ביקורת ספרותית על Into Thin Air: A Personal Account of the Mt. Everest Disaster מאת Jon Krakauer
ספר מעולה

---

העניין שלי באוורסט התחיל עם "אוורסט 2006" המצוין של ניק הייל. עונת הטיפוס של 2006 התברכה בתנאי מזג אוויר סבירים ומעלה, ובכל זאת נספרו בסופה אחד עשר מטפסים מתים. את מירב תשומת הלב קיבל מותו של דיוויד שארפ: שארפ טיפס לבדו, ובשלב מסוים כשתש כוחו הוא התחפר מתחת לאיזה סלע ונח בגובה 8800 מטר. 40 מטפסים עברו לידו, אך מכיוון שהוא לא היה שייך לאף קבוצה, כולם פשוט הניחו שהוא נח ולא ממש טרחו לברר. בסופו של דבר התברר שהוא לא ממש נח אלא יותר נח על משכבו בשלום. התמצות הנ"ל מופיע על העטיפה האחורית כך שלא מדובר בספויילר, ולמראת זאת מדובר בסיפור ובספר מרתקים. (דרך אגב – הגעתי לספר דרך רשימת ספרי הספורט הטובים ביותר שפורסמה מתישהו במגזין "בלייזר", משם גם הגעתי ל"המרוץ של פלאנגן" – עוד ספר משובח על ספורטאים שמגיעים לקצה היכולת ואז מגבירים...)
כשמדברים או כותבים על האוורסט, אי אפשר שלא להתייחס להיסטוריה: החל בגילויי על ידי מכון המיפוי המלכותי של האימפריה הבריטית וההבנה שמדובר בהר הגבוה בעולם אי שם ב-1865. ב-1921 החלו משלחות הטיפוס בניסיון להגיע לפסגה. ראוי לציין את ג'ורג' מאלורי, אולי המטפס המפורסם ביותר (טוב, השני הכי מפורסם) שהשתתף בשלוש המשלחות הראשונות. כשנשאל במסיבת עיתונאים למה לטפס על הר כל כך גבוה ענה בעצבים את התשובה האלמותית "כי הוא שם". ב-1924 מאלורי ושותפו אנדרו אירווין נצפו בנקודה הגבוהה ביותר שמישהו אי פעם הגיע אליה. שניהם לא שרדו כך שלעולם לא נדע אם הם הגיעו לפסגה או לא. עד היום הדעות חלוקות, וגילוי הגופות שלהם ב-1999 (כן, 75 שנים אחרי היעלמותם) לא ממש תרם אלא רק הוסיף לאי הודאות.
ב-1953 סר אדמונד הילרי והשרפה טנציג נורגיי עשו את הבלתי יאמן. זה היה בסוף השבוע של הכתרת המלכה אליזבת, וההתרגשות בעולם בכלל ובאנגליה בפרט הייתה זהה להתרגשות לאחר הנחיתה על הירח (ככה שמעתי, לא הייתי שם ולא הייתי שם...) כיאה לשנות ה-50 העליזות, הניוזילנדי קיבל את התואר סר מהמלכה הצעירה, והשרפה הנפאלי נשאר עם התמונה האלמותית על גג העולם. מכיוון שטנציג לא ידע לצלם אין שום צילום של הילרי על הפסגה...
האוורסט נכבש מאז על ידי עוד ועוד מטפסים מקצועיים, וההגעה לפסגה הייתה מעין כרטיס ביקור של יכולות מקצועיות. אך בתחילת שנות ה-90 החלה מהפיכה של ממש עם התפתחות המשלחות המאורגנות. מטפסים בעלי שם הציעו הצעה שבאמת קשה לסרב לה: אם יש לך כושר סביר וממון הרבה יותר מסביר בוא וניקח אותך לגג העולם. וכך החלה תיירות אוורסט, שמהווה את הרקע לספר שלשמו נתכנסנו.
ג'ון קראקאואר הוא עיתונאי אקסטרימי עם היסטוריה של מטפס סמי מקצועי. הוא קיבל הצעה להצטרף למשלחת המטפסים של רוב הול ב-1996. רוב הול, מטפס ניו זילנדי שהגיע ארבע פעמים לפסגה (כולל פעם אחת עם הבן של אדמונד הילרי) היה אחד מחלוצי המשלחות המאורגנות. היה לו רקורד הצלחה מרשים של הבאת הלקוחות לפסגה, ואת קראקאואר הוא הזמין להצטרף בציפייה לפרסום חיובי שיביא לעוד ועוד לקוחות.
העונה עצמה אופיינה במזג אוויר סוער. ודווקא יום העלייה לפסגה התחיל עם מזג אוויר בהיר ושמש זורחת. לרוע המזל, כשהתחילו את דרכם בחזרה למטה תפסה את המטפסים סופה אכזרית שלאחריה החלה ספירת הגופות.
הספר מרתק ונקרא בנשימה עצורה משתי סיבות עיקריות: האחת – מכיוון שבניגוד לניק הייל שכתב רשומון מבוסס על דיווחים, קראקאואר טיפס בעצמו. הוא מיטיב לתאר את הכאב הפיסי, את הקושי המנטלי, את חוסר היכולת לישון בגבהים שבדרך כלל טסים בהם, וההשפעה המכרעת של חוסר חמצן על היכולת הפיסית ובעיקר על קבלת ההחלטות. אתה קורא ומוצא את עצמך נאבק על כל נשימה, בדיוק כמו המטפסים עצמם.
הסיבה השנייה מעניינת לא פחות. הסופה הרצחנית אחראית למותם של לא מעט מטפסים. אבל קראקאואר מתאר לפרטי פרטים איך פרפר שמשיק בכנפיו שישה שבועות לפני יום הטיפוס לפסגה מהווה גם הוא חלק מהסיבות שהביאו לאסון. וכמו בכל אסון טבע, הגורם האנושי חשוב לא פחות, אם זה החלטות לא ברורות של מדריכים, משחקי אגו, חוסר משמעת, חוסר תקשורת, הרצון בפרסום חיובי, וכמובן – "לי זה לא יקרה".
ובין תיאור הטיפוס האישי לתיאור כרוניקה של אסון ידוע מראש (לא ממש ידוע, אבל בדיעבד...) קראקאואר מנסה להסביר את סוד המשיכה של הפסגה שגרם למותם של מאות מטפסים לאורך השנים. המשיכה הזו היא היא הסיבה העיקרית לכך שמטפסים מקצועיים וחובבים כאחד ממשיכים לסכן ואף להקריב את חייהם על רכסי האוורסט.
ועכשיו גם אני כבר נדבקתי בחיידק, מסוכן יותר או פחות מהקורונה. אני כבר לא יכול לחכות ולנסות את מזלי. מהרכס הדרומי כמו הילרי? או הצפוני, בעקבותיו של מאלורי? אני רק מקווה שהמלווה שלי ידע לצלם על פסגת העולם...

» ביקורות נוספות של אבא של נועה
» ביקורות נוספות על Into Thin Air: A Personal Account of the Mt. Everest Disaster