לי שאם אליס היה נגיד כירורג ולא סופר והיתה לו איזו בעיה בבטן שצריך לנתח, הוא היה משכיב את עצמו על השולחן, קורא לאיזה מרדים שיסדר לו הרדמה מקומית, כזאת שתשאיר לו את הראש והידיים ואחר כך הוא פשוט היה חותך.

הספר הזה, סוג של דיאלוג, פרוע, אלים, מתלהט, בין אחד שעף על עצמו, דוחה אמנם, אבל גם יודע כמה הוא חכם ואיך הוא יכול לעשות קופה ולהשתין על כולנו בקשת, לבין אדם בודד שנמצא בפאניקה לפחות חצי מהזמן ובורח, לא תמיד ברור איך ולאן, וזה לא עוזר להפיג את החרדה ואת חוסר האונים שלו. והשניים האלה, שניהם שוכנים באותו הראש, זה של אליס, שכותב את הספר הזה שנמצא כל הזמן על הקצה, בגבול שבין מציאות לבין אשליה, בין ריאליזם לבין מופרכות מגוחכת כמעט, מספר את האמת בו בזמן שהוא ממציא את כולה.

ותוך כדי שהוא מדבר על עצמו הוא מצליח להאיר עלי, על כולנו, על היחסים שיש אצלנו במשפחה, על אחריות ועל אהבה,

ועל מה עשינו לילדים שלנו, כל אחד לאלה הפרטיים שלו, איך מתוך המודל שהצגנו להם, אנחנו עצמנו, הם לוקחים לאו דווקא את מה שתיכננו עבורם, לפעמים דווקא את כל הדברים שמהם קיווינו להיפטר וסתם לא הצלחנו, או שאנחנו פשוט לא יכולים,

ועל קלישאת החיים הטובים של אנשי הפרוורים שחיים בבועה הכאילו מאושרת שלהם, עם הבית, השתי מכוניות, הילדים והכלב, משועממים עד עמקי נשמתם, מיישרים את הילדים שלהם בשורה מפולסת, נטולת סקרנות, עצמאות וכל ניצוץ של ייחוד, בלי לבחול בעזרים הפרמקולוגיים המתבקשים,

על אנשים שעושים, או משתדלים לעשות, בדיוק את מה שמצפים מהם, ומזייפים את החיים היחידים שיש להם והוא עושה את זה בלי לזייף לרגע ויוצא מהדף כי הוא מעז להסתכל והוא רואה. כמה אומץ.