ביקורת ספרותית על פוסט מורטם מאת יורם קניוק

---

אני אוהב לקרוא את יורם קניוק אבל אני לא מתחבר לכל מה שהוא כתב, אני מקווה שלא תסקלו אותי כשאומר לכם שלמשל את הספר הכי נודע שלו "סוסעץ" ניסיתי עד היום לקרוא מספר פעמים ועד היום לא ממש הצלחתי להבין אותו, כאילו הוא נכתב בעברית אחרת או לפחות בתפיסת ראש שונה.

יורם קניוק ראה את עצמו כסופר מדור הביטניקים (כדוגמאת ג'ק קרואק, אלן גינזברג ועוד...), הוא התגאה בזה שהכיר את נגן הג'אז צ'רלי פארקר באופן אישי. זאת האמת החיבור שלי אליו, התחלתי להתוודע אליו כשהוא כתב את ספרו "החיים על נייר זכוכית". אם תשאלו אותי ללא ספק אחד מטובי ספריו. את הספר הזה "פוסט מורטם" קראתי לפני לא מעט שנים, וזה למעשה הספר הראשון של קניוק שקראתי. הפעם קראתי אותו לאורך כל הסופ"ש ובעותק משלי.

כמו בספריו האחרונים "על החיים (המחלות) ועל המוות" גם בספר הזה קניוק הוא במיטבו כשהוא כותב על הסף. הפעם בעקבות חייהם של הוריו, לאורך כל הספר הוא בא איתם בחשבון. הוא קורא להם בשמותיהם הפרטיים וקשה לדעתי לדעת למי מהם הוא מחובר יותר אבל אם להתחשב בעובדה שאת ספרו "עפר ותשוקה" (ספר מבין הנדירים שבספריו שלשמחתי הצלחתי למצוא במשך השנים) בחר להקדיש לאביו, משה אפשר אולי להסיק מסקנה ברורה.

בכל אופן הספר מתחיל בזה שהוא נמצא בשטוקהולם ונודע לו על מותה של אמו, הוא לא מתכוון להגיע להלוויה ולאורך כל ימי השבעה הוא כותב את הספר הזה. אם תרצו זה הספר הכי אינטימי של קניוק שתוכלו למצוא, הוא מספר את סיפור חייהם ועל התככים ביניהם. על הזיקנה ואיך בעקבותיה ההורים שלו נושלו מחייהם (אביו, משה למשל היה מי שניהל את "מוזיאון תל אביב לאמנות" והכיר כמה אנשים ידועי שם) וקרובי המשפחה לא בהכרח מחבקים.

אני כהרגלי לא אגלה לכם מעלילת הספר אבל מה שכן למרות שהוא פטר את עצמו מהלוויה של אמא שלו, כאילו עונש משמיים הוא חווה את מותה של אישה שהכיר במקום שבו שהה באותה תקופה. גם בספר הזה אפשר לחוש בנייר הזכוכית שליווה לא מעט מכתביו.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על פוסט מורטם