השבוע חגגתי 50. אז נכון שגיל הוא רק מספר, אבל נראה שלמספר הזה ספציפית יש קצת יותר משקל ממספרים אחרים.
ויצא שדווקא השבוע סיימתי את "חיים". סיפורה של חבורת חברים ירושלמית מימי בית הספר היסודי ועד ימינו אנו. אני לא חושב שנתקלתי בתאריכים מדוייקים, אבל אני מניח שגיבורי הספר הם בערך 5-10 שנים גדולים ממני, ובסיומו לכולם ילדים בוגרים והמהירה מביניהם כבר סבתא. העלילה די פשוטה: מדובר באנשים מן היישוב שרב חוויותיהם הן חוויות אנשים מן היישוב (פה ושם יש קצת אש ולהבה, אבל בעיקר – חיים). דיברה נצחיה על תחושת הנוסטלגיה. אם אתם אוהבים את זה – קראו.
מה שהבנתי עם סיום הקריאה זה שגיבורי הספר לא משתנים. הם מתבגרים כמובן - לומדים, עובדים, מתאהבים, מתחתנים ומתגרשים. אבל נראה שבין שהם ילדים שמצילים חתולים או סבים שרצים לקנות דברים לנכדים, הם נשארים אותם אנשים.
ואת זה אהבתי. הם לא זכו בחוכמת זקני השבט, או גילו שרוקנרול זה כיף רק כשבני עשרים. הם הם, רק יותר מבוגרים. וגם אני אני, רק עם מספר עגול, אבל בחיי שהשיחות שלי עם החברים ועם אשתי נשמעות בדיוק אותו דבר כמו לפני 30-40 שנה, ואפילו כשאני עושה שיחות אבא לילדים זה מרגיש כמו חיקוי לשיחות שהיו לי עם אבא שלי. ואני מניח שהוא בזמנו, הרגיש אותו דבר...

סיפורו של פסנתרן מחונן בעל אינטיליגנציה רגשית וחברתית של ילד בן 5. מכיוון שכך, הוא נקלע למצבים אבסורדים עד כדי בחילה. אבל בקטע טוב. נגיד, כמו שג'ון טרבולטה יורה בטעות בפרצוף של מרווין המסכן בספרות זולה.
** מכאן ואילך - אני לא חושב שמדובר בספויילר, אבל יתכן שאחרים יחשבו אחרת. אז תמשיכו לקרוא אם באמת בא לכם**
באמת ספר מצויין עד שמגיעים לבחירה התמוהה משהו של הסופר לרסק את הקיר הרביעי ופשוט לאמר לקורא: "מנקודה זו מציג הסופר שני סיומים אפשריים" ואז באמת מגיעים שני סיומים אפשריים. יכול להיות שאני קצת שמרן, אבל לא ברור לי מה בדיוק העניין.

שוב – חוץ מהעניין הפעוט הזה של איך לסיים את הסיפור, הספר בהחלט מומלץ

העניין שלי באוורסט התחיל עם "אוורסט 2006" המצוין של ניק הייל. עונת הטיפוס של 2006 התברכה בתנאי מזג אוויר סבירים ומעלה, ובכל זאת נספרו בסופה אחד עשר מטפסים מתים. את מירב תשומת הלב קיבל מותו של דיוויד שארפ: שארפ טיפס לבדו, ובשלב מסוים כשתש כוחו הוא התחפר מתחת לאיזה סלע ונח בגובה 8800 מטר. 40 מטפסים עברו לידו, אך מכיוון שהוא לא היה שייך לאף קבוצה, כולם פשוט הניחו שהוא נח ולא ממש טרחו לברר. בסופו של דבר התברר שהוא לא ממש נח אלא יותר נח על משכבו בשלום. התמצות הנ"ל מופיע על העטיפה האחורית כך שלא מדובר בספויילר, ולמראת זאת מדובר בסיפור ובספר מרתקים. (דרך אגב – הגעתי לספר דרך רשימת ספרי הספורט הטובים ביותר שפורסמה מתישהו במגזין "בלייזר", משם גם הגעתי ל"המרוץ של פלאנגן" – עוד ספר משובח על ספורטאים שמגיעים לקצה היכולת ואז מגבירים...)
כשמדברים או כותבים על האוורסט, אי אפשר שלא להתייחס להיסטוריה: החל בגילויי על ידי מכון המיפוי המלכותי של האימפריה הבריטית וההבנה שמדובר בהר הגבוה בעולם אי שם ב-1865. ב-1921 החלו משלחות הטיפוס בניסיון להגיע לפסגה. ראוי לציין את ג'ורג' מאלורי, אולי המטפס המפורסם ביותר (טוב, השני הכי מפורסם) שהשתתף בשלוש המשלחות הראשונות. כשנשאל במסיבת עיתונאים למה לטפס על הר כל כך גבוה ענה בעצבים את התשובה האלמותית "כי הוא שם". ב-1924 מאלורי ושותפו אנדרו אירווין נצפו בנקודה הגבוהה ביותר שמישהו אי פעם הגיע אליה. שניהם לא שרדו כך שלעולם לא נדע אם הם הגיעו לפסגה או לא. עד היום הדעות חלוקות, וגילוי הגופות שלהם ב-1999 (כן, 75 שנים אחרי היעלמותם) לא ממש תרם אלא רק הוסיף לאי הודאות.
ב-1953 סר אדמונד הילרי והשרפה טנציג נורגיי עשו את הבלתי יאמן. זה היה בסוף השבוע של הכתרת המלכה אליזבת, וההתרגשות בעולם בכלל ובאנגליה בפרט הייתה זהה להתרגשות לאחר הנחיתה על הירח (ככה שמעתי, לא הייתי שם ולא הייתי שם...) כיאה לשנות ה-50 העליזות, הניוזילנדי קיבל את התואר סר מהמלכה הצעירה, והשרפה הנפאלי נשאר עם התמונה האלמותית על גג העולם. מכיוון שטנציג לא ידע לצלם אין שום צילום של הילרי על הפסגה...
האוורסט נכבש מאז על ידי עוד ועוד מטפסים מקצועיים, וההגעה לפסגה הייתה מעין כרטיס ביקור של יכולות מקצועיות. אך בתחילת שנות ה-90 החלה מהפיכה של ממש עם התפתחות המשלחות המאורגנות. מטפסים בעלי שם הציעו הצעה שבאמת קשה לסרב לה: אם יש לך כושר סביר וממון הרבה יותר מסביר בוא וניקח אותך לגג העולם. וכך החלה תיירות אוורסט, שמהווה את הרקע לספר שלשמו נתכנסנו.
ג'ון קראקאואר הוא עיתונאי אקסטרימי עם היסטוריה של מטפס סמי מקצועי. הוא קיבל הצעה להצטרף למשלחת המטפסים של רוב הול ב-1996. רוב הול, מטפס ניו זילנדי שהגיע ארבע פעמים לפסגה (כולל פעם אחת עם הבן של אדמונד הילרי) היה אחד מחלוצי המשלחות המאורגנות. היה לו רקורד הצלחה מרשים של הבאת הלקוחות לפסגה, ואת קראקאואר הוא הזמין להצטרף בציפייה לפרסום חיובי שיביא לעוד ועוד לקוחות.
העונה עצמה אופיינה במזג אוויר סוער. ודווקא יום העלייה לפסגה התחיל עם מזג אוויר בהיר ושמש זורחת. לרוע המזל, כשהתחילו את דרכם בחזרה למטה תפסה את המטפסים סופה אכזרית שלאחריה החלה ספירת הגופות.
הספר מרתק ונקרא בנשימה עצורה משתי סיבות עיקריות: האחת – מכיוון שבניגוד לניק הייל שכתב רשומון מבוסס על דיווחים, קראקאואר טיפס בעצמו. הוא מיטיב לתאר את הכאב הפיסי, את הקושי המנטלי, את חוסר היכולת לישון בגבהים שבדרך כלל טסים בהם, וההשפעה המכרעת של חוסר חמצן על היכולת הפיסית ובעיקר על קבלת ההחלטות. אתה קורא ומוצא את עצמך נאבק על כל נשימה, בדיוק כמו המטפסים עצמם.
הסיבה השנייה מעניינת לא פחות. הסופה הרצחנית אחראית למותם של לא מעט מטפסים. אבל קראקאואר מתאר לפרטי פרטים איך פרפר שמשיק בכנפיו שישה שבועות לפני יום הטיפוס לפסגה מהווה גם הוא חלק מהסיבות שהביאו לאסון. וכמו בכל אסון טבע, הגורם האנושי חשוב לא פחות, אם זה החלטות לא ברורות של מדריכים, משחקי אגו, חוסר משמעת, חוסר תקשורת, הרצון בפרסום חיובי, וכמובן – "לי זה לא יקרה".
ובין תיאור הטיפוס האישי לתיאור כרוניקה של אסון ידוע מראש (לא ממש ידוע, אבל בדיעבד...) קראקאואר מנסה להסביר את סוד המשיכה של הפסגה שגרם למותם של מאות מטפסים לאורך השנים. המשיכה הזו היא היא הסיבה העיקרית לכך שמטפסים מקצועיים וחובבים כאחד ממשיכים לסכן ואף להקריב את חייהם על רכסי האוורסט.
ועכשיו גם אני כבר נדבקתי בחיידק, מסוכן יותר או פחות מהקורונה. אני כבר לא יכול לחכות ולנסות את מזלי. מהרכס הדרומי כמו הילרי? או הצפוני, בעקבותיו של מאלורי? אני רק מקווה שהמלווה שלי ידע לצלם על פסגת העולם...

יש ספרים שנכנסים ללב, יש כאלה שמרגישים בבטן, וכאלה שמחטטים לך בקרביים.
העולם על פי גארפ בועט בביצים. ההפתעה, הכאב החד, הניסיון לשאוף אוויר.
הייתי חייב לעצור, לנשק את הילדים, ולהכיר לעצמי שמדובר בספר.

"קומדיה בסולם מינורי" הוא סיפור קצר, עם פוטנציאל גדול. יתכן שהתחלתי לקרוא עם ציפיות גדולות מדי, כך שבסיום הקריאה הייתה תחושה קלה של החמצה.
אבל הפנינה היתה דווקא רצועת הבונוס - "כאן - ביתי" - אוטוביוגרפיה של הסופר. ההיסטוריה האנטישמית של אירופה משתלבת בסיפורים קטנים מחיי היהודים בקהילה קטנה בעיירה קטנה בגרמניה. וזה הרבה יותר מרתק מאיך שזה נשמע.
מומלץ מאד - בזכות "כאן ביתי".

הפעם האחרונה שקראתי את רם אורן היתה לפני כ-20 שנה, כשאמי היקרה רכשה את "פיתוי". לא ממש התרשמתי, ומאז ועד היום רם אורן היה משול בעיני לחצי האי ערב - אני יודע שהוא שם אבל ממש לא בוער לי לבקר שם.
ואז הגיעה סילביה, עם סיפור חיים שבוודאי היה מרתק, וביחד עם המלצה בוערת מדודתי שתחיה, החלטתי לתת צ'אנס נוסף למר אורן.
וחבל שכך.
כמו העקרב שתמיד נשאר עקרב, רם אורן תמיד נשאר מספר רומן רומנטי. סיפורה של סילביה מוצג לטעמי בשטחיות ובחוסר רצינות, קלישאתי ובנאלי. נדמה לי שסופר אחר היה מעביר את הסיפור באופן מלא ומעניין יותר.
שני דברים מציקים במיוחד כשאתה קורא את הספר:
האחד, ולא בטוח שזו אשמתו של אורן מכיוון שלא ידוע לי לאיזה חומרים הוא נחשף, אבל נראה לי שסוכנת מוסד שנחשבה לאחת המקצועניות ביחידה המבצעית עשתה קצת יותר מלסנוור איזה סוכן אחר באיזו פעולה. אבל שוב - יכול להיות שהחומרים העסיסיים לא פורסמו.
הדבר השני, וזו כבר בעיה של הסופר/עורך/הוצאה: בדיוק באמצע הספר יש קובץ תמונות של סילביה ותחנות חשובות בחייה. כמה חבל שרבות מהתחנות האלה נחשפות לקורא רק בהמשך הספר, כך שבאמצע הספר יש יופי של ספויילר. וזו כבר טיפשות לשמה.

אומנות הסיום.
הקריאה בספר קשה - צריך הרבה סבלנות בכדי לצלוח את התיאורים האנטומיים של הלוויתן או את הוראות בניית האוניה לצייד לוויתנים. ספר למיטיבי הלכת...
אבל הדובדבן שמחכה בסוף! מצמרר, כמו שכתבו פה לפני כן. בהחלט מצדיק את השייט האינסופי במרחבי הספר.

הספר האהוב על נועה!
כיף לקרוא לה אותו, כיף לראות אותה צוחקת, והכי כיף לראות איך היא מחכה ל"אריה עם מוצץ וחיתול" בסוף הספר כדי לנסות ולהחליף איתו מוצצים...

הספר פשוט מרשים, אבל פיסקה אחת מתוכו חריגה בעוצמתה:
"הם אבודים. כל עולמם ירד אל בור. הארוחות השופעות, עבודת האלוהים הרבים, המרכולות המגיעות מעבר לים, עידוני האומנות, לשונות לאומים זרים, חירות הנשים, תמרוקים וחגיגות ופינוקים - כל זה תם ונשלם ולא ישוב. רק האכזרים והגסים אשר השכילו להיחבא במסתרי הסלעים, רק הם ישרדו את התהפוכות והשואות אשר עוברות על הארץ. העפירו עולמם צר, אלהיהם אחד ולבם לב אבן. מחר ימלאו את הארץ" (עמוד 274).
אמנם הספר מתאר את ארץ ישראל לפני שלושת אלפים שנה, אבל הציטוט הזה מפחיד ברמת האקטואליות שלו. מלחמת התרבויות כבר כאן, וקיצונים דתיים מכאן ומכאן רק מחכים לנפילת תרבות המערב.