"כך או כך, חשבתי בעצב גדול כשסגרתי את הספר, מבהירה לנו אלון חד-משמעית שלה אין ספק שיאיר, היהודי הגאה, הדבק במשיחיותו, צדק, ושלומציון, ישראלית יום-יומית, תועה ומבולבלת וחלשה, טעתה. מה שקרה בתל אביב דקות אחדות לאחר ששלומציון יצאה מהתנחלות תרצה בכביש רמאללה איננו, איפוא, שבר. הוא רק עיכוב. בקרוב, בעוד דור, ואם נחזור כולנו בתשובה שלמה, נהיה ראויים ותבוא הגאולה."
("מה שמחבר הוא מה שמפריד", אבירמה גולן
https://archive.li/V4zvW#selection-775.142-682.69)

"הספר בנוי על מסע הרס ולעג לכל מה שנחשב קדוש בסביבתה הקרובה של אמונה אלון."
"...קראתי את "שמחה גדולה בשמים" והנה זו לאה. אותה העלילה, רק שכאן היא באה מבפנים, ומכיוון שכך, מכאיבה פי כמה. "
("עצב גדול בארץ", הלל וייס
http://he.manhigut.org/articles/96-culture/869--sp-666026967)

ובכן, שתי ביקורות ספרותיות. שתיהן של אנשים שיודעים דבר או שניים על ספרות.
והמסקנות שלהם - הפוכות לגמרי.
לדעת אבירמה גולן, אמונה אלון כתבה ספר שכל כולו צדקת הדרך ולדעת פרופסור הלל וייס, אמונה אלון כתבה ספר שכולו דריכה ורמיסה של אותה הדרך ממש.
אז מי צודק? מה הקריאה הנכונה יותר של הספר?
כשספר מאפשר להגיע לשתי מסקנות כל כך מנוגדות...
אני בטוחה רק בדבר אחד: יש לו, לספר, מורכבות ששני המבקרים החמיצו.
אין לו אמירה חדה, דידקטית וברורה כפי שהם מנסים לטעון.

מה כן יש בו?
העלילה היא כזו: שלומציון, בת של פרופסור למקרא, ונצר לשושלת של אהבות מוחמצות, מתאהבת ביאיר, המתעתד להיות רב גדול בישראל.
יחד הם טווים חלומות גדולה ועושר רוחני, ומתכננים את עתידם המשותף בהתנחלות שיקימו יחד.
אלא שאז, מתברר שלרבו של יאיר יש השגות על העניין. הוא מתנגד לשידוך, יאיר מחליט להקשיב לו ולהיפרד משלומציון. שלומציון המאוכזבת נוטשת, בכעסה, את כל מה שהיה יקר לה, כל מה שהאמינה בו, חוזרת בשאלה, מגדלת את בתה כאם חד הורית לאחר שדחתה בן זוג שאהב אותה ושאולי היתה יכולה לפתח איתו מערכת יחסים אם היתה מנסה, וחיה חיים נוחים ונינוחים, מנותקים מעברה.
כאן, כמובן, חייב להופיע "עד ש" והוא אכן מופיע.
בתה של שלומציון חוזרת בתשובה ומתאהבת ב-לא תנחשו מי - הבן של יאיר, שבינתיים הפך לרב יאיר.
עכשיו, כמובן, שלומצון חייבת להתעמת סוף סוף עם עברה וכך או אחרת - לסגור מעגל.

את הספר הזה קראתי לראשונה מיד כשיצא.
בקריאה חוזרת, כשאמונה אלון היא כבר סופרת של שלושה ספרים אחרים, אין ספק שספר הביכורים הזה לוקה במחלות ילדות.
מתעורר הרושם שאמונה אלון עשתה שימוש לא מועט באוטוביוגרפיה הפרטית שלה.
הדמויות המשניות אותן היא מתארת מוכרות לכל מי שגדל ברקע דומה לשלה, ומאחר ומדובר בחלק ניכר מהקוראים הפוטנציאליים של הספר, לא פלא שהספר גרם לאי נוחות אצל רבים מהם.
אישית, אני לא מגיעה ממש משם.
אני ליד.
מכירה ולא מכירה.
ההורים שלי, בני דורה של אמונה אלון, היו קרובים מספיק כדי שהרקע ידבר אלי, ולא מספיק קרובים כדי שאכיר לעומק, אזהה את הדמויות מהיכרות כמעט אישית.
לי היה קל לקרוא על הדמויות כולן כדמויות בדיוניות לחלוטין, ואולי הייתי ביקורתית יותר אם לא.
העלילה עצמה מתבססת על צירוף מקרים גדול מדי, מה שמצטרף לתחושת הטלנובליות הכללית של העלילה, כשמצד שני, עודף הסימבוליות בעלילה מבהיר לנו שמה שלפנינו איננו בשום פנים ואופן טלנובלה.
בסדר, הבנו. אבל למה לצעוק כל כך חזק?

אבל כל אלו, כאמור, מחלות ילדות קלות, ולפי הספרים הבאים של אמונה אלון - גם חולפות.
ולמרות כל אלו, יש פה ספר שהכתיבה והעלילה שלו סוחפות, שמעלה דילמות ותהיות אינו נותן להן תשובות חד משמעיות.

למה הלך יאיר להתייעץ עם רבו על נישואיו לשלומציון?
למה בחר להקשיב לעצתו?
האם ההתייעצות הזו היא הד ללבטים שהיו ליאיר עצמו?

שלומציון הכועסת, הנבגדת, משוכנעת שהיא יודעת את הסיבה בשלה נגזר עליה שלא להינשא ליאיר.
בכל אשם אביה, הפרופסור למקרא, שנתפס ככופר. כלא ראוי. ובשלו - אף היא אינה ראויה.
אבות אכלו בוסר, ואהבות בנות תקהינה. או משהו כזה.
ברקע אף עומדת שושלת האהבות המוחמצות שנראה כי נגזר עליה, שלומציון, להצטרף אליהן.
מה כבר נותר לה חוץ מלחיות חיים מוחמצים, שהעלבון והכאב מעיבים עליהם?

אלא שבסוף הספר, וכאן - זהירות - ספוילר לפניכם, מתברר שכל אותן שנים - טעות היתה בידה של שלומציון.
לא בשל אביה פקפק הרב בקשר שלה עם יאיר אלא בשל הקשר עצמו, שהיה נראה לו קשר תלותי, לא בריא. לא קשר של אהבה.
בעיני, הגילוי הזה הוא רגע מכונן בספר.
זהו הרגע שבו שלומציון מגלה שלא הייחוס שלה הוא זה שעמד בעוכרי השידוך שלה עם יאיר.
כלומר, לא הגורם הדטרמיניסטי אלא דווקא האהבה.
מה שאומר שלבת שלה, שלה ייחוס בעייתי כפליים, אותו הייחוס כמו לאמה פלוס אמא דתל"שית ואבא חילוני, יש סיכוי.
כי לא הגורם הדטרמיניסטי הוא זה שיכריע אלא האהבה.
וכשהאהבה מכריעה יש סיכוי, יש דינמיות, יש תיקון ותקווה.
ההתפלמסות של שלומציון עם אלוהים לאורך כל הספר משמרת את ההתנגדות הפנימית שלה לדטרמיניזם.
היא לא באמת רוצה להאמין שהעולם דטרמיניסטי, שהכל נקבע מראש.
שהיא, נצר לשושלת של אהבות מוחמצות ובת לפרופסור כופר - גורלה נגזר עליה עוד בטרם נולדה.

הרומן בוחן את מושג "החיים המוחמצים".
"חברתי הקרובה עדן... טוענת שאין דבר כזה חיים מוחמצים. אלה החיים שלך, היא צועקת בקול חרוך מעשן סיגריות, עומדת מולי ומניפה את שתי ידיה אל עבר השולחן שעל ידו אני יושבת כאילו החיים שלי מונחים לפניי בצלחת, ועלי לאכלם עד תום."
חיים מוחמצים הם תוצאה של חשיבה דטרמיניסטית.
מי שהגורל היכה בו, מי שאיבד את אהבתו, ויש לא מעט דמויות כאלו ברומן, נגזר עליו לחיות חיים מוחמצים.
האמנם?
"בבת אחת נופלת אל תוך תודעתי, כאילו היתה מונחת על גביה שנים רבות, ההבנה שאיבדתי את רוזי בגלל אותה קיצוניות כרונית שבגללה איבדתי את יאיר. יצור של שחור-לבן אני, תמיד מסרבת להתפשר עם המציאות"
מגיעה שלומציון למסקנה בסיום הרומן.
חייה המוחמצים לכאורה, הם תוצאה של בחירה, של תפיסה. השקפת עולם. לא של גזירה שנגזרה עליה.

נטען כלפי הספר הזה, שאין בו זוגיות מאושרת. שהאמירה שלו היא שאנשים לעולם לא יהיו מאושרים בזוגיות שלהם.
אני לא חושבת שזה נכון, לא טכנית ולא מהותית.
טכנית, אמה של שלומציון זוכה לתיקון לאחר נישואיה הראשונים האומללים ונישאת לאמריקאי המאוהב בה ומעריץ אותה.
מיה ואריאל, בתה של שלומציון ובנו של יאיר, מהווים תיקון לכשלון אהבתם של יאיר ושלומציון.
שלומציון עצמה נמצאת בזוגיות פשוטה, טובה, מנחמת.
כשהיא מגיעה לישוב תרצה לשבת, להיפגש עם הוריו של אריאל, היא מתארחת בבית משפחת ארביב, ולומדת מפתקי האהבה של בני הזוג על האהבה הארצית, היומיומית, ועם זאת שיר-השירימית של בני הזוג: "יש אהבה בעולם ואנוכי לא ידעתי, אהבה שחיה ומתקיימת בפשטות".
דוגמאות קטנות, שוליות.
אבל משמעותיות.

ומה לגבי העוול לכאורה שעומד במרכז הספר?
האם הרב צדק בניתוח שלו, בהכוונה שנתן ליאיר?
אולי כן - שהרי גם שלומציון מודה בסוף הספר שאולי זו לא היתה אהבה.
אולי כן - כי שלומציון נידונה על שם סופה ובאמת תראו לאן הגיעה.
ואולי לא. אולי הניתוח שלו היה שגוי וגרם לכאב מיותר.
האם זו הדגמה של יכולתו המופלאה של הרב להבין ולנתח מצבים אנושיים?
או שמא ביקורת נוקבת על הליכה עיוורת אחר רבנים?

האם יאיר צדק כשהקשיב לרב?
אולי כן כי היו סיבות טובות.
אולי לא, כי הוא ושלומציון חיו חיים מוחמצים.
אולי כן, והאחריות לחייהם המוחמצים היא אחריותם שלהם.
אולי להחליט לשמוע בקול הרב זו עדיין בחירה.
ולהחליט איך לחיות את חייך הלאה - גם זו בחירה.

כל האפשרויות פתוחות, אין פה הצבעה על אפשרות אחת חדה וחותכת.
וזה מה שאני אוהבת בספר הזה.

***

פפריקה והאופה, אני מניחה שאתן יודעות שאתן הטריגר לביקורת הזו.
לקח לי זמן לחזור ולקרוא אותו שוב.
מצד אחד - היה כיף. אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אלון.
מצד שני - היה מייגע, כי אני זוכרת אותו טוב מדי מכדי ממש להנות מהקריאה.
אז השקעתי, מצפה לתגובותיכן...

ניגשתי אל הספר בלי צפיות לכאן ולכאן וממש נהנתי. אהבה גדולה שלא ממומשת, בזבוז חיים שלמים על ערגה לאהבה נכזבת... קצת דת קצת חילוניות הרבה אהבה וביחד מתכון לספר ממש חביב קצר ומהנה.

הייתכן שספר זה פונה אל בני הישיבות ובנות האולפנא על מנת לספר להם מקצת מן הקצת על העולם שמעבר לקיר ?
לתאר להם מצב היפותטי עבור רובם על החיים האפשריים אם יוצא הוא או יוצאת היא ומציצים החוצה?
דלתות מסתובבות ישיבה-אולפנא-אגדה רצוי באיזו התנחלות כבדה.
סתם. נו סתם סיפור מעשה אגדה שיכולה להתרחש בקלות בכל התנחלות כשרה בסגנון תיאוריית המקריות, היכולה להתרחש אצל כל אחד המציץ ונפגע מעבר לכתלי הישיבה-אולפנא שם בגבעות.

והנה אנחנו שוב. (זו פפריקה)
פה-פה-פם!!!! (זו האופה בתלתלים)
והנושא הערב: "שמחה גדולה בשמים", ואמונה אלון בכלל.
או "איך שוב פעם אנחנו כותבות רק על ספרים שלא כיף לנו איתם? הממ."
הזדמנות להתעטף בגלימת מבקר הספרות אנין הטעם, לדעתי. אבל אנחנו סוטות מהנושא.

אז: למה נהניתי לקרוא את שמחה גדולה בשמים בתור עלילה חביבה אבל יצאתי בתחושת פספוס.
אני לא נהניתי. אני לא אוהבת לקרוא על גיבורים שמתפלשים במיצים של עצמם, יושבים לבד בחושך וחיים כקורבן נצחי, כשהם יכולים, במחילה מכבודם, לקום ולעשות משהו.
הספר הולך בערך ככה: יש מישהי, שלומצי נקרא לה (יש לי הרגשה שהיא תתעצבן) ויש לה חיים נורא אומללים כי ספויילרים היא אוהבת מישהו -
אני קוראת לו אידיוט מטומטם רכרוכי שעדיף לה בלעדיו. אבל בקצרה קוראים לו יאיר -
והם מצאו זה את זה ונשמות תאומות וכל החארטה. ואז הם הולכים לרב של יאיר
(כדי לקבל את ברכתו לפני החתונה)
(לא נוהג חובה אם שאלתם)
(צעד די… מעניין.) ואז הרב אומר כזה "לא" והם כזה "לא?!" והקורא כזה "לאאאא"
ואז יאיר שלנו שעשוי ממרגרינה מתחיל להסס. וההחלטה ההגיונית הבאה (עכשיו אני מבינה מה זה "מדרון חלקלק") היא ללכת לשאול מקובל.
עכשיו. אני כמובן לא יכולה לדעת בוודאות, אבל די ברור מהספר שהישיבה והקהילה שבהן הוא עוסק מבוססות במידה זו או אחרת על ישיבת מרכז הרב והאברכייה שסביבה. מקובלים הם לא בדיוק עניין מקובל שם.
אז למה הם הלכו אליו באמת?
אני חושבת שהוא מייצג כאן בת קול או משהו, שמאשרת שזאת גזרת הגורל והם באמת לא יכולים להתחתן.
הבנתי. לא נוח פשוט ליצור צרות רגילות בין שני אנשים, אנחנו צריכים שיד תצא מהשמיים ותחטיף להם סטירה! נהדר.
מופרך או לא, יאיר יקירנו משתכנע, הם נפרדים, שלומצ במשבר, היא חוזרת בשאלה, מתחתנת? אני כבר לא זוכרת, אבל יש לה ילדה. והיא הו כה מסכנה כל הזמן, ועל הדרך גם אמא איומה.
ואז יש עניין עם סוף מאוד צירוף-מקרימי שכזה ולקח קודר של "החיים עצובים, אבל בגלגול הבא הם שמחים" וכאלה.
החיים עצובים, אבל הילדים שלנו יראו עולם יותר טוב מזה. (אולי. יש עוד הרבה צדיקים בעולם שיכולים לעכב עוד הרבה דברים, לך תדע)
תכלס. אני כבר מדמיינת את הדור הבא הולך למקובל שיורה עליהם ברק משרביטו והתקרה קורסת וכולם מתים.
(למקובלים יש שרביט? כל יום לומדים דבר חדש)

בכלל, משהו במדרג הזה נראה לי פגום. שם הספר לקוח מדברי המקובל, לפיהם הנישואין יביאו "שמחה גדולה בשמים, אבל ידו של צדיק מעכבת". ההיגיון אומר שהשמים, קרי הקב"ה, עומדים מעל כל צדיק שהוא. נראה לי מוזר שהשמים מחכים דור תמים כי הצדיק הטיל וטו.
עזבי חשבונות שמיים. בתור התחלה, זה פשוט טריק ספרותי מלוכלך. אירועים בסיפור אמורים להוביל זה לזה. תקיעת מקרה פתאומי באמצע הוא קצת כמו נתינת ירושה פתאומית (מחילה מכבוד כמה מהירושות שאני מכירה) או הריגת דמות בתאונה. זה לא שאסור לספר את הסיפור של "מקרה נדיר בו קרה X" אבל כל המסביב צריך להתאים. פלוס, אני לא מעריכה סיפור שאומר "תראו משהו מוזר, ואין לי מה לומר לכם באמת לגבי המשהו המוזר הזה." כך שזה מראש לא ספר שפועל באופן הוגן.
ועוד לא דיברנו על עניין הזוגות.
נכון. הספר מנסה להביא אמירה שחוזרת לצערנו תמיד אצל אמונה אלון: אנשים לא יהיו מרוצים בזוגיות שיש להם. תמיד מישהו יאהב מישהו שיאהב מישהו שיאהב מישהו וזה בחיים לא יסתדר. או שאם שניים אוהבים זה את זה האופי שלהם לא מסתדר (מה זה אמור להביע?) או שהם כבר נשואים לאחרים.
אתה מוצא את עצמך נאנח ואומר, אבל היי, אני מכיר כמה וכמה זוגות שנשואים באושר! ואוהבים אחד את השני! בחייאת ראבק, למה להתחתן אם מלכתחילה לא אהבתם זה את זה?
שלא לדבר על היחס לאהבה כאל גזירת גורל. לא ששתינו בעלות ניסיון עשיר באהבות אמת, אבל בחייאת. תסתכלו רגע מסביב ואז תדברו.
ושוב אנחנו חוזרים אל שתי הבעיות המרכזיות:
א. הגיבורים חיים באומללות נצחית ש
ב. נגזרה עליהם, והם לא יכולים, וגם לא מנסים, להתנער ממנה.
ורק אוסיף שאיני מעריכה את הכתיבה של אמונה אלון במיוחד.
(רויטל, אל תהרגי אותנו. אני יכולה לראות אותך באה וכותבת פה תגובה כל כך חכמה שאוכל רק להרכין ראש בבושה ולהתחרט של דעותיי הספרותיות הנלוזות)
(מצטרפת לבקשה. רחמים. אנחנו עוד צעירות)
(וטיפשות. אבל כן בא לי לשמוע מה יש לך לומר אז שוט)
(מצטרפת להזמנה)
לפני סיום אני מוכרחה לצטט מביקורת אחרת על הספר:
"אגדה שיכולה להתרחש בקלות בכל התנחלות כשרה"
אוי לעזאזל, פפ, אני חיה בהתנחלות לא כשרה :(
זה עניין משפטי את חושבת? האם התנחלויות טריפה יוכשרו בעקבות חוק ההסדרה?
רק אם המקובל יאשר.
(או הצדיק)
אז כן. כשאתה כותב דתי, וכותב על דתיים, אתה יכול לספר לעצמך ולעולם כולו על כתיבה אוניברסלית ולומר שזה הסיפור של שלומציון ויאיר בלבד, והוא לא מעיד על כולם; אבל בעיניים מבחוץ התיאור שלך ייתפס כמתאר חברה שלמה, והקורא מבפנים ינוע באי נוחות ויעבור לספרות מתורגמת. אין מפלט מהגורל הזה.
סוגייה חשובה, ללא פתרון, מלבד לא לכתוב דברים כמו שלומצי.

יש לא מעט פתרונות (כולם לא כמו שלומצי!)
אפשר לכתוב מד"ב או פנטזיה, כמו יואב בלום. אפשר, כמו מיכאל שיינפלד, לכתוב רומן ישראלי סתם, בלי דתיים. אפשר, כמו מירה קדר, לכתוב על דתיים רק עם קצת יותר מורכבות, ועומק, ואהבה. ואפשר גם לא לכתוב. כמוני.
או לכתוב על חתולים!
חתולים הם הפיתרון לכל בעיות האנושות. אני רואה את הסימפוזיון הבא של בשבע: "הציונות הדתית לאן? בעקבות חתולי ארצנו"
פחח בשבע לא מעריכים חתולים. אז אני מחרימה אותם.
זה בסדר. גם חתולים לא מעריכים את בשבע.

אני זוכר אז ישבתי בחדרי בישיבה בשיעור א' וקראתי את הספר הזה.

מאז עברו כמעט חמש שנים והנה עוד מעט אני משתחרר מהצבא ומתחיל ללמוד איך לספר סיפורים באופן שתמיד רציתי.
ושוב קראתי את שמחה גדולה בשמים.
אך הפעם לא הייתי בחור ישיבה המוקסם מרבניי בעניים פעורות עצומות. הפעם היו עיני בהירות יותר, צלולות יותר.
איני אומר חס וחלילה שחייתי בעיוורון בתקופת לימודיי בישיבה, אך בתמימות בה הבטתי והערצתי את רבניי היה משהו מתוק ונאיבי שגרם לי להיות מעט סומא. שהטיל דוק של אפרוריות על היחס המתמיד בין הרצוי למצוי - בין השאיפה והרצון לבין המעשה.

שלומציון סובלת מהעמדות הפנים של עולמו של אביה ומוצאת מפלט בליבו של יאיר - המסמל בעיניה צורת חיים אחרת, עדיפה יותר, יפה יותר.
יאיר הוא תלמיד ישיבה אידאליסט שכל מה שהוא רוצה - כך לפחות חושבת שלומציון - זה לתקן עולם במלכות שדי.

אך שלומציון לא מוצאת את עצמה בזרועותיו של יאיר למרות הכל, מהסיבה הפשוטה - שמתבררת רק לקראת הסוף - יאיר רק רצה שמישהו יאהב אותו ולא רק שיהיה חבירו/שותפו לתיקון העולם.

הספר ממשיך ומתקדם עד לרגע בו שלומציון ויאיר מתראים כמעט שלושים שנה לאחר שראו אחד את השנייה בפעם האחרונה.
ושם, באותו הרגע מתבררת אחת הנקודות היותר מרכזיות של הספר - שעם כל הכבוד לצורך לתקן את העולם במלכות שדי, די לו לאדם בתיקון הוא עצמו ובמציאת חבר ראוי ובעיקר אוהב לחייו.

עברו כמעט חמש שנים מאז שעזבתי את הישיבה הגבוהה אך אני עדיין מאמין - בצורה בוגרת ובהירה יותר - את החשיבות של אנשי האמונה הקיימים בחיינו. ואני מודע לכך שהעיוורון והצמא שדרכם אנו מסתכלים עליהם הינם רק צעדים ראשונים להבנה מפוכחת יותר איך באמת צריך להתבונן על תלמידי חכמים, בדיוק כמו ששלומציון הבינה - אומנם בשלב טיפה מאוחר - אל לבסוף הבינה.

את הספר כותבת אלון מנקודת מבטה של של שלומציון ובו מתוארים הדיאלוגים ללא סימני ציטוט, מה שלפי דעתי הופך את המסע הזה הן לחשבון נפש פנימי של שלומציון, הן לסיפור מרתק המתאר בצורה עמוקה עד כאב את סיפורה של היהדות הלאומית המתחדשת .
מאוד מאוד אהבתי - בהתחלה ובהתחלה האחרת.

ספר שנכתב באופן מקצועי,מרתק,קולח.
המחברת בקיאה היטב ברזי האמונה ובהשתקפותה באדם המאמין כולל חיי היום יום של האדם המאמין.
"שמחה גדולה בשמים" הוא רק חצי ממשפט המפתח המופיע בספור.
יש בסיפור רגעי שיא הגורמים להתרגשות רבה מאד מצד הקוראים.
יש בסיפור ביטויים מהתורה ומספרות חז"ל כמו "והנה בבוקר והיא לאה" שהותאמו כמו כפפה ליד לגיבורי הסיפור ולא רק למעשיהם אלא גם לשמותיהם.
הסיפור מסתובב גם מסביב לרעיון:"מה היה קורה אילו",והוא מראה דרך מעשית למאמר חז"ל:"יותר טוב לאדם שלא נברא משנברא".בפשטות גאונית אמונה אלון מבצעת הטייה ברבים על מאמר זה ומכך גם נובע כח כתיבתה הפורה.
רצח רבין מעיב כמו צל כבד על הסיפור גם אם הוא מופיע במרומז.כדאי מאד לקרוא.

את "שמחה גדולה בשמים" קראתי בשלוש שעות, הוא היה כ"כ טוב שלא הצלחתי להפסיק לקרוא בו ועכשיו שסיימתי אני עדיין לא מרגישה שהדמויות עזבו אותי.
ברומן יפה זה מתארת אמונה אלון בכישרון רב את סיפורה של שלומציון, שידע אהבה גדולה אך ברחה ממנה לאחר שהרבנים השונים לא איפשרו את הזיווג, ועשרים שנים מאוחר יותר הבת שלה מבקשת להינשא לבן שלו. ביד של אמן עדין משרטטת אמונה אלון את סיפורה של שלומציון לאורך השנים, כאשר ברחה ממשפחתה שלה, מא-ל שלה ומכל מי שאהב אותה, ועד לנקודת המפגש בין הבת שלה לבן שלו.
זהו רומן קצר אך יש בו הרבה אמת, הרבה דיון והרבה תפיסות והתנגשות.
זהו לא הספר הראשון של אמונה אלון שקראתי וכל פעם מחדש היא כובשת אותי. מומלץ בחום.

השפה יפה, הכתיבה קולחת, אבל יש בה מן טון של יאוש תמידי. לא משנה מה שלומציון מתארת, חוויה טובה או רעה, היאוש נמצא שם מתחת לפני השטח. איזה שהוא פחד, ציפיה, תחושה מוקדמת שהיא עומדת לאבד כל דבר טוב בחייה. היא מספרת על יאיר אחרי שהיא מאבדת אותו, אז לגביו זה מובן. אבל חוויית האובדן הזו משליכה על כל תחום בחיים שלה, וגורמת לחוסר תקווה התמידי הזה. קצת מדכא לקרוא ספר כזה...

דרך הסיפור האישי של שלומציון, מצליחה הסופרת להעביר ביקורת על החברה הדתית. ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבה, גם אם לא הסכמתי איתה לגמרי בסופו של דבר.

בכללי ספר טוב, אם כי נשארתי עם תחושת מועקה בסופו. אולי בגלל היאוש הכללי, אולי בגלל הסיום הפתאומי (בעיני) או כי הביקורת שראיתי בו הוצגה באופן מאוד סובייקטיבי. אבל עדין - מומלץ.

זה הספר הראשון של אמונה אלון שקראתי, ובהפרש של יומיים קראתי את "ותכתבו: אהובתנו"- לדעתי הוא יותר יפה ונוגע מהספר הזה. כלומר, אין ספק שאמונה אלון יודעת לכתוב אבל ההחמצות פה היו יותר מדי בשבילי. היה לי קשה עם כל מה שהתפתח בספר הזה, והאהבה שלא מומשה, ומדי פעם הייתה לי איזו דמעה והרגשה מעצבנת על העלילה שפותחה כאן, ועל הצורה שבה הדמויות בספר השתנו וחיו חיים שהייתה בהם עצבות ופספוס על מה שהיה יכול להיות. סיימתי את הקריאה בהרגשה כבדה עם כל מה שהלך שם, ואני לא חושבת שהייתי חוזרת לקרוא שוב את הספר הזה. יש לציין שזו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לאמונה אלון והיא מאד הרשימה אותי, ואני מקווה שהספרים הבאים שלי יהיו עם קצת יותר שמחה... לא רק בשמים.