ביקורת ספרותית על פתאום נולדה - על הקמת ייישוב, על מאבק על הארץ מאת אפרת בדיחי
ספר מעולה

---

לא רציתי לקרוא על קוּמה של קשת. אני מכירה את הסיפור הכללי: מלחמת יום הכיפורים הסתיימה. קיסינג'ר וגולדה מתווכחים על נסיגה מהגולן. חבר'ה צעירים ונלהבים עולים לקוניטרה, בונקר נטוש על גבול סוריה. בהתחלה זאת הפגנה, אחר כך זה יישוב.
הסיפורים האלה גורמים לי תמיד קצת חלישות הדעת. סבא וסבתא שלי כזוג צעיר עלו לסבסטיה, גרו באשקוביות במחנה קדום, ירדו לימית לפני הנסיגה. ההורים שלי עברו את האינתיפאדה השניה בגוש עציון. ואני? נאדה. כל האקשן כבר קרה. אנחנו דור ממוסד. האידיאל החלוצי הבא הוא חמש יחידות מתמטיקה.
כמו שאמר לפני (כמובן) יונתן גפן -

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצי שקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר

יכול להיות שזה נגמר.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים
אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים
שפם ובלורית, כאפיה על צוואר, ירון זהבי
היה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

יכול להיות שזה נגמר?
השעות ההיסטוריות אזלו מן המלאי? אין פרויקטים חלוציים? אין שלוש עשרה נקודות? אפילו לא ביריה אחת לרפואה?

אז לא רציתי לקרוא את "פתאום נולדה". בסוף, כמובן, קראתי. הוא היה להיט היסטרי אצלנו בבית, כל מי שיודע לקרוא קרא; הצליח לרתק את ההורים שלי ואת בת השמונה באותה המידה. לא יכולתי לעמוד מנגד.
הוא היה מענג. קריא, משעשע, שובב. לא לוקח את עצמו מדי ברצינות. מצליח לדבר בנימה אישית בזכות שפע האנקדוטות והשפה הטבעית, ועם זאת לשמור על רצף היסטורי ברור ולהסביר מה קרה לא רק ברמה האישית והיישובית, אלא גם ברמה הלאומית והעולמית. מחייה את קשת הצעירה מול עיניך: יצור שעוד לא החליט אם הוא יישוב, מושב או ישיבה. שיש בו דתיים וחילונים, מבקרים לרגע (וגם כאלה שבאו לבקר ונשארו), עולים חדשים, גרים, אפילו ילדים! – משוגעים לרעיון מכל הסוגים.
החבר'ה של קשת עובדים בגד"ש כאילו נולדו עם טוריה, ואחר כך, במחנה חושניה, נעשים גם זגגים, נגרים, שיפוצניקים לעת מצוא; ובערב שיעורי עומק מפי הרב צוקרמן, עד שנרדמים מרוב עייפות. ותמיד איכשהו יש כוח גם לרקוד, למרות השלוליות והגנרטור הדפוק, וגם להתווכח אם תהיה או לא תהיה נסיגה. מדי פעם ידידינו הסורים שולחים דרישת שלום וכולם רצים לבונקר מפחד הפגזים.

לכל מעשה קטן מתלווה תחושה של משמעות כבירה. כשעוקרים עשבים שוטים, אפשר לשמוע את יצחק צועק לקצב המעדר: "ל-ע-קור! את ה-רע! את ה-רע! מן ה-שו-רש!" ובישיבות חברים הצעקות עד לב השמיים וכל דבר כל כך עקרוני וכל כך חשוב, עד שהרב אבינר, רב היישוב, התייחס לנושא בדרכו האופיינית: יום אחד הגיע למכולת הזעירה כדי לקנות מרגרינה בלובנד, שבדיוק אזלה, כרגיל; הקופאית הציעה לו שיקח מרגרינה גולדבנד, יודעת בבירור שאין לנו מושג מה ההבדל ביניהן. אבל הרב אבינר שתק לרגע שתיקה דרמטית, ואז הרים את קולו: "מה, אין מרגרינה בלובנד?! זה מה שאת רוצה להגיד לי פה, קבל עם ועדה? בלי להתבלבל? אפילו בלי למצמץ? את מבינה את כובד הענין, את החומרה הנוראית של מה שאת אומרת? את ההשלכה של זה על תהליך הגאולה? טוב, אז אני עוזב את קשת!" אמר ויצא בטריקת דלת. אחרי רגע הציץ חזרה בחיוך של ילד, רק בשביל לוודא שאף אחד לא לקח אותו ברצינות.

אפשר לפגוש כאן גם את שמריה גוטמן, שבא לחפור בגמלא; כלומר מה לחפור, "ארבעה צעירים וזקן אחד – זה לא באמת צוות חפירה", היה חוזר ומזכיר. רק לא ברור מי הזקן – כשהיו ארבעת מלוויו מתיישבים לארוחת בוקר, שמריה היה עומד לידם בקוצר רוח ומחכה שיסיימו כבר עם השטויות האלה.
- שמריה, היינו מתלוננים, אתה מלחיץ אותנו! אולי תשב קצת, בבקשה?
- קינדערלאך, היה מחזיר בבת שחוק, אתם לא רואים שאני בגיל העמידה?

אז יש גילויים ארכיאולוגיים חשובים שחושפים התיישבות יהודית עתיקה בגולן. ויש ילדים ראשונים, וגם השלג הראשון מגיע; הענף החקלאי כבר עומד על הרגליים, בין שדות המוקשים, זכר למלחמה, ובין אימוני הצבא למלחמות הבאות:
- השתגעתם? צרח עלינו רפול, רפאל איתן, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון. מרכז הגולן זה שטח אימונים של השריון! מה נראה לכם, שאפשר להתאמן בטנקים בין שדות הבצל שאתם רוצים לגדל שם?!
לינדה, אחת מחברות קשת, היתה עסוקה בשתילת כרוב כשטור טנקים פלש בנחת לתוך גן הירק. היא ניגשה אל הטנק המוביל ושאלה במבטא הבריטי שלה,
- תגיד, אתה לא רואה שאני שותלת פה כרוב?
- האמת? לא... נבוך המפקד, והרים אל עיניו את המשקפת שהיתה תלויה על חזהו, כדי לזהות את השתיל הקטנטן.
- זה כרוב, תאמין לי, המשיכה לינדה בלהט. אני בטוחה: כבר שתלתי היום שלוש מאות ארבעים ושלושה כאלה. זה נראה לך מקום לאימוני טנקים?!
ובעוד המפקד מנסה להסביר לה שהוא לא בטוח שזה מקום לגידולי כרוב, באמצע שדה האימונים שלו, הראתה לו לינדה בנחישות את הכיוון שבו עליו להסתובב ולהתקפל משם, ומהר...

גם קברים ראשונים נכרים בבית העלמין הקטן של קשת. וגם זוגות ראשונים, תוצרת המקום. ועוד קשת מתפתחת – והממשלה כבר דנה במסירת הגולן לסורים. על בניין ירושלמי, מול גשר המיתרים, עדיין מתנוסס שלט חוצות מצהיב מאותם הימים: "העם עם הגולן".
גם את זה הפסדתי; נולדתי בתשעים ושש. אבל התחושה החמוצה ההיא לא מכה בי עכשיו. כי ב"פתאום נולדה" מצאתי לי תאום:
- כל החיים עד כה, סיפרה רינה, אם החתן, ישי לא היה מסוגל לסלוח לעצמו – או להוריו – שהוא נולד בתקופה היסטורית כל כך משעממת: אין כבר מה לעשות בה, טען תמיד בטרוניה. החשמונאים כבר ניצחו את היוונים, והמחתרות כבר הרחיקו את הבריטים מהארץ. אנשי העליות הראשונות כבר ייבשו את הביצות, עקרו סלעים וסללו כבישים. המדינה הוקמה וההתיישבות התבססה. מה כבר נשאר לדור שלנו לעשות, היה הילד-נער-בחור מקטר תמיד באכזבה מתמשכת.
והנה, אמרה רינה, התגלגלו הדברים כך, שישי בא מרמת מגשימים לקשת כבר ביומה הראשון בבונקר. פתאום מצא שנותרו לו ולכולכם הרבה דברים חשובים, היסטוריים, לעשות. כשישי ירד אלינו פעם ראשונה מהבונקר הביתה לשבת – גילינו ילד חדש: "עכשיו כבר היה שווה להיוולד", אמר בעיניים נוצצות.
עוד לא אבדה תקוותנו.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על פתאום נולדה - על הקמת ייישוב, על מאבק על הארץ