ספר חדש. יש המון הייפ סביבו כרגע, וזו גם הסיבה שקניתי אותו.
זהו הספר הראשון של עידו גפן, יליד 92', וכמו ברוב המקרים עם סופרים חדשים, גם כאן הבוסריות בולטת. הדו שיח בין הדמויות נורא שטוח, נופל למקומות צפויים ולא מצליח להמריא למעלה, ולפעמים התחושה הייתה כאילו אני קורא תסריט מתוך סרט ולא ספר. הדמויות לא מצליחות להצטייר כחיות ומלאות ברבדים, והמעשים שלהן אף נראים מעט לא הגיוניים בקטעים מסויימים. עידו כותב הרבה בין השורות על החיים, על המשמעות שלהם. זהו לא ספר סיפורים קצרים סטנדרטי. יש נגיעות של אתגר קרת, במיוחד בסיפור "זבובים וקיפודים". הרעיונות שונים ומסקרנים, לדוגמא סבא שמתגייס לגולני בגיל 80, או בחורה שגרה ליד השמש. דמיון יש למחבר. אבל כשהפכתי את העמוד האחרון, יצאתי עם הרגשה שלא קרה דבר. וגם שבוע אחרי, דבר לא נחקק לי ממש בזיכרון. סיפור אחד שכן אהבתי: "חוף הים של ירושלים". יש אותו גם לקריאה באינטרנט משום שהוא פורסם לפני.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
