ביקורת ספרותית על מחלקת אבדות מאת זיגפריד לנץ
ספר טוב

---

ככה החיים. לפחות בדרך כלל. לא כל שינוי הוא תולדה של מהפכה. רוב השינויים קרו בלי ששמתי לב. מערכות יחסים יכולות לזוז קדימה ואחורה גם בלי דרמה גדולה, לא כל מה שאנחנו עושים זה מפני שיש לנו איזו מטרה מול העיניים או רצון להשיג, ויש ביננו כמה אנשים שטוב להם. כאן ועכשיו טוב להם.

הכאן הוא לא מקום מסויים והעכשיו הוא לא באמת עכשיו, הוא כל עכשיו. וטוב להם. אבל זה לא רק שטוב להם, הם גם מבינים את זה ואומרים את זה ובשום מקום לא מאחלים לעצמם יותר ממה שיש כאן ועכשיו.

הנרי, הגיבור של הרומן הזה, הוא כזה, והרומן כולו הוא בדמותו, כלומר, נעדר דרמות או אג'נדה או איזה מתווה שלפיו צריך להתנהל וזה מייצר סיפור פשוט וצנוע שבלי להיות מוסרני מצליח לגעת בשאלות שנוגעות לחיים רגילים, כמו של כולנו.

בטופס אותו נדרשים למלא הפונים למחלקת האבידות שהנרי עובד בה הם מתבקשים, לאחר שמילאו את כל פרטי האבידה, להעריך גם את השווי הכספי שלה, אפילו אם זה נראה להם לא רלוונטי. כמה שווה צרור דפים, מכתבים שקיבלת מידיד קרוב, או התיק הממש ממש ישן שניכסת לעצמך כשהדודה האהובה עליך הפסיקה להשתמש בו? כלום? הכל? אני חושבת שבעיקר בזה הוא עוסק, בכמה שווים החיים שלנו, הקטנים, יחד עם האלמנטים חסרי החשיבות לכאורה שיש בהם, ומה לעזאזל אנחנו עושים איתם.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מחלקת אבדות