ברונו הדג. ברונו שהותיר הכל מאחוריו על מנת לשחות, ולא לחשוב. גרוסמן לא הסכים להשלים עם המוות של ברונו שולץ, שמתואר בסוף הספר "חנויות קינמון", ופרס כאן עלילה ומילים יפות באופן שקשה לי לתאר. הלוואי שהייתי נמלט מהכל ושוחה חופשי, חופשי באמת, חשבתי לעצמי בתום הקריאה. גם מומיק, הסיפור שפותח את הספר, פשוט פנומנלי וכתוב בצורה מופתית. אחד הספרים האהובים עלי. מטלטל ומרגש.

אוקיי, אז בתכלס הספר הזה מתיימר להיות ספר "חכם", אך ההרגשה הייתה שעובדים עלי. הפרק הראשון כתוב טוב, אבל פה פחות או יותר זה נגמר. היה לי איתו נורא קשה בהמשך. המחבר כמו זורק את דעותיו על הדף, עד לכדי רמה שאתה לא מאמין לדמות הראשית אלא משתכנע שניסן שור הוא הוא בעצם הדמות המספרת. האבא לא מאמין בבנו, ואחרי זה הבן לא מאמין ביכולת הכתיבה שלו, משתכנע שהוא תסריטאי כושל, ומאשים את כל העולם. ראבאק, נחנקתי. מילים על גבי מילים שלא מתחברות לכלום. תפסיק להתבכיין! זה כל מה שרציתי לצעוק. וזה מוזר, כי אחרי הטרילוגיה של קרל אובה קנאוסגורד, הרגשתי את הכאב של הילד, גם כשחנק את הדמעות שלו עם הכרית. כי זה סופר באותנטיות, וממקום כואב. וחשוף ופצוע. והכי לא בכייני בעולם. ופה - המשכתי לקרוא, מתוך אמונה שישתפר. אבל הפרקים נהיו מוזרים ומוזרים עד שלא הבנתי איך הם מתקשרים אחד לשני, או אם יש פה משהו באמת משמעותי שאקח מכל העניין. ולא, להתבייש בעצם היותך ישראלי במדינת ישראל ולטוס לכל חור אחר, רק בשביל לחזור בסוף לארץ, לא היה עבורי משמעותי מספיק. הרעיון אולי יפה. אבל כמו שבע השורות בתחילת הספר שאומרות, "אין עתיד", אז אין, באמת אין. גם אין נקודת אור. מ-צ-ט-ע-ר.

ספר חדש. יש המון הייפ סביבו כרגע, וזו גם הסיבה שקניתי אותו.

זהו הספר הראשון של עידו גפן, יליד 92', וכמו ברוב המקרים עם סופרים חדשים, גם כאן הבוסריות בולטת. הדו שיח בין הדמויות נורא שטוח, נופל למקומות צפויים ולא מצליח להמריא למעלה, ולפעמים התחושה הייתה כאילו אני קורא תסריט מתוך סרט ולא ספר. הדמויות לא מצליחות להצטייר כחיות ומלאות ברבדים, והמעשים שלהן אף נראים מעט לא הגיוניים בקטעים מסויימים. עידו כותב הרבה בין השורות על החיים, על המשמעות שלהם. זהו לא ספר סיפורים קצרים סטנדרטי. יש נגיעות של אתגר קרת, במיוחד בסיפור "זבובים וקיפודים". הרעיונות שונים ומסקרנים, לדוגמא סבא שמתגייס לגולני בגיל 80, או בחורה שגרה ליד השמש. דמיון יש למחבר. אבל כשהפכתי את העמוד האחרון, יצאתי עם הרגשה שלא קרה דבר. וגם שבוע אחרי, דבר לא נחקק לי ממש בזיכרון. סיפור אחד שכן אהבתי: "חוף הים של ירושלים". יש אותו גם לקריאה באינטרנט משום שהוא פורסם לפני.

ספר מלא בקסם. סיפור נפלא. אני זוכר שקראתי אותו כשהייתי בחופשה באיטליה, ולרגעים לא רציתי לצאת החוצה מרוב שנשאבתי פנימה. מומלץ בחום.