“איך מתחילים לתאר ספר כל כך סוער ודוהר כמו זה? ספר שלא עוצר לרגע, שאין בו רגע דל? מתחילים מההתחלה ומקווים לא להחמיץ דבר. ג'ני פילדס היא בתו של יצרן נעליים בחוף המזרחי. משפחתה עשירה והיא נשלחת ללמוד אנגלית בקולג' לנערות עשירות ומשועממות. אבל היא לא משועממת, השנה היא 1942, מלחמה בעולם והיא רוצה ללמוד משהו מעשי. היא הולכת להיות אחות. היא אחות טובה, קושי ודם לא מרתיעים אותה כלל. מה כן מרתיע אותה? גברים. היא רוצה ילד, אבל מנגנון יצירת הילדים, המחבר גבר לאשה, מרתיע אותה, בעיקר גברים עם רצון ודיבור ו... התנהגות, נו. מאחר וזו אמנם אמריקה, אבל ב-1942 ממציאים בעיקר כלי משחית ולא בנקי זרע או טיפולי הפרייה. והנה מגיע חייל שקסדתו פגעה בו וכלי זכוכית של החופה במטוס, במקום בו ישב לרוב והצליף במטוסים, חדרו למוחו. המטוס נחת נחיתת אונס, הבועה בה ישב נפגעה והוא היה זקוק לניתוח דחוף. הפגיעה באירופה ובית החולים בארה"ב. החייל נבחר להוכיח שלא רק בני עשירים מוטסים לארה"ב. הוא מגיע לידיה של ג'ני והיא מבחינה שידיו החבושות מפריעות לו לאונן. היא גם מבחינה שהוא אמנם בגיל של חייל, אבל חייו הולכים אחורה ועתה הוא בגיל נעוריו וזיקפה מתמדת. קוראים לו גארפ, באין רואה היא מנצלת את מצבו הנוקשה ולילד יקראו גארפ, ט. ס. גארפ. ט. ס. כי כך היה כתוב על הסרבל. ג'ני מגדלת את גארפ בפנימיית סטירינג. הוא תלמיד והיא אחות ראשית. בסיום לימודיו הם נוסעים לווינה, שם הם שוהים כשנה ורבע, הוא כותב סיפור קצר ומוצלח והיא את הביוגרפיה שלה, 1156 עמודים בכתב יד. בארה"ב זה מתפרסם, לא ממש בגלל האיכות הספרותית. הספר מצליח והופך לרב מכר היסטרי ובסיס לתנועה פמיניסטית שבסיסה בבית רחב הידיים של ג'ני. במקביל, גם בנה גארפ מפרסם, אבל מצליח פחות ממנה. לתמונה נכנסת גם הלן אשתו האהובה. לא רק הלן, אלא גם רוברט(ה) מאלדון, ספורטאית עבר בבייסבול, שעברה ניתוח שינוי מין והצטרפה לתנועה ומהווה יש ימינה ושומרת הראש של ג'ני פילדס. הראשון שנולד לגארפ הוא דאנקן, לאחר מכן וולט ובסוף סוגרת ג'ני הנכדה לג'ני פילדס. עוד דמויות תכנסנה ותצאנה, עורלה שנחתכת עם שאר הגבעול, ידית הילוכים פוצעת של וולבו, מוות פה ומוות שם ו... די. גארפ מתקשה בכתיבה, טוב בבישול, הבית תמיד מסודר והלן זו שעובדת. אמו מממנת משום שהיא עשירה מאוד. ארווינג (אירווינג, בעברית) כותב בשצף קצף, אין הורדת הילוך כמעט, הספר הולך משיא לשיא, בכל שיא דם, יזע ולכן גם דמעות, אבל מיד ממשיכים לשיא הבא. הכל מתובל בהומור, גם שחור, אלה שיצאו בשן ועין מפציעה ממשיכים הלאה ולא רע, אלה שמתו, נו, מתו. ארווינג צוחק על כולם. ג'ני מקימה תנועה פמיניסטית שכלל לא התכוונה, הבן לועג לאלן ג'יימסיות. תקראו, תבינו. למרות הכל, מדובר בספר אוהב אדם למרות שנאה פה ושם. ארווינג חומל על גיבוריו, מוציא אותם לא רע גם מרגעי השפל שלהם ולא סתם הצליח לו הספר הנפלא הזה. תתכוננו לספר עם המון צחקוקים, כמה דמעות בסוף, לסת הנשמטת שוב ושוב למרבה התדהמה וכושר היצירה. לא אמרתי, אז אומר: ספר ה-WOW המוחלט של ארווינג.”

“ספר מעולה. מפתיע ומשעשע. הסיפורים של גארפ - במיוחד הסיפור על הקרקס ועל וינה - הן סיפורים מיוחדים שמלווים אותי. האבסורדיות שבו מתוארת הפמיניזם, ההתמודדות עם מין, עם בגידה ואהבה... פשוט ספר טוב.”

“ספר אחד, שגרם לי להרגיש כל כך הרבה דברים, בין היתר רגשות מעורבים.. המליצו לי על הספר כשחיפשתי משהו שנון, גאוני וכייפי. הספר הזה הוא הכל מהכל, קשה מאוד לתייג אותו לז'אנר מסויים לדעתי, הוא יכול להיות פסיכי, הוא יכול להיות מצחיק, הוא יכול להיות קשה ,מרגש, עצוב ,קורע, איום ונורא! ,גאוני ..בקיצור הכל ביחד! צריך לנסות כדי להבין! אין דרך אחרת!!:) שווה קריאה!, ולא רק שווה, שווה,מהנה ופשוט תענוג אחד גדול!”

“מתחיל טוב ומסקרן, אבל סובל מירידה עקבית ברמה, ובשלב מסוים היתה לי תחושה שלסופר אזלו הרעיונות והוא ממשיך להניע את העלילה על ידי חיבור אקראי של מילים מהמילון והוספת מילות קישור שנשלפו מכובע בינהן. את מאה העמודים הראשונים לא יכולתי להניח מהידיים, את מאה האחרונים הכרחתי את עצמי לקרוא באיומים. בינהם יש עוד כמעט שלוש מאות, מה שעושה את הספר להרבה יותר מדי ארוך, בהתחשב בסתימה במקוריות שמתרחשת אי שם באמצעו. הגורם העיקרי למאיסתי בספר ומעברי לקריירה של נביא שקר היא תחושת אילוץ בתכונות הדמויות ובעלילה שמפציעה כבר בהתחלה ברמזים מטרימים ומתחזקת והולכת עם הדפדוף בואכה אזורי העלילה המתקדמים. אף אחת מהדמויות הראשיות לא עוררה בי לא הזדהות ולא ניכור, אלא רק את התחושה שמדובר במילים כתובות על דף ולא בדמויות שקיימות באמת, מאחר שכמעט יכולתי לשמוע את הסופר אומר לעצמו: "התכונות של גארפ יהיו כאלו וכאלו, נוסיף לו גם דאגה אובססיבית לילדיו בשביל ההורים שבין הקוראים, מה תעשה אישתו? פועלת זבל? נו שיהיה, אינטלקטואלית", וכן הלאה. אין שום תחושה של נחיצות בבחירת האפיונים לדמויות, ולא הרגשה של קו עלילתי כלשהו. הספר יכול היה להיות טוב בהרבה עם עריכה אכזרית שהיתה מוציאה להורג בערך חצי ממנו.”

“איך מתחילים לתאר ספר כל כך סוער ודוהר כמו זה? ספר שלא עוצר לרגע, שאין בו רגע דל? מתחילים מההתחלה ומקווים לא להחמיץ דבר. ג'ני פילדס היא בתו של יצרן נעליים בחוף המזרחי. משפחתה עשירה והיא נשלחת ללמוד אנגלית בקולג' לנערות עשירות ומשועממות. אבל היא לא משועממת, השנה היא 1942, מלחמה בעולם והיא רוצה ללמוד משהו מעשי. היא הולכת להיות אחות. היא אחות טובה, קושי ודם לא מרתיעים אותה כלל. מה כן מרתיע אותה? גברים. היא רוצה ילד, אבל מנגנון יצירת הילדים, המחבר גבר לאשה, מרתיע אותה, בעיקר גברים עם רצון ודיבור ו... התנהגות, נו. מאחר וזו אמנם אמריקה, אבל ב-1942 ממציאים בעיקר כלי משחית ולא בנקי זרע או טיפולי הפרייה. והנה מגיע חייל שקסדתו פגעה בו וכלי זכוכית של החופה במטוס, במקום בו ישב לרוב והצליף במטוסים, חדרו למוחו. המטוס נחת נחיתת אונס, הבועה בה ישב נפגעה והוא היה זקוק לניתוח דחוף. הפגיעה באירופה ובית החולים בארה"ב. החייל נבחר להוכיח שלא רק בני עשירים מוטסים לארה"ב. הוא מגיע לידיה של ג'ני והיא מבחינה שידיו החבושות מפריעות לו לאונן. היא גם מבחינה שהוא אמנם בגיל של חייל, אבל חייו הולכים אחורה ועתה הוא בגיל נעוריו וזיקפה מתמדת. קוראים לו גארפ, באין רואה היא מנצלת את מצבו הנוקשה ולילד יקראו גארפ, ט. ס. גארפ. ט. ס. כי כך היה כתוב על הסרבל. ג'ני מגדלת את גארפ בפנימיית סטירינג. הוא תלמיד והיא אחות ראשית. בסיום לימודיו הם נוסעים לווינה, שם הם שוהים כשנה ורבע, הוא כותב סיפור קצר ומוצלח והיא את הביוגרפיה שלה, 1156 עמודים בכתב יד. בארה"ב זה מתפרסם, לא ממש בגלל האיכות הספרותית. הספר מצליח והופך לרב מכר היסטרי ובסיס לתנועה פמיניסטית שבסיסה בבית רחב הידיים של ג'ני. במקביל, גם בנה גארפ מפרסם, אבל מצליח פחות ממנה. לתמונה נכנסת גם הלן אשתו האהובה. לא רק הלן, אלא גם רוברט(ה) מאלדון, ספורטאית עבר בבייסבול, שעברה ניתוח שינוי מין והצטרפה לתנועה ומהווה יש ימינה ושומרת הראש של ג'ני פילדס. הראשון שנולד לגארפ הוא דאנקן, לאחר מכן וולט ובסוף סוגרת ג'ני הנכדה לג'ני פילדס. עוד דמויות תכנסנה ותצאנה, עורלה שנחתכת עם שאר הגבעול, ידית הילוכים פוצעת של וולבו, מוות פה ומוות שם ו... די. גארפ מתקשה בכתיבה, טוב בבישול, הבית תמיד מסודר והלן זו שעובדת. אמו מממנת משום שהיא עשירה מאוד. ארווינג (אירווינג, בעברית) כותב בשצף קצף, אין הורדת הילוך כמעט, הספר הולך משיא לשיא, בכל שיא דם, יזע ולכן גם דמעות, אבל מיד ממשיכים לשיא הבא. הכל מתובל בהומור, גם שחור, אלה שיצאו בשן ועין מפציעה ממשיכים הלאה ולא רע, אלה שמתו, נו, מתו. ארווינג צוחק על כולם. ג'ני מקימה תנועה פמיניסטית שכלל לא התכוונה, הבן לועג לאלן ג'יימסיות. תקראו, תבינו. למרות הכל, מדובר בספר אוהב אדם למרות שנאה פה ושם. ארווינג חומל על גיבוריו, מוציא אותם לא רע גם מרגעי השפל שלהם ולא סתם הצליח לו הספר הנפלא הזה. תתכוננו לספר עם המון צחקוקים, כמה דמעות בסוף, לסת הנשמטת שוב ושוב למרבה התדהמה וכושר היצירה. לא אמרתי, אז אומר: ספר ה-WOW המוחלט של ארווינג.”

“ספר מעולה. מפתיע ומשעשע. הסיפורים של גארפ - במיוחד הסיפור על הקרקס ועל וינה - הן סיפורים מיוחדים שמלווים אותי. האבסורדיות שבו מתוארת הפמיניזם, ההתמודדות עם מין, עם בגידה ואהבה... פשוט ספר טוב.”

“ספר אחד, שגרם לי להרגיש כל כך הרבה דברים, בין היתר רגשות מעורבים.. המליצו לי על הספר כשחיפשתי משהו שנון, גאוני וכייפי. הספר הזה הוא הכל מהכל, קשה מאוד לתייג אותו לז'אנר מסויים לדעתי, הוא יכול להיות פסיכי, הוא יכול להיות מצחיק, הוא יכול להיות קשה ,מרגש, עצוב ,קורע, איום ונורא! ,גאוני ..בקיצור הכל ביחד! צריך לנסות כדי להבין! אין דרך אחרת!!:) שווה קריאה!, ולא רק שווה, שווה,מהנה ופשוט תענוג אחד גדול!”

“מתחיל טוב ומסקרן, אבל סובל מירידה עקבית ברמה, ובשלב מסוים היתה לי תחושה שלסופר אזלו הרעיונות והוא ממשיך להניע את העלילה על ידי חיבור אקראי של מילים מהמילון והוספת מילות קישור שנשלפו מכובע בינהן. את מאה העמודים הראשונים לא יכולתי להניח מהידיים, את מאה האחרונים הכרחתי את עצמי לקרוא באיומים. בינהם יש עוד כמעט שלוש מאות, מה שעושה את הספר להרבה יותר מדי ארוך, בהתחשב בסתימה במקוריות שמתרחשת אי שם באמצעו. הגורם העיקרי למאיסתי בספר ומעברי לקריירה של נביא שקר היא תחושת אילוץ בתכונות הדמויות ובעלילה שמפציעה כבר בהתחלה ברמזים מטרימים ומתחזקת והולכת עם הדפדוף בואכה אזורי העלילה המתקדמים. אף אחת מהדמויות הראשיות לא עוררה בי לא הזדהות ולא ניכור, אלא רק את התחושה שמדובר במילים כתובות על דף ולא בדמויות שקיימות באמת, מאחר שכמעט יכולתי לשמוע את הסופר אומר לעצמו: "התכונות של גארפ יהיו כאלו וכאלו, נוסיף לו גם דאגה אובססיבית לילדיו בשביל ההורים שבין הקוראים, מה תעשה אישתו? פועלת זבל? נו שיהיה, אינטלקטואלית", וכן הלאה. אין שום תחושה של נחיצות בבחירת האפיונים לדמויות, ולא הרגשה של קו עלילתי כלשהו. הספר יכול היה להיות טוב בהרבה עם עריכה אכזרית שהיתה מוציאה להורג בערך חצי ממנו.”