“רייצ'ל ולש היא צעירה אירית המתגוררת בניו יורק - עיר שלדעתה מאצילה על מי שמתגורר בה אוירה של אנשי העולם הגדול - חיה בה חיים שהיא חושבת שהם כייף אחד גדול: בילויים כל ערב, כלומר יציאה למועדון זה או אחר, אלכוהול, סמים "חברתיים" ובעיקר - פגישה והתחככות עם כל האנשים הזוהרים וה"שווים" שהם לא היא. רייצ'ל מתעוררת בוקר אחד בבית חולים אחרי מה שנחשד כנסיון התאבדות כושל, ונשלחת אחרי שטיפת-קיבה לגמילה במוסד אירי לגמילה מהתמכרויות ששמו, למרבה האירוניה, הוא "המנזר". עולמם של מתמכרים הוא עולם פשוט להפליא: הם ממוקדים במטרה - להשיג את החומר אליו התמכרו - בכל דרך אפשרית. כדי שלא יפריעו להם הם מסתירים את התמכרותם מכל העולם כולל מעצמם, משקרים, מתחזים ודוחים כל נסיון מצד סביבתם לשכנע אותם לשנות את דרכם. רייצ'ל בסיפור היא מתמכרת טיפוסית: זקוקה לחומרים מאלחשים (היא לא בררנית בסוג) כדי לטשטש את דימויה הנמוך והרגשת האפסות בה היא חיה, מה שכמובן גורם לה לעשות דברים שמעצימים את הרגשת האפסות הזו וחוזר חלילה. הספר כתוב טוב ומתאר בצורה מוצלחת אישיות של מתמכרת - אשה שמעולם לא חצתה את גיל ההתבגרות, שמעריצה אנשים על פי חיצוניותם ה"מגניבה", שמרגישה דחויה ולא מוצלחת, ממוקדת בהעמדת פנים שהיא מישהי אחרת, מאשימה אחרים במצבה ודוחה מעליה כל תובנה או מודעות. ספרים רבים תארו מתמכרים. הספר הזה מתאר את התופעה בדרך קלה לעיכול: הוא כתוב בצורה קלילה, בהומור, ולמרות שהוא ארוך ואפשר היה להסתפק בפחות עמודים, הוא מעניין ונעים לקריאה. שאלה אחת בכל זאת נותרה לי ללא מענה: ברשימת התודות מודה קיז ל"כל אותם גברים ונשים אמיצים שהתנדבו להכניס לגופם קוקאין למטרות מחקר..." מה? כלומר, מי?...”

“חמישה דברים בלתי אפשריים שמריאן קיז מצליחה לעשות כאן: 1. לכתוב רומן בלתי מתפשר בבוטות שלו, בפולשנות הפסיכולוגית שלו, על התהליכים הנפשיים שעוברת נרקומנית במרכז גמילה, כל הדרך מההכחשה המשוועת ועד ההחלמה – ועדיין לגרום לי לצחוק בקולי קולות, עד כאב בטן, לאורך כל הדרך. 2. לגרום לי להזיל דמעה של התרגשות על הגיבורה הכי מטופשת ושטחית שקראתי (בלי לכלול דמויות מטופשות ושטחיות שכלל לא היו דמויות, בספרים שהיו בזבוז זמן מוחלט. רייצ'ל היא אדם אמיתי, אדם שהוא פשוט מטופש ושטחי, ובעצם יש סיבה לכך: כמו מתמכרים רבים, ההתפתחות הרגשית שלה נתקעה אי שם טרם גיל ההתבגרות). ו- כן כן, נשבעת. דמעתי! 3. לגרום לי להרגיש שאני בחורה איכותית ומפותחת רגשית מאוד ביחס לשלל הדמויות בספר, ולשמוח בחלקי על כל הטוב שבחיי ועל כל הרע שנמנע ממני, אבל – 4. בו זמנית להתכווץ במקומי מעקיצותיה החודרניות של הפסיכולוגית בספר, ולערוך מדי פעם התבוננות עצמית, על דפוסי מערכות יחסים שלי ועל תפקידים בתוך המשפחה שלי. "היא טובה," אמרתי לעצמי מפעם לפעם במהלך הקריאה, נרעדת, ממש כמו קהל המכורים בפגישות הפסיכותרפיה הקבוצתית. 5. לסיים רומן שגדוש כולו בהתפלשות בקילומטרים של זבל שהחיים, כמו החיים, יודעים כל כך טוב לייצר במיוחד עבורך - ולהתמלא תקווה וגאווה. בשורה התחתונה, בלי להתיימר לעשות מעבר לכך, כנראה שמריאן קיז השיגה את מה שהיא רצתה.”

“הרגע סיימתי לקרוא עם דמעות בעיניים. ההתחלה הייתה קצת מייגעת אבל הספר כל כך .. חכם. מרגש. משעשע. הרבה משפטי חכמה ותובנות מעניינות. מומלץ בחום.”

“ספר נפלא!! נפלא!! חמש מאות עמודים שלא יכולתי לזוז מהם. מרתק, קולח, מצחיק מאד, אבל גם נותן היבטים חשובים לתופעת ההתמכרות.”

“רייצ'ל ולש היא צעירה אירית המתגוררת בניו יורק - עיר שלדעתה מאצילה על מי שמתגורר בה אוירה של אנשי העולם הגדול - חיה בה חיים שהיא חושבת שהם כייף אחד גדול: בילויים כל ערב, כלומר יציאה למועדון זה או אחר, אלכוהול, סמים "חברתיים" ובעיקר - פגישה והתחככות עם כל האנשים הזוהרים וה"שווים" שהם לא היא. רייצ'ל מתעוררת בוקר אחד בבית חולים אחרי מה שנחשד כנסיון התאבדות כושל, ונשלחת אחרי שטיפת-קיבה לגמילה במוסד אירי לגמילה מהתמכרויות ששמו, למרבה האירוניה, הוא "המנזר". עולמם של מתמכרים הוא עולם פשוט להפליא: הם ממוקדים במטרה - להשיג את החומר אליו התמכרו - בכל דרך אפשרית. כדי שלא יפריעו להם הם מסתירים את התמכרותם מכל העולם כולל מעצמם, משקרים, מתחזים ודוחים כל נסיון מצד סביבתם לשכנע אותם לשנות את דרכם. רייצ'ל בסיפור היא מתמכרת טיפוסית: זקוקה לחומרים מאלחשים (היא לא בררנית בסוג) כדי לטשטש את דימויה הנמוך והרגשת האפסות בה היא חיה, מה שכמובן גורם לה לעשות דברים שמעצימים את הרגשת האפסות הזו וחוזר חלילה. הספר כתוב טוב ומתאר בצורה מוצלחת אישיות של מתמכרת - אשה שמעולם לא חצתה את גיל ההתבגרות, שמעריצה אנשים על פי חיצוניותם ה"מגניבה", שמרגישה דחויה ולא מוצלחת, ממוקדת בהעמדת פנים שהיא מישהי אחרת, מאשימה אחרים במצבה ודוחה מעליה כל תובנה או מודעות. ספרים רבים תארו מתמכרים. הספר הזה מתאר את התופעה בדרך קלה לעיכול: הוא כתוב בצורה קלילה, בהומור, ולמרות שהוא ארוך ואפשר היה להסתפק בפחות עמודים, הוא מעניין ונעים לקריאה. שאלה אחת בכל זאת נותרה לי ללא מענה: ברשימת התודות מודה קיז ל"כל אותם גברים ונשים אמיצים שהתנדבו להכניס לגופם קוקאין למטרות מחקר..." מה? כלומר, מי?...”

“חמישה דברים בלתי אפשריים שמריאן קיז מצליחה לעשות כאן: 1. לכתוב רומן בלתי מתפשר בבוטות שלו, בפולשנות הפסיכולוגית שלו, על התהליכים הנפשיים שעוברת נרקומנית במרכז גמילה, כל הדרך מההכחשה המשוועת ועד ההחלמה – ועדיין לגרום לי לצחוק בקולי קולות, עד כאב בטן, לאורך כל הדרך. 2. לגרום לי להזיל דמעה של התרגשות על הגיבורה הכי מטופשת ושטחית שקראתי (בלי לכלול דמויות מטופשות ושטחיות שכלל לא היו דמויות, בספרים שהיו בזבוז זמן מוחלט. רייצ'ל היא אדם אמיתי, אדם שהוא פשוט מטופש ושטחי, ובעצם יש סיבה לכך: כמו מתמכרים רבים, ההתפתחות הרגשית שלה נתקעה אי שם טרם גיל ההתבגרות). ו- כן כן, נשבעת. דמעתי! 3. לגרום לי להרגיש שאני בחורה איכותית ומפותחת רגשית מאוד ביחס לשלל הדמויות בספר, ולשמוח בחלקי על כל הטוב שבחיי ועל כל הרע שנמנע ממני, אבל – 4. בו זמנית להתכווץ במקומי מעקיצותיה החודרניות של הפסיכולוגית בספר, ולערוך מדי פעם התבוננות עצמית, על דפוסי מערכות יחסים שלי ועל תפקידים בתוך המשפחה שלי. "היא טובה," אמרתי לעצמי מפעם לפעם במהלך הקריאה, נרעדת, ממש כמו קהל המכורים בפגישות הפסיכותרפיה הקבוצתית. 5. לסיים רומן שגדוש כולו בהתפלשות בקילומטרים של זבל שהחיים, כמו החיים, יודעים כל כך טוב לייצר במיוחד עבורך - ולהתמלא תקווה וגאווה. בשורה התחתונה, בלי להתיימר לעשות מעבר לכך, כנראה שמריאן קיז השיגה את מה שהיא רצתה.”

“הרגע סיימתי לקרוא עם דמעות בעיניים. ההתחלה הייתה קצת מייגעת אבל הספר כל כך .. חכם. מרגש. משעשע. הרבה משפטי חכמה ותובנות מעניינות. מומלץ בחום.”

“ספר נפלא!! נפלא!! חמש מאות עמודים שלא יכולתי לזוז מהם. מרתק, קולח, מצחיק מאד, אבל גם נותן היבטים חשובים לתופעת ההתמכרות.”