חמישה דברים בלתי אפשריים שמריאן קיז מצליחה לעשות כאן:
1. לכתוב רומן בלתי מתפשר בבוטות שלו, בפולשנות הפסיכולוגית שלו, על התהליכים הנפשיים שעוברת נרקומנית במרכז גמילה, כל הדרך מההכחשה המשוועת ועד ההחלמה – ועדיין לגרום לי לצחוק בקולי קולות, עד כאב בטן, לאורך כל הדרך.
2. לגרום לי להזיל דמעה של התרגשות על הגיבורה הכי מטופשת ושטחית שקראתי (בלי לכלול דמויות מטופשות ושטחיות שכלל לא היו דמויות, בספרים שהיו בזבוז זמן מוחלט. רייצ'ל היא אדם אמיתי, אדם שהוא פשוט מטופש ושטחי, ובעצם יש סיבה לכך: כמו מתמכרים רבים, ההתפתחות הרגשית שלה נתקעה אי שם טרם גיל ההתבגרות). ו- כן כן, נשבעת. דמעתי!
3. לגרום לי להרגיש שאני בחורה איכותית ומפותחת רגשית מאוד ביחס לשלל הדמויות בספר, ולשמוח בחלקי על כל הטוב שבחיי ועל כל הרע שנמנע ממני, אבל –
4. בו זמנית להתכווץ במקומי מעקיצותיה החודרניות של הפסיכולוגית בספר, ולערוך מדי פעם התבוננות עצמית, על דפוסי מערכות יחסים שלי ועל תפקידים בתוך המשפחה שלי. "היא טובה," אמרתי לעצמי מפעם לפעם במהלך הקריאה, נרעדת, ממש כמו קהל המכורים בפגישות הפסיכותרפיה הקבוצתית.
5. לסיים רומן שגדוש כולו בהתפלשות בקילומטרים של זבל שהחיים, כמו החיים, יודעים כל כך טוב לייצר במיוחד עבורך - ולהתמלא תקווה וגאווה.
בשורה התחתונה, בלי להתיימר לעשות מעבר לכך, כנראה שמריאן קיז השיגה את מה שהיא רצתה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
