"כך או כך, חשבתי בעצב גדול כשסגרתי את הספר, מבהירה לנו אלון חד-משמעית שלה אין ספק שיאיר, היהודי הגאה, הדבק במשיחיותו, צדק, ושלומציון, ישראלית יום-יומית, תועה ומבולבלת וחלשה, טעתה. מה שקרה בתל אביב דקות אחדות לאחר ששלומציון יצאה מהתנחלות תרצה בכביש רמאללה איננו, איפוא, שבר. הוא רק עיכוב. בקרוב, בעוד דור, ואם נחזור כולנו בתשובה שלמה, נהיה ראויים ותבוא הגאולה."
("מה שמחבר הוא מה שמפריד", אבירמה גולן
https://archive.li/V4zvW#selection-775.142-682.69)
"הספר בנוי על מסע הרס ולעג לכל מה שנחשב קדוש בסביבתה הקרובה של אמונה אלון."
"...קראתי את "שמחה גדולה בשמים" והנה זו לאה. אותה העלילה, רק שכאן היא באה מבפנים, ומכיוון שכך, מכאיבה פי כמה. "
("עצב גדול בארץ", הלל וייס
http://he.manhigut.org/articles/96-culture/869--sp-666026967)
ובכן, שתי ביקורות ספרותיות. שתיהן של אנשים שיודעים דבר או שניים על ספרות.
והמסקנות שלהם - הפוכות לגמרי.
לדעת אבירמה גולן, אמונה אלון כתבה ספר שכל כולו צדקת הדרך ולדעת פרופסור הלל וייס, אמונה אלון כתבה ספר שכולו דריכה ורמיסה של אותה הדרך ממש.
אז מי צודק? מה הקריאה הנכונה יותר של הספר?
כשספר מאפשר להגיע לשתי מסקנות כל כך מנוגדות...
אני בטוחה רק בדבר אחד: יש לו, לספר, מורכבות ששני המבקרים החמיצו.
אין לו אמירה חדה, דידקטית וברורה כפי שהם מנסים לטעון.
מה כן יש בו?
העלילה היא כזו: שלומציון, בת של פרופסור למקרא, ונצר לשושלת של אהבות מוחמצות, מתאהבת ביאיר, המתעתד להיות רב גדול בישראל.
יחד הם טווים חלומות גדולה ועושר רוחני, ומתכננים את עתידם המשותף בהתנחלות שיקימו יחד.
אלא שאז, מתברר שלרבו של יאיר יש השגות על העניין. הוא מתנגד לשידוך, יאיר מחליט להקשיב לו ולהיפרד משלומציון. שלומציון המאוכזבת נוטשת, בכעסה, את כל מה שהיה יקר לה, כל מה שהאמינה בו, חוזרת בשאלה, מגדלת את בתה כאם חד הורית לאחר שדחתה בן זוג שאהב אותה ושאולי היתה יכולה לפתח איתו מערכת יחסים אם היתה מנסה, וחיה חיים נוחים ונינוחים, מנותקים מעברה.
כאן, כמובן, חייב להופיע "עד ש" והוא אכן מופיע.
בתה של שלומציון חוזרת בתשובה ומתאהבת ב-לא תנחשו מי - הבן של יאיר, שבינתיים הפך לרב יאיר.
עכשיו, כמובן, שלומצון חייבת להתעמת סוף סוף עם עברה וכך או אחרת - לסגור מעגל.
את הספר הזה קראתי לראשונה מיד כשיצא.
בקריאה חוזרת, כשאמונה אלון היא כבר סופרת של שלושה ספרים אחרים, אין ספק שספר הביכורים הזה לוקה במחלות ילדות.
מתעורר הרושם שאמונה אלון עשתה שימוש לא מועט באוטוביוגרפיה הפרטית שלה.
הדמויות המשניות אותן היא מתארת מוכרות לכל מי שגדל ברקע דומה לשלה, ומאחר ומדובר בחלק ניכר מהקוראים הפוטנציאליים של הספר, לא פלא שהספר גרם לאי נוחות אצל רבים מהם.
אישית, אני לא מגיעה ממש משם.
אני ליד.
מכירה ולא מכירה.
ההורים שלי, בני דורה של אמונה אלון, היו קרובים מספיק כדי שהרקע ידבר אלי, ולא מספיק קרובים כדי שאכיר לעומק, אזהה את הדמויות מהיכרות כמעט אישית.
לי היה קל לקרוא על הדמויות כולן כדמויות בדיוניות לחלוטין, ואולי הייתי ביקורתית יותר אם לא.
העלילה עצמה מתבססת על צירוף מקרים גדול מדי, מה שמצטרף לתחושת הטלנובליות הכללית של העלילה, כשמצד שני, עודף הסימבוליות בעלילה מבהיר לנו שמה שלפנינו איננו בשום פנים ואופן טלנובלה.
בסדר, הבנו. אבל למה לצעוק כל כך חזק?
אבל כל אלו, כאמור, מחלות ילדות קלות, ולפי הספרים הבאים של אמונה אלון - גם חולפות.
ולמרות כל אלו, יש פה ספר שהכתיבה והעלילה שלו סוחפות, שמעלה דילמות ותהיות אינו נותן להן תשובות חד משמעיות.
למה הלך יאיר להתייעץ עם רבו על נישואיו לשלומציון?
למה בחר להקשיב לעצתו?
האם ההתייעצות הזו היא הד ללבטים שהיו ליאיר עצמו?
שלומציון הכועסת, הנבגדת, משוכנעת שהיא יודעת את הסיבה בשלה נגזר עליה שלא להינשא ליאיר.
בכל אשם אביה, הפרופסור למקרא, שנתפס ככופר. כלא ראוי. ובשלו - אף היא אינה ראויה.
אבות אכלו בוסר, ואהבות בנות תקהינה. או משהו כזה.
ברקע אף עומדת שושלת האהבות המוחמצות שנראה כי נגזר עליה, שלומציון, להצטרף אליהן.
מה כבר נותר לה חוץ מלחיות חיים מוחמצים, שהעלבון והכאב מעיבים עליהם?
אלא שבסוף הספר, וכאן - זהירות - ספוילר לפניכם, מתברר שכל אותן שנים - טעות היתה בידה של שלומציון.
לא בשל אביה פקפק הרב בקשר שלה עם יאיר אלא בשל הקשר עצמו, שהיה נראה לו קשר תלותי, לא בריא. לא קשר של אהבה.
בעיני, הגילוי הזה הוא רגע מכונן בספר.
זהו הרגע שבו שלומציון מגלה שלא הייחוס שלה הוא זה שעמד בעוכרי השידוך שלה עם יאיר.
כלומר, לא הגורם הדטרמיניסטי אלא דווקא האהבה.
מה שאומר שלבת שלה, שלה ייחוס בעייתי כפליים, אותו הייחוס כמו לאמה פלוס אמא דתל"שית ואבא חילוני, יש סיכוי.
כי לא הגורם הדטרמיניסטי הוא זה שיכריע אלא האהבה.
וכשהאהבה מכריעה יש סיכוי, יש דינמיות, יש תיקון ותקווה.
ההתפלמסות של שלומציון עם אלוהים לאורך כל הספר משמרת את ההתנגדות הפנימית שלה לדטרמיניזם.
היא לא באמת רוצה להאמין שהעולם דטרמיניסטי, שהכל נקבע מראש.
שהיא, נצר לשושלת של אהבות מוחמצות ובת לפרופסור כופר - גורלה נגזר עליה עוד בטרם נולדה.
הרומן בוחן את מושג "החיים המוחמצים".
"חברתי הקרובה עדן... טוענת שאין דבר כזה חיים מוחמצים. אלה החיים שלך, היא צועקת בקול חרוך מעשן סיגריות, עומדת מולי ומניפה את שתי ידיה אל עבר השולחן שעל ידו אני יושבת כאילו החיים שלי מונחים לפניי בצלחת, ועלי לאכלם עד תום."
חיים מוחמצים הם תוצאה של חשיבה דטרמיניסטית.
מי שהגורל היכה בו, מי שאיבד את אהבתו, ויש לא מעט דמויות כאלו ברומן, נגזר עליו לחיות חיים מוחמצים.
האמנם?
"בבת אחת נופלת אל תוך תודעתי, כאילו היתה מונחת על גביה שנים רבות, ההבנה שאיבדתי את רוזי בגלל אותה קיצוניות כרונית שבגללה איבדתי את יאיר. יצור של שחור-לבן אני, תמיד מסרבת להתפשר עם המציאות"
מגיעה שלומציון למסקנה בסיום הרומן.
חייה המוחמצים לכאורה, הם תוצאה של בחירה, של תפיסה. השקפת עולם. לא של גזירה שנגזרה עליה.
נטען כלפי הספר הזה, שאין בו זוגיות מאושרת. שהאמירה שלו היא שאנשים לעולם לא יהיו מאושרים בזוגיות שלהם.
אני לא חושבת שזה נכון, לא טכנית ולא מהותית.
טכנית, אמה של שלומציון זוכה לתיקון לאחר נישואיה הראשונים האומללים ונישאת לאמריקאי המאוהב בה ומעריץ אותה.
מיה ואריאל, בתה של שלומציון ובנו של יאיר, מהווים תיקון לכשלון אהבתם של יאיר ושלומציון.
שלומציון עצמה נמצאת בזוגיות פשוטה, טובה, מנחמת.
כשהיא מגיעה לישוב תרצה לשבת, להיפגש עם הוריו של אריאל, היא מתארחת בבית משפחת ארביב, ולומדת מפתקי האהבה של בני הזוג על האהבה הארצית, היומיומית, ועם זאת שיר-השירימית של בני הזוג: "יש אהבה בעולם ואנוכי לא ידעתי, אהבה שחיה ומתקיימת בפשטות".
דוגמאות קטנות, שוליות.
אבל משמעותיות.
ומה לגבי העוול לכאורה שעומד במרכז הספר?
האם הרב צדק בניתוח שלו, בהכוונה שנתן ליאיר?
אולי כן - שהרי גם שלומציון מודה בסוף הספר שאולי זו לא היתה אהבה.
אולי כן - כי שלומציון נידונה על שם סופה ובאמת תראו לאן הגיעה.
ואולי לא. אולי הניתוח שלו היה שגוי וגרם לכאב מיותר.
האם זו הדגמה של יכולתו המופלאה של הרב להבין ולנתח מצבים אנושיים?
או שמא ביקורת נוקבת על הליכה עיוורת אחר רבנים?
האם יאיר צדק כשהקשיב לרב?
אולי כן כי היו סיבות טובות.
אולי לא, כי הוא ושלומציון חיו חיים מוחמצים.
אולי כן, והאחריות לחייהם המוחמצים היא אחריותם שלהם.
אולי להחליט לשמוע בקול הרב זו עדיין בחירה.
ולהחליט איך לחיות את חייך הלאה - גם זו בחירה.
כל האפשרויות פתוחות, אין פה הצבעה על אפשרות אחת חדה וחותכת.
וזה מה שאני אוהבת בספר הזה.
***
פפריקה והאופה, אני מניחה שאתן יודעות שאתן הטריגר לביקורת הזו.
לקח לי זמן לחזור ולקרוא אותו שוב.
מצד אחד - היה כיף. אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אלון.
מצד שני - היה מייגע, כי אני זוכרת אותו טוב מדי מכדי ממש להנות מהקריאה.
אז השקעתי, מצפה לתגובותיכן...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
