ביקורת ספרותית על האשם מאת ליסה בלנטיין
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 4 באוקטובר, 2017
ע"י אלון דה אלפרט


****





לי צ׳יילד, על כריכת הספר, כותב ״מתוחכם, מותח, מטריד. מומלץ בחום!״. לי צ׳יילד.
מה זה אומר, שלי צ׳יילד ממליץ על הספר? שזה סוג של מותחן. אולי מותחן פעולה, אולי מותחן משפטי, בדוחק. לא ציטטו כאן את ג׳ודי פיקו או את דוד גרוסמן. רוב הסיכויים שזה לא יהיה רומן או אפוס היסטורי. בהנחה, כמובן, שמי ששוקל לקרוא את הספר יודע מי זה לי צ׳יילד, אחרת ההמלצה סתם חולפת לו מעל הראש.
בכלל, ההמלצות האלה, שהן סוג של רתימת סלב למטרות שיווקיות, שקולות ל״מומלץ למי שאהב את X״ או המקבילה הקולנועית, ״מהיוצרים של Y״. וזה די מכניס אותך לציפיות די ברורות באשר לאיכות וסגנון הספר, אחרת לא היו נזקקים לשם הגדול למטרת קידום הסופר האלמוני או וואטאבר. באשר לי, אני לא בטוח שמדובר, ספציפית בספר הזה ובכלל, במשהו ראוי. לא רוצה ציפיות. לא רוצה להתכונן, לא רוצה לדעת. רוצה טאבולה ראסה. לבוא נקי. תרשו לי להתאכזב או להתלהב בכוחות עצמי.

***

הספר הזה הוא לא ספר מתח.
אמנם יש בו רצח, של ילד בן שמונה, כשהחשוד ברצח הוא ילד בן אחת עשרה, אבל לא, זה לא ספר מתח. חצי מהספר נסוב סביב הדרמה המשפטית, אבל אני מעז לומר, למרות הנתונים על פני השטח, שגם לא מדובר בספר ״משפטי״. בנוסף, למרות שיש בו הרבה ממה שמתחולל בראשיהן של הדמויות (בעיקר בראשו של דניאל, גיבור הספר, והפרקליט של הילד הנאשם), לא מדובר במה שנקרא בדרך כלל ״מותחן פסיכולוגי״, בעיקר משום שזה לא מותחן גם אם יש בו רמה מסויימת של מתח, ושל פסיכולוגיה.

***

לא מתח.
לא משפטי.
לא מותחן פסיכולוגי.
לא משעשע בכלל. אפילו לא הומור מרומז.
אולי דרמה. אבל מה? למה?
לא יודע להסביר למה הספר הזה מצא חן בעיניי. אולי בגלל שיש בו הרבה רבדים והוא עשיר וריחני ומלא רגש, ואין בו חד משמעיות או פיתוח של רעיון או תובנה עיקרית יחידה. לכאורה, יש בו הקבלה בין אירועים שקרו בעבר ואירועים שקורים בהווה, אבל יש בו המון מעבר לזה. מין כמיהה לפשטות ואהבה, התמודדות עם אובדן ועם אשמה, ובעיקר עם המושג ״אשמה״, מכאן השם הקצת-מעצבן ורב משמעי-בהגדרה של הספר. ״האשם״, או באנגלית ״The guilty one״, מעורר מלכתחילה את השאלה הצפויה - על מי מדובר, וכמובן שבתוך הכותרת מובנית האמירה שאין כאן אשם ברור, וסימן השאלה באשר לזהות האשם, ובאיזו אשמה מדובר. הלא כולנו אשמים, תלוי במה ובאיזה שלב בחיינו. כולנו עושים טעויות. ואולי זאת באמת האמירה העיקרית שמהדהדת בספר הזה.

והנה השיר שאני מקשיב לו הרבה בחודשים האחרונים ומדבר בדיוק על זה:
https://www.youtube.com/watch?v=L3wKzyIN1yk

חג שמח!

אלון

21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני 4 חודשים)
האשם תאמיד. אגב, עד שאשכרה לקחתי את הספר ובדקתי איך מבטאים אותו, חשבתי שזה "האשם" עם קמץ (מתחת לשי"ן).
פואנטה (לפני 4 חודשים)
הממ, אז "האשם" הוא האשם? -:)
it's whiny...
אלון דה אלפרט (לפני 4 חודשים)
אני חושב שאחד ההישגים העיקריים שלו זה שהוא חילץ ממני את הביקורת הכי גרועה שכתבתי ever.
וכן, ו"סינגלים לוהטים" היה וואחד היילייט בשמי הפייסבוק, ו"סימניה"
פואנטה (לפני 4 חודשים)
גם אני אהבתי אותו.
אפשר לייחס אותו לז'אנר "האדם הוא סכום צרותיו".
ועם כל זה שהוא רחוק מלהיות משעשע, כל פעם שאני רואה את הכריכה שלו אני נזכרת בביקורת של נצחיה על סינגלים לוהטים...
אלון דה אלפרט (לפני 4 חודשים)
אני חייב להודות שלבושתי, עד שלא נתקלתי בו בעבודה, גם אני לא הכרתי את השיר, ואז הסתבר לי שהבת הגדולה שלי חושבת שהוא נדוש מרוב שכבר טחנו אותו אלף פעם בכל מקום אפשרי.
מסמר עקרב (לפני 4 חודשים)
את הביקורת קראתי עוד אתמול, אבל אל הקישור נכנסתי רק עכשיו.
שיר מקסים וקליפ מהמם. עכשיו אני מאזין לשירים נוספים.
Rag'n'Bone Man עד לפני כמה דקות לא אמר לי כלום ועכשיו אני מזמזם בעצמי...
אלון דה אלפרט (לפני 4 חודשים)
אבל אף אחד לא רוצה להחזיק אצלו אשמה. רק להתנער ממנה. להניח אותה. להפסיק לשאת אותה.
חני (לפני 4 חודשים)
ברור שכולנו אנחנו הרי בני אדם! חג סוכות שמח.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ