ביקורת ספרותית על המשוגע האחרון שנותר שפוי מאת אסף עינצ'י
ספר טוב

---

כבר בפרק הראשון של הספר הוא הזכיר לי תחושה נעימה ומוכרת של ספרי ביכורים מהזן הישן, לא כזה שמתאמץ להרשים (כמו שיש יותר מדי בשנים האחרונות), אלא הכן, האמיתי, זה שיש לו ריח וטעם של תקופות שונות בחיים של הקורא. זהו ספר מסע של בחור צעיר בשם אורן, הוא אומנם מתחיל בקטע מהטיול הגדול של אחרי צבא לדרום אמריקה, אבל מיד חוזר אחורה ומתחיל שוב בסיפור קורות גיל ההתבגרות הלא קל (כי בנינו, לאף אחד כמעט גיל ההתבגרות לא קל) של אורן. ויש שם הכל, אהבות, אכזבות, חברים, בדידות, צבא, בית ספר, התבגרות מזורזת כי החיים לא מחכים לך שתעכל ובעיקר ניסיון להשלמה עצמית.

כל הספר ליוו אותי ריחות וטעמים של תקופות עבר בחיים שלי, מאורעות בספר שגרמו לי להזדהות גם עם אורן וגם עם הדמויות האחרות בדברים שקרו לו אבל לגמרי ראיתי אותי שם בסיטואציות דומות. אני חושבת שהרבה קוראים יוכלו להזדהות עם הקונפליקט העצמי של אורן (שמתבטא בכתב בשיחות עם עצמו פה ושם), עם הבדידות גם לפעמים כשאתה מוקף בהרבה אנשים, עם הצורך להתמודד עם החיים גם כשזה ממש לא נוח, עם הוויתורים לעצמך או לעולם.

זהו ספר מסע ולאו דווקא בצורת המסע של אורן לדרום אמריקה, אלא המסע שלו עם עצמו בעולם הזה, החל מגיל 13-14 ועד אחרי הצבא.

אני ממליצה על הספר גם כספר מאוחר לנוער (לא נוער בחטיבה, יותר באזור התיכון), יש בספר הזה המון פרספקטיבה בריאה על החיים של נער מתבגר מול העולם המנוכר והמפחיד של המבוגרים וזה ספר שהייתי שמחה לו הייתי קוראת כנערה בת 16. זהו גם לגמרי ספר למבוגרים שבנינו (כי איפה אני ואיפה גיל 16?) שרוצים להתנתק קצת מהשגרה החונקת ולהיסחף למסע מופלא ומרתק (והספר הזה לגמרי לוקה בתסמונת "עוד פרק אחד ולישון" לפני השינה).

» ביקורות נוספות של Reut.Zaro
» ביקורות נוספות על המשוגע האחרון שנותר שפוי