ביקורת ספרותית על פוסט מורטם מאת יורם קניוק
ספר מעולה

---

הכתה בה למדתי הולנדית היתה ממוקמת בבניין אמנות ושפות שבליידן העתיקה.
הסטודנטים שלמדו עמי היו בעיקר בוגרי תואר שני שהזדקקו ללשון רק כדי להשלים כמה נקודות זכות מסכנות.
היתה במבטם מן עילאיות ושחצנות מה והם מיהרו לרשום פעלים ולקרוא את הטקסטים בכתה רק כדי בכדי לצאת לידי חובה ולמהר חזרה למחלקתם.
היו ביניהם הנדסאים שוודים, שתי מורות לאמנות מלונדון, ביולוג ספרדי, ספרנית אמריקנית שרצתה להתמחות בתרבות אירופה ובחור איטלקי שלמד ביופיזיקה.
החלטתי להתחבר עם לוסי מטנסי, שעל אף עיסוקה כספרנית, היתה משמימה כאשת שיחה אך התקשתה בחומר הנלמד ונתנה לי הזדמנות להתקרב ולעזור לה.
כשהמורה הכריזה כי ננבחן ביום למחרת על הטיית פעלים, החלטנו ללכת לספרייה וללמוד שם ברצינות.
יתר המתנשאים התנדפו מהמקום במהירות האור ורק הבחור האיטלקי אסף את ספריו בנחת, ניגש אלינו, הציג את עצמו כ-אנדריאה ושאל אם יוכל להצטרף.
ישבנו איתו והוא פטפט ללא סוף והסביר לנו על רשתות גנטיות בעודו קולע צמות משיערי העבה, מוסיף פרחי נייר לעיטור מאחורי אזני ובונה רשת בקרה מטבולית על ראשי.
בסופו של דבר ידענו יותר על גנטיקה מאשר על סמנטיקה ובשעה שלוש בצהריים נפרדה מאיתנו לוסי כי היתה צריכה לאסוף את בתה הקטנה.
הייתי רעבה והצעתי שנלך לאכול צהריים אך לאנדריאה היה שעור באנטומיה והוא שאל אם ארצה להצטרף אליו ואחרי כן נוכל ללכת יחד לאכול במנזה הממוקמת לא רחוק משם.

צעדנו בנחת למרתפי הבניין שהיוו מעבדה ורק לאחר שהתיישבנו, נכנסו מספר סטודנטים בחלוקים לבנים ועמדו במעין חצי מעגל ממתינים למורה, אולי פרופסור.
באמצע עמדה אלונקה מכוסה ממתכת ולידה שולחן אלומיניום ועליו כלים כמו אצל רופא שיניים אך משוננים יותר.
פתאום הבנתי מה ולמה אך היה מאוחר מכדי לסגת. ניסיתי להיראות לא מפוחדת ומקצועית אך אני חושבת שבאותם רגעים התהפכה לי קצת הבטן.
הבחור שלידי נראה מרוכז ושלף מחברת ועט, המרצה עמד להתחיל.
אחד מלובשי החלוקים פתח את השק השחור ולעינינו התגלתה גופה של בחורה צעירה בעלת שיער בהיר. היא נראתה כאילו גופה עשוי היה משעווה.
עורה היה חיוור, כחלחל כמעט ועיניה פקוחות בצבע כחול דהוי, צבע שקיים רק אחרי החידלון.
מתוך דו״ח המוצמד ללוח פלסטיק שחור החל המורה לקרוא נתונים בקול רם:

נקבה בת 34
משתמשת קבועה בסמים מסוג: A, B ו C
סיבת המוות: מנת יתר
הוא מנה עובדות נוספות שאינני זוכרת אך כנראה שהיו רלוונטיות למקרה. לא יכולתי להסיר עיני ממנה, היא נראתה כמו בובת ברבי בגודל אנושי, שוכבת על המיטה הקרה בסטואיות שכזאת, כאילו תכף תקום ותלווה איזה סוודר מאחד הנוכחים.
נהיה לי קר ונורא רציתי להיות במקום אחר אך לאן יכולתי ללכת?
ישבתי נטועה על מקומי וראיתי כיצד סטודנט נבחר מבתר את גופה מהגרון ועד לבטן התחתונה, בוצע בה צורת אליפסה מדוייקת ומקלף את שכבת העור העליונה, חושף את תוככי תוכה של מי שהיתה פעם בחיים, מתעכב ומסביר באופן נהיר ומתוקצב אודות כל איבר ואיבר. לעיתים, כדי לתת דוגמא כיצד השפיע הסם על תפקודו וצורתו של החלק בגוף, החליף כלי משחית וגדע אותו בדייקנות מהתושבת, מראה לנוכחים גוש בשר רך, חושף שכבות דקות ומורה על כתמים לבנים, אנומליה בלבלב - זה מה שעושים סמים.
עד מהרה מצאתי את עצמי קשובה לדבריו של התלמיד.
קצב הדיבור, האיסטניסיות שבסיטואציה והקור הסטרילי שבמרתף אילצו אותי להתרכז ברציונלי ולא באמציונלי.
50 דקות מהוקצעות שבסופן ישבנו במנזה, אנדריאה ואני; הוא בולס לתוכו חצי תפריט והמסוגלות שלי היתה בקושי תה.
תוך יממה שכחתי מהעניין, מהניתוח ומהאובייקט אך סיפורו של קניוק, החזיר אותי לשם בבת אחת. הפעם וויתרתי על ההיגיון ונותר הרגש.
בפוסט מורטם מבצע הסופר ניתוח ספרותי שלאחר המוות בהוריו אך ״אמצעי החיתוך״ בהם הוא משתמש אינם סטריליים על אף היותם שנונים.
הוא גודע וקוטם, חותך ועורף וההרגשה היא שאתה עומד נוכח בבית מטבחיים ורגליך בתוך שלולית דם שמאתמול עוד לא נוקתה.

אין בו רחמים כלפיהם ועצם העובדה שהוא משתמש בשמותיהם הפרטים: משה ושרה ולא אבא ואמא רק עוזרת לו למצוא בהם כל פגם אפשרי ולזרוק לקורא את החלקים העסיסיים, כמו שזורקים חתיכות בשר מדממות לדוברמן מורעב.
אני מנסה להבין עד כמה פגוע היה ומושפל כדי לשחרר קיטור ולרסס את כל טינתו על מולידיו ולא מצליחה לקלוט את גודל החרפה.
קראתי חלק נכבד מספריו של קניוק והתרשמתי לטובה על אף קיצוניותו. בדרך לא דרך הביאני לידי הסכמה מוחלטת עימו. אני מאמינה לו, אני לטובתו.
אך הפעם נפגעתי עבור הוריו, לקחתי את עלבונותיו באופן אישי ויצאתי בשן ועין משיעור האנטומיה. כי איך אפשר להתאכזר כל כך לזיכרון?
כי אבי, שהוריו באו מרקע דומה ולא זכה לליטופים ונשיקות כמו שאני זכיתי ממנו, כיבדם עד יומם האחרון ובכה כמו ילד קטן מעל קברם. כי לכזה טבח אופי נחוש ואני משערת שגם מדוייק, לא ציפיתי.

חשיפתו האישית בספר ראויה להערצה ממש, מילותיו - גם אם הם כסכינים החודרות תחת מעטה השריון העבה ביותר, מכילות אך לעיתים חמלה והערכה.
כמעט שבועיים נמשכה קריאתי ובסופם חשתי צורך עז להתקשר להורי, להתוודות על אהבתי העזה אליהם ולהזמין כרטיס טיסה לישראל.

אין בעלילה דבר שיחשב לאופטימי, מדובר בסגירת חשבונות אישית מאוד וכואבת
ובתקציר כתוב: סיפור אכזרי אבל לא מרושע.
ממליצה בכל אופן להצטייד במעילי פלסטיק שקופים ומשקפי מגן לפני הקריאה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על פוסט מורטם