אנחנו מרימים גבות אל על ופיותינו נפערים נוכח המחזה. משהו
בין פליאה לחיוך חסר שיניים. ברגע החלומי הזה, ססיליה לא
מביטה ימינה או שמאלה. היא רצה באמוק לעבר האופק כששדיה
החשופים מקפצים לשמים. הם רוקדים מעלה ומטה לקול הרוח
הנושבת. הם מתנגחים זה בזה. אין הלימה ביניהם. הקואורדינציה
לא מאומנת אבל ברור שרק אני שם לב לזה. פטמותיה מסנוורות
ממרחק. היא צוהלת וזוהרת וחסרת דאגות. אני בטוח שככה נראתה
האישה הראשונה של אדם.
אני לוקח כמה רגעים להירגע ומרגיש כמו בסצנה מסרט
בדיוני. דבר כזה מעולם לא קרה לי. אני מנסה לשחזר איך כל זה
התחיל הבוקר.
שעה קודם לכן
נשמעת קריאה מקול רם ולא מוכר. ".Hola"
אני מקפץ מהערסל מבוהל כמו הייתי חתול זבל המתענג על
אוכל רקוב בעת ששקית הזבל מתעופפת לכיוונו.
היא צוחקת.
אני מחזיר לה בעודי מתמוגג מהדבר הטהור והמקסים ",Hola"
שלפניי.
מאה ותשעים סנטימטרים של יצירה. שיער שחור גולש וארוך,
כזה שמגיע עד לגב התחתון. הוא חלק, אבל לא ישר לגמרי אלא קצת שובב, מתפזר לכל עבר, כזה שלא סופר אף אחד. הכתפיים
מעט רחבות והעצמות מעט בולטות. היא אישה. בת אדם מלאה
ומפוצצת משיכה. עיניה שחורות ושקועות במקצת, ומבטן רעב.
יש בה משהו רע. אני אוהב את זה. לא יודע למה. נדמה שהיא לא
מהכוכב שאני מכיר כי כזו עוד לא ראיתי.
"אני מצטערת אם הפחדתי אותך," היא אומרת בספרדית. אני
מבין כל מילה. אחרי שמונה חודשים ביבשת, ספרדית הפכה להיות
שפת האם השנייה שלי. רואים שהיא מקומית, אני חושב לעצמי,
ועונה, "לא, פשוט חשבתי כל מיני מחשבות ולא שמתי לב שבאת."
"על מה חשבת?"
]היא לא יודעת איך קוראים לי וכבר היא נכנסת לי למחשבות?[
"אממ, כל מיני מחשבות. על זה שאני בטיול ארוך וכיף לי, אבל
מצד שני, משעמם לי."
"מה אתה קורא?"
"ספר טוב. בעברית, רוצה?" אני מחייך.
"אההה... איזראליטו, אז תגיד." היא מחייכת בחזרה חיוך לא
מובן.
"זה טוב או רע?" אני שואל.
"אצלכם אי אפשר לדעת. או שאתם סתם הורגים ילדים או
שאתם עוזרים לכל העולם כשצריך."
אני נרתע לרגע וחושב לאיזה "ברוך" נכנסתי. ממש אין לי חשק
לשיחות הפוליטיקה האלה עם בחורה כזאת מרשימה ועוד ממש
מוקדם בבוקר.
"אנחנו לא באמת הולכים לדבר על זה עכשיו, נכון?" אני מוודא.
"לא, ממש לא, צחקתי. אתם תמיד כאלה רציניים."
אני שותק. מכעס, ממבוכה. ואז מתעשת.
"רציניים? כשצריך את יודעת... אממ, בעצם לפעמים, רק
כשצריך..." אני מגמגם ומרים לה לעוד הנחתה, אבל אז היא
מפתיעה. "בא לך ללכת לים?"
"ברור, זו עיירת חוף, יו-נואו, אבל הבטחתי לחברים שלי ש..."
אני כבר קולט את הגבות המתרוממות של מישהי שמאוד
מתפלאת ממישהו שעומד לדחות אותה ובכלל, באיזו תואנה
שטותית.
"אני צוחק. בואי." אני לא נותן לה אפילו לחשוב על לדחות
אותי. איזה מזל שאני מתעשת בזמן.
זה צעד נבון למדי. אני נזכר בכמה כללים שלמדתי מהחיים,
אף שלא על בשרי: כשבחורה סקסית קוראת לך – אתה בא. בחורה
כזאת אף פעם לא צפויה, אבל אם היא מציעה זה אומר שיש משהו
שהיא רוצה, ואתה צריך להיות שם ומוכן כשזה קורה. אם לא אתה,
היא תבחר בבא בתור. צריך גם לקחת בחשבון שכמובן, אי אפשר לדעת מה היא רוצה כי בחורות לעולם אי אפשר להבין, מהסיבה
הפשוטה שהן בעצמן לא מבינות את עצמן. כמו במשוואה מגעילה
עם שני נעלמים מימי התיכון, או חלילה שאלת פסיכומטרי מציקה:
הן א-מובנות, .A לא מבין את A אם A לא יכול להבין את B
מלידה!
בבונים להוטים
מונטאניטה הקסומה. לילות של מסיבות רחוב, תיירים משוחררים,
קוקטילי פירות אקזוטיים מהאמזונס בשילוב אלכוהול זול,
ג'וינטים שרצים בלי שום רצון להיחבא ואינסוף סקס בין המוטלים
הטחובים. תחושת חופש מוחלטת. פשוט עיירת חוף מאושרת
וזורמת שמסבירה פניה לתייר בקסם רב.
עכשיו חצות היום. מוזר, אני לא מבחין ברעש יוצא דופן,
באנשים שיכורים או מסוממים. הכול שלו למדי. אני צובט את
עצמי ואז מבין שמה שקורה פה בלילות לא מתקרב למה שיש
פה באור יום. זו עיירה דו-סטרית, אמביוולנטית, מפוצלת אישיות,
בדיוק כמוני, כמו המזל שלי - תאומים. בשעות האלה, מי שמספיק
להתעורר כשהבוקר אחריו, בא אל החוף לבקר את כל המי ומי
מהלילות הסוערים. אולי כדי לנוח, אולי לתפוס גלים, אולי לקרוא
ספר טוב וכן, גם להתבודד בפרהסיה. ההבדל הזה קיצוני ולא
ייאמן: בלילה – קרנבל, בבוקר – שלוות על.
אני וגברת ספונטנית פורשים עצמנו על החול הרך זה לצד זה.
כל אחד קורא ספר בשפה שלו בלי לדעת הרבה זה על זה.
"מאיפה אמרת שאת?" אני שובר מעט את הקרח ואת השלווה
המונטאניטית.
"קוסטה ריקה," אומרת בחיוך שובב.
"וואו, קוסטה ריקה? אומרים שזו המדינה הכי יפה באמריקה,"
אני מתחנף בלי שמץ של ידע בדבריי.
"היא באמת יפה כל כך. אתה מתכוון לטייל שם? אני אארח
אותך. יש הרבה מה לראות ולעשות שם," היא מפתיעה.
"אני עדיין לא יודע איך קוראים לך, אבל נחמד שאת כבר רוצה
לארח אותי," אני מחייך.
"ססיליה, ססיליה מתיאס דה סאנטוס פרננדס," היא אומרת
ומושיטה את ידה.
"זהו? זה כל השם שלך? אין עוד איזה פרננדו דומינגז פאבלו
ארמנדו?" אני נקרע מצחוק.
נדמה לי שפערי התרבות נגלים לעין כאן. אין לה מושג מה אני
רוצה ממנה, אבל כדי לצאת מזה, אני מושיט את ידי ואומר, "נעים
מאוד, אורן."
"בן כמה אתה, ילד?"
"ילד? עשרים ושתיים זה לא ילד, סבתא שכמוך."
"אני יכולה להיות אימא שלך אבל לא סבתא, אל תגזים," היא
מחייכת.
חיוכה השובה לא יורד מפניה משך דקה שלמה, דבר שמעט
גורם לי לחשוד בה. לא הגיוני שאדם שפוי, מן המניין, יחייך במשך
דקה אחת ארוכה רק כי אמרו לו "נעים מאוד".
]יכול להיות שהיא... אולי... במקרה... מפלרטטת איתי?[
בעודי מנסה לפענח את התעלומה, זה קורה.
"שללללוווווום..." צווחה נוראית מפלחת את השקט. היא
מגיעה דווקא משני החבר'ה שלי, שהתעוררו וככל הנראה החליטו
להגיע לשחיית בוקר מופלאה. "אנחנו מפריעים לכם?" הם שואלים
"בנימוס".
אני מתכוון לענות להם בעברית )ולהגיד, 'עופו, היא זורמת
איתי, נו... תתקפלו, תתקפלו לחוף אחר.'( אבל ססיליה מקדימה
אותי ומשיבה באנגלית צולעת שהם יכולים להישאר ושהיא שמחה
להכיר גם אותם.
]אוח... איזו מעצבנת! מה הקשר לחברים שלי עכשיו? את
פה איתי כרגע. איפה הסנטימנטים, החדווה, ההדדיות, הכבוד
המינימלי והקסם של רגעי ההיכרות הראשוניים?[
לא, אני לא אומר את זה. אני משאיר הכול בגדר מחשבות,
אפילו שאני מת להטיח לה אותן בפרצוף. אני לא מקלל אף פעם,
אבל עכשיו הייתי שמח דווקא כן לנבל. במקום זאת, אני שותק.
בכל זאת, אולי יש לי עוד סיכוי איתה.
סקרנותה הטבעית מתחילה להדהד במוחה התזזיתי וחוסר
המנוחה ניכר על שפתיה. היא נראית כמתעניינת בחבריי כשהיא
מתחילה לחקור אותם על היכרותם איתי. הם מגוללים בפניה את מסלול הטיול, רומזים לה שישראלים מצחיקים ומזכירים כל
רגע כמה היא יפה. בכל הזמן הזה הם לא מורידים את העיניים
מהשדיים שלה.
ברור שהחבר'ה נהנים מהסיטואציה ולא ממש מתכוונים
להתחשב בחבר. הרי מה רע לנעוץ עוד דגל אחרי לילה שבו חגגו
עם בחורות בעצמם? למה שישאירו קצת בשבילי?
השיחה ביניהם נמשכת ארוכות, ואני מרגיש צורך להראות
שאני נהנה מכל רגע. בין לבין אני זורק להם מבט ממוקד ובו רמז
עבה שישאירו אותי איתה. כשססיליה מדברת עם אחד מהם, אני
מסביר לאחר את המצב. לצערי, זה לא עוזר. אני מבין שהבדיחה
שלהם כבר מזמן על חשבוני. מהר מאד היא הופכת לעניין רציני
ומציאותי והם ממש לא מתכוונים ללכת.
אסימונים מתחילים ליפול בראשי. אסימון אחד, גדול וכבד
במיוחד, מכה בי כגל המתנפץ על הסלעים וגורם לי לחוש חדור
מלחמה. מדובר בקרב של ממש על ססיליה. המסקנה המיידית היא
שאם אתה מסיט את מבטך לשנייה מהבחורה שבה אתה חושק,
אומר משהו שלא היית צריך, או נותן לגבר אחר לנסות את מזלו –
אכלת אותה. זו מלחמת קיום. הרבה יותר מסתם פרצי טסטוסטרון
של מי מרים כבד יותר או מי משתין רחוק יותר. גברים בסביבת
בחורה הם שילוב של יצר הרע והשטן גם יחד. גרגמל ושרדר,
מנכ"ל חמאס וראש הג'יהאד העולמי. זו תחרות סמויה-גלויה בין-
גברית, על גניבת לבה, גופה ומאווייה של הנקבה.
אני מחליט לעשות מעשה כאן ועכשיו. המוח היהודי שלי
מתחיל לפעול ומחבל תחבולות. אני צריך לגרום להם לעזוב! אני
חייב למצוא הזדמנות לתמרן את שניהם זה נגד זה.
"בואו נעבוד על שאול," אני שולף מהשרוול ולוחש לאבי
ולססיליה. "נגיד לו שרצים לשחות ונעצור מיד. לא ניכנס למים."
אבי מתלהב ומאשר לי באגודלו. ססיליה מחייכת וקורצת
בשילוב הנהון מקסים. אנחנו נזהרים כי אנחנו לא רוצים שהאויב
יגלה אותנו ויפיל את המבצע.
"טוב," אני מכריז בקול רם, "הולכים לשחות. רואים את
הראסטה-מן עם הגלשן? האחרון שמגיע אליו מזמין את כולם
לארוחה?"
אנחנו מתרוממים. שאול נותן את ריצת חייו, אבל כבר אחרי
שני מטרים אבי, ססיליה ואני עוצרים בבת אחת ומסתכלים
מרחוק על האצן הדוהר. אנחנו מתפוצצים מרוב צחוק ולא יכולים
להפסיק לרגע. ססיליה מתגלגלת על החול וסוטרת לו באובדן
עשתונות מוחלט. אני דומע מצחוק ותוך כדי כך מרגיש הנאה
צרופה מהמחזה היפה הזה שנקרא "ססיליה". גם אני לא מצליח
לעצור מלהביט בשדיה, ואני גם לא מתכוון לעשות את זה. ממילא
העיניים מתמגנטות ללא שליטה של ממש.
אני קולט ששאול כבר קרוב ללב ים וכשהוא רואה אותנו
מרחוק, כנראה מהבושה, הוא מסתובב חזרה אל עבר ראסטה-מן
ונשאר לשחות לצדו.
בוצע. אחד מחיילי הקרב נוטרל. לעזאזל, איך מנטרלים את
הלוחם השני, המאיים יותר?
"פרגן לאחיך אבי, שחרר לי פה ת'צ'אנסה איתה," אני נשבר
ומנסה לפנות ללבו, בשפת גברים רדודה מאין כמותה, מניח שאם
אדבר בשפה שלו, הוא יבין אותי טוב יותר.
"מה אמרת לו עכשיו? ריכלתם עליי, נכון?" שואלת המקסימה
במין צחוק ילדות.
"לא. שאלתי אותו מה התוכניות שלו להמשך הטיול," אני
משקר.
היא מאמינה.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר," אומר אבי ומפגין חיוך
שמרוח מגבול החומה הסינית עד מגדל אייפל הפריזאי. חיוך כזה,
שאינו משתמע לשתי פנים.
זה מרתיח אותי. אני מתעצבן, בעיקר על עצמי, על שהפגנתי
לידו חולשה. אני מבין שאין ברירה.
."If You Can’t Beat Them – Join Them"
"תגידו, באנו לים כדי לשבת או לשחות?" אני שואל את הצמד
בעודי מתכנן את תוכנית ב'.
ססיליה מחייכת, אבי מביט בה ואז, משום מקום, כאילו נלקח
ממדינת ה-זה-ממש-לא-הגיוני-מה-שקורה-פה, זה קורה:
"אוקיי, אז מה אתם אומרים על שחייה בעירום?" היא מפתיעה.
"מה? מה אמרת? לא הבנתי. בעירום? מי? את? אני? כולנו?"
מגמגם אבי.
"כן, מה, אתם מתביישים?" היא שואלת בחיוך מזמין.
אבי ואני מביטים זה בזה. אנחנו מדברים ללא מילים. אנחנו
מנסים להכיל את הסיטואציה ותוהים טלפתית עד כמה היא
נורמלית ו/או שפויה.
אנחנו מבינים מהר מאוד שרע זה לא יכול להיות, ומהנהנים.
ססיליה מנתרת ממקומה, פושטת את החולצה הדקה ממילא
שעטתה על גופה ושואלת, "אז אתם באים או שאשחה לבדי?"
"תראי ססיליה, באופן כללי, לא... אי אפשר, זאת אומרת, אנחנו
גברים... תביני, אנחנו חברים ואצל בנות זה אחרת ו..." אנחנו
מתבלבלים.
שנייה של קיפאון. אני בטוח שזו תשובה שתאכזב אותה
ושהצעתה התמוהה אך השובבה תרד לטמיון. אני יודע את זה כי הבנות הישראליות שאני מכיר, לא חושבות בכלל על רעיון השחייה
בעירום עוד מלכתחילה, או שעד שכבר חל בהן הצורך להיפתח,
הנצח מתקרב בצעדי ענק. אבל ססיליה, היא... היא לא משהו רגיל,
היא ממש מיוחדת ושונה ולגמרי... חשופה.
"כן נו, זה יכול להיות כיף, בואו," היא ממשיכה לשכנע.
אנחנו חושבים שוב ושוקלים במהרה לפני אובדן המומנטום
המתבקש נוכח הסיטואציה. לפתע אבי מבריק. "יודעת מה? נעשה
דיל, ניכנס כולנו עם תחתונים. אנחנו בלי בגד הים ואת... כמו
שהבנת, רק עם תחתונים."
טוב, זו הצעה לא שוויונית עבורה, אך היא מסכימה בקלות
בלתי נסבלת, ולפני שאנחנו מספיקים למצמץ, פיסת בד מזערית
לרוחב חלציה היא שמפרידה בינה לבין עירום מוחלט. זה לבטח
המשא ומתן הקל בהיסטוריה, ואני חושב שלא הייתי לוקח אותה לחתום על הסכם שלום.
אנחנו מרימים גבות אל על ופיותינו נפערים נוכח המחזה.
משהו בין פליאה לחיוך חסר שיניים. ברגע החלומי הזה ססיליה לא
מביטה ימינה או שמאלה. היא רצה באמוק לעבר האופק כששדיה
החשופים מקפצים לשמים. הם רוקדים מעלה ומטה לצלילי הרוח
הנושבת. הם מתנגחים זה בזה. אין הלימה ביניהם. הקואורדינציה
לא מאומנת אבל ברור שרק אני שם לב לזה. פטמותיה מסנוורות
ממרחק. היא צוהלת וזוהרת וחסרת דאגות. אני בטוח שככה נראתה
האישה הראשונה של אדם.
אבי ואני צובטים את עצמנו וזה את זה כדי להבין שמדובר,
אכן, במציאות.
"תרביץ לי כדי שאני אבין שזה אמיתי," אני אומר לו.
"זה לא," הוא משיב.
שאול עומד המום ממרחק ולא מבין מה פספס. אנחנו צוחקים
עד כאב, ואז אבי פורץ בספרינט אל ססיליה. לוקחת לי בדיוק
שנייה מיותרת אחת, אבל אני מבין מהר ורץ בעקבותיו. בעקבותיה.
אני מנסה לקרוא לו ולבקש שישאיר לי אותה.
]זה פתטי.[
]אני יודע.[
כשהוא מואיל בטובו להתייחס אליי, אני קולט שהוא מחייך
בעורמה. שועל. שנינו יודעים שבחורה כזו רוצה מאיתנו משהו.
לא הגיוני הרי שהיא תציע לשני גברים שאינה מכירה לשחות איתה
בעירום מול חוף מלא אנשים זרים.
אני תוהה עם עצמי אם אפסיד שוב לגבר אחר או שמא אלחם
על כבודי ואכבוש את המטרה. אבל מהי בכלל המטרה? הסקס עם
ססיליה? הניצחון על אבי? ההוכחה לעצמי שאני יכול? האם זה מה שיגרום לתווית הלוזר הנצחית שלי להתפורר סוף-סוף? אולי שווה
בכלל לוותר ולחכות לבחורה שתרצה רק אותי, ללא מלחמות?
בקלות? ולמה לעזאזל זה תמיד מסובך אצלי?
בתוך המים אבי ואני מנסים את מזלנו. כל אחד בתורו.
אבי מנסה קודם לרמוז לה, לגעת בעדינות, למשש. "זמן
הרצה," ככה קוראים לזה אצלנו בשכונה. זה הזמן שבו הגבר מנסה
"להריץ" את הבחורה, להתחיל איתה. זה אותו פרק זמן שבו הערס
שורק לסקסית ברמזור, שהילד מושך לילדה בצמות, שהג'נטלמן
מזמין את היפהפייה מהבר לדרינק. הוא מנסה להתחיל, היא
משחקת אותה קשה להשגה. המשחק נמשך עד שהגבר נשבר, עד שהאישה מאבדת עניין או עד ששניהם יוצאים יחד, לרוב תחת
מסכות ושקרים. אני לא מת על השפה הזו, בלשון המעטה. המילה הזו, "להריץ", אינה לשון שמכבדת אדם בכלל ואישה בפרט, והרי
אישה, הדבר הכי טהור עלי אדמות, היא לא מישהי שגבר אמור
לזלזל בה או לכבד אותה פחות. אבל אם אותה אישה מזלזלת
בעצמה ו/או בגופה כמו ססיליה, לכבד אותה כמו שאני יודע לכבד
בחיי, יהיה כמו לדבר חוצנית או אפריקנס מדוברת.
אוקיינוס של אדרנלין
"אני עוזבת," היא אומרת לי יומיים לאחר מכן.
"מה?" אני שואל בפליאה.
"אני עוזבת," היא חוזרת למרות תקוותי לטעות בדבריה.
צמד המילים מתחיל לחזור על עצמו גם במוחי. זה נשמע כמו
תקליט שרוט שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו בלופ השידורים
החוזרים בחינוכית, כמו סירנת אמבולנס בפקק תנועה. אני
מרגיש שמטאור נוחת ישר בנפשי. בסך הכול יומיים של גישושים ובישולים משותפים – זה כל מה שהיה בינינו – ועדיין לא ברור לי
איך שתי מילים כה פשוטות גורמות לי לאובדן עשתונות מוחלט.
בטיול ארוך שכזה, אתה מכיר אנשים ונפרד מהם יום אחרי יום. זה
דבר שבשגרה ולכן לא ברור לי למה דווקא איתה זה מרגיש שונה.
האמת, לא תמיד קל להתחבר לבן אדם שמכירים במסגרת
הטיול. אחד הדברים הכיפיים במסע שכזה הוא דווקא כשאתה
מטייל עם מישהו שלא מוצא חן בעיניך, או שאין לך דבר וחצי
דבר במשותף עמו. אפשר להשתמש בסימן המוסכם בין המטיילים
'שנה כיוון'. כמו בטאקי. פשוט בוחרים כיוון טיול אחר או קל מזה:
יוזמים שיחה, אומרים שזה לא זה, וכל אחד ממשיך בדרכו. זוהי
דרך התנהלות מוכרת ונהוגה שהתכוננת אליה עוד בישראל וידעתשבמידה כזו או אחרת זה עשוי גם לעזור לך. ברור לכול שטיול
שכזה מתקיים, כנראה, פעם בחיים, ואם לא תעשה כאן ועכשיו
מה שאתה באמת רוצה, בלי פחדים ובלי "לא נעים", תיגרר אחר
מטיילים שאתה לא סובל ותחווה חוויות שלא מעניינות אותך
במקרה הטוב או מסוכנות ורעות במקרה הרע.
היא מציעה לי לבוא איתה לעיר הבירה, קיטו. שוב הצעה
מיוחדת, שוב אתה שואל את עצמך מה היא מתכננת, שוב אתה
תוהה למה בחורה מזמינה אותך להיות איתה במשך שבוע שלם,
שוב אתה בונה לעצמך תיאוריה שלמה של עתיד )קצר( משותף
שטומן בחובו ריגושים חברתיים, אלכוהוליים ומיניים כאחד, שוב
אתה מדמיין ומפנטז. בכל זאת, לא כל יום בחורה לטינית-סקסית
בת שלושים ושלוש מקוסטה ריקה מזמינה אותך להיות איתה לבד,
אחרי שכבר התפשטה מולך מרצונה החופשי, וכן, גם נהנתה מזה.
המחשבות והתהיות שעוברות עליי באותן דקות, שבהן אני צריך
להחליט אם אני חובר לססיליה או נשאר במונטאניטה כדי לפגוש עוד ועוד חברים חדשים )ובעיקר חברות חדשות(, לא פשוטות, אך
למעשה אין שם באמת ספק. כל היתרונות מונחים לפניי וכשאתה
נמצא במצב של 'אין לי מה להפסיד' – הדרך סלולה )אף על פי
שהמילה "סלולה" היא כנראה לא הדרך המדויקת לתאר שתיים-
עשרה שעות נסיעה באוטובוס לילי מעופש, במדינה ענייה ולא
מפותחת(.
יוצאים לדרך. "זמן הרצה" נוסף, והפעם, אני מנסה את מזלי.
זה מתחיל במגע רומנטי קל במהלך הנסיעה. תחילה אני לוקח
את כף ידה ומעביר את אצבעותיי בין אצבעותיה. אני יודע שיש
שלב שבוחן אם הבחורה רוצה שתמשיך או שתעצור. זה השלב.
אני ממשיך ללטף אותה במעלה זרועה. היא מוודאת שהשמיכה אכן מכסה אותה ואותי. אני מבין שהיא בעד. היא בוחרת להביט
מהחלון אל מחוץ לאוטובוס. לא נעלב. "זמן הרצה" הוא זמן שכנוע.
אני חייב לשכנע אותה לרצות אותי, והדרך לעשות זאת כרגע היא
אך ורק באמצעות המגע. אני משליך את כל יהבי בניסיון לגרום
לעורה החלק והנעים להתכדרר. כשאצבעותיי מגיעות לצווארה
אני שורט אותה קלות, ממש בקצה הציפורניים. רעד קל עובר בה.
אני ממשיך במסלול הליטופים הזה פעמים אחדות עד לשלב הבא.
אני מבחין בעיניה הנעצמות בעונג, וללא הכנה מוקדמת אני נושק
על לחיָהּ. שום תגובה. אני לוקח רברס וחוזר לליטופים. היא זזה
קלות באי נוחות במושבה. אני מחכה שתסתדר. עיניה נפקחות.
מבטה השלו שב. היא לא מביטה בי ועוצמת עיניה בחזרה.
]האם גרמתי לה להירדם? האם המגע שלי כל כך טוב עד כדי
כך שהוא גורם לשינה טובה?![
היא נשענת לאחור תוך פישוק שפתיה. אני מבין את הרמז ומנשק אותה שוב על לחיָהּ. קרוב מעט יותר לשפתיה. אוקיינוס
של אדרנלין מציף אותי. כמעט מטביע. אני רואה שכל שריריה
רפויים ומבין שהיא סוף-סוף שלי! אני מתקרב בזהירות ונושק
בפעם השלישית על לחיָהּ. הפעם זה כבר על קו החוף המזרחי של
שפתיה ושוב, אין תגובה. אני נשבר. היא לא משאירה לי ברירה.
אני מפנים שאל לי להיות דביל גמור.
]נשק אותה כבר![ גועש בי הקול הפנימי .
אני מקשיב לו ומנשק אותה על שפתה התחתונה. היא פותחת את
שפתיה עד כדי פתח צר ומאפשרת. אני נושק על שפתה העליונה.
עדיין אין תגובה. התשוקה שבי כבר עברה כל גבול ואיתה גם טיפת
הסבלנות האחרונה שהייתה לי. אני לא מבין למה צריך להשקיע
כל כך הרבה ולמה זה צריך להיות אטי ומייסר.
אני מעביר להילוך שלישי ומגביר את קצב הנשיקות, אבל אז
היא עוצרת הכול. היא לא אומרת דבר, רק מסיטה את מבטה שוב
לחלון. בהפגנתיות. אני שונא את הקול הפנימי שאמר לי לנשק
אותה.
]טמבל. בשביל מה הקשבתי לך?[
ככה זה כשאתה מזל תאומים, מסתבר. קראתי על זה פעם
בהורוסקופ והבנתי שיש בתוכי כמה אנשים. בגלל זה אני אף פעם
לא מסוגל להחליט. בגלל זה תמיד קשה לי לבחור בין דברים.
בגלל זה המחשבות רצות אצלי ספרינט.
מה אני אמור לחשוב עכשיו? עשיתי משהו רע? יש לי ריח לא
טוב מהפה?
לא יכול להיות, הרי רגע לפני העלייה לאוטובוס לעסתי
מהמסטיק הזה שמורכב מעלי קוקה ששורף את הגרון.
גם כן האינדיאנים האלה והשטויות שלהם.
גורדו
ארבע קומות אכזריות עם מוצ'ילה במשקל קרנף ורוח כישלון
שניחרת בגרוני, אנחנו במלון. עייפים אך מרוצָה. מול פקיד
הקבלה החייכני, מזיע בכל גופי, אני מנסה להסדיר את נשימתי.
היא מתחילה לקשקש עם הפקיד בספרדית כל כך מהירה עד
שכבר אין לי שמץ של כיוון. הוא מצדו מחזיר לה חיוכים ומצליח
לעצבן אותי. לרגע שניהם בוהים בי. לא, זה רק נדמה לי. יש מישהו
מאחוריי.
"גורדו," קורא לו הפקיד.
מוזר, בכלל לא הבחנתי שיש כאן עוד מישהו. אני מביט לאחור.
גורדו, כשמו כן הוא: שמן. לא סתם שמן. מאוד-מאוד שמן. הוא שמן כל כך עד כדי כך שנדמה כי רק מנוף מסוגל להזיז אותו
מתנוחת הרביצה. באי נוחות משוועת הוא מוריד את רגליו מהדום
העץ העתיק ששרוכי בד נוזלים ממנו. תחילה הוא מסיט את רגלו
הימנית לימין ההדום ואז את רגלו השמאלית לשמאלו. לאחר מכן
הוא מקרב את ישבנו לכיוון קצה הכורסה, תוך שהוא מותח את
איבריו לקצה גבול יכולתם. הוא חוזר על הפעולה בשנית, ולאחר
שהוא כבר סנטימטר מנפילה מגוחכת לרצפה, הוא אוחז בשתי ידיו
במשענות הכורסה, משחרר אנחה מותשת וקם על רגליו. לרגע
הוא כמעט מאבד את שיווי משקלו, אך מתעשת ומזיז את רגלו כך
שהוא מתאזן. בשלב זה פקיד הקבלה מאיץ בו, ועל פניו של גורדו
נראה שרצונו לחיות או לכל הפחות לעבוד – אבד.
ואז, בלחיצת כפתור דמיונית הופך גורדו מאיש עצלן ולא נעים
לשירותי ועליז. בחייכנות מקסימה הוא מרים את תיק היד של
ססיליה ומחייך אליה. הנה עוד אחד שמעצבן אותי."נומרו אוצ'ו," אומר לו הפקיד.
"שמי אלברטו. אראה לךְ היכן חדר שמונה. בואי אחריי." הוא
מצביע על הכיוון הכללי ומתחיל לצעוד.
חצי מבט כלפיי והיא מודיעה באנגלית רצוצה, "יו אר אין רום
פייב."
"פייב?"
מה פייב? פייב זה חמש. היא בטח מתבלבלת ומתכוונת שפייב
זה שמונה. הרי אני והיא באותו חדר. לא? רגע, משהו פה לא
מסתדר. איך בכלל היינו אמורים להחליט אם אנחנו באותו חדר
או בחדרים נפרדים? הרי בכלל לא דיברנו על זה, אז איך אני יכול
לדעת את התשובה? הייתי צריך לשכנע אותה מהרגע שנכנסנו!
פייב? אני גם רוצה אוצ'ו, לא פייב!
"נו פייב! אייט!" אני מנסה בפעם הנאיבית והאחרונה.
לא. שום דבר לא עוזר. הבחורה הזו ששחתה מרצונה החופשי
בעירום מולי ומול כל בעל זוג אישונים מן המניין, שהניחה לי לנשק
אותה, שפלרטטה איתי, משוחררת-העל הזו, החייכנית, היפה,
האצילה, הבחורה המושלמת הזו, בחרה במה שלא משתמע לשתי
פנים. "יס, פייב. מה חשבת? ברור שאני ואתה בחדרים נפרדים."
)מה חשבתי? מה חשבתי? מה נראה לך שחשבתי? חשבתי ש...
בשביל מה באתי עד קיטו אם לא בשביל להיות איתך?(. אני אומר,
לעצמי, בלב.
כל מה שניסיתי בימים הבאים לא השיג את המטרה: כשהשמש
החלה להתכונן לשינה היומית, עלינו ברכבל אל נקודת התצפית
הנוגעת בעננים ומשקיפה על כל העיר, שם התנשקנו. נסעתי איתה
לצפות בלווייתנים שעושים טובה שהם יוצאים מהמים לרבע
שנייה, כשקבוצת תיירים אסייתית מוחאת להם כפיים כאילו היו
אלה ישראלים שנחתו זה עתה בבן גוריון – התנשקנו. ביקרנו כמה מחבריה שלא היה לי שום רצון להכיר – התנשקנו. כן, לא להאמין,
אפילו לכנסיות עתיקות הלכתי איתה. אני, יהודי מאמין שכמותי,
שהדבר היחידי הלא-כשר שאכלתי מימיי היה בברזיל, וגם זה
בטעות, השם ירחם, גם שם התנשקנו. נראה שאנחנו מתחבקים
ומתנשקים בכל מקום ובכל זמן. שבוע הנשיקות. במסיבות,
במסעדות, בחדר שלי, בחדר שלה, בפינת הרחוב המשקיפה אל
הטירות המרשימות, מול משחק הכדורגל של הנבחרת המקומית
ועם הפרי שייק בשייקריה הפינתית. בכל מקום מתנשקים. בלהט!
רבאק, שבועיים אני מבזבז עלייך זמן-טיול יקר. זה סוף הטיול
של החיים שלי. זה החלק שאמור להוות את תמצית החוויה כולהולהשאיר טעם של עוד. אז מה יותר קלאסי מלסיים את הטיול
עם בחורה כל כך סקסית, ולהוכיח לעצמך ולעולם שאתה שווה
מה שחשבת שאתה שווה. מה יותר הפי אנד מזה שאתה משיג מה
שרצית ושאתה מסמן וי אחד גדול שפוגע עם החץ בדיוק באמצע
העיגול האדום של המטרה? איך יכול להיות שאנחנו רק מתנשקים?
מה אני צריך לעשות כדי לשכב איתה?
לעזאזל!
אחרי כמה ימים, לקראת הפרידה הצפויה שאחריה כל אחד
הולך לדרכו, אני מחליט לשים את הקלפים על השולחן.
"איך ייתכן שאת שוחה מולי בעירום ומתנשקת איתי, אבל
דוחה אותי כשאני רוצה לגעת בך? אני בסך הכול מנסה להפגין
את המשיכה שלי אלייך, את התשוקה והרצון שלי לשכב איתך. זו
לא מילה גסה, ססיליה. האם זה לא משהו שגם את רוצה בו? את לא רוצה אותי?"
בקור מקפיא וחסר רחמים היא מנידה ראשה לשלילה. היא
פשוט לא רוצה. אני נעלב. אני נעלב כמו שלא נעלבתי המון שנים.
אני חש פגוע. מאוכזב. זה נוגע בי במקום הריק – זה שנמצא איפשהו
בין הסרעפת, בית החזה והבטן. אני מקווה שהאדמה שלרגליי
תיפער פיה ואפול לבור השחור. אני רוצה לצעוק אבל בחיים לא
עשיתי את זה ככה מול כולם. בעצם רק בכדורגל, בשכונה, כשגדי
לא היה מוסר לי כשהיינו מגיעים שניים על השוער.
"פס רוחב וזה גול, יא אפס. אתה משחק רק עם עצמך, תמסור,"
הייתי שואג עליו.
שנים הוא משחק ולא לומד לתת פס. נכון שהוא לא שיחק בהפועל חיפה ובבית"ר חיפה כמוני, אבל כל ילד יודע שצריך למסור בכדורגל. רק הכדורגל הוציא ממני התפרצויות, צעקות
וקללות, אבל אחרי שנייה הייתי נרגע ומחליק ידיים עם כולם. גם
עם הקבוצה היריבה. אחד-אחד הייתי עובר ומאחל להם בהצלחה.
אהבתי את זה. זה הקסם האמיתי של המשחק.
ואז פתאום אני מבין. החיים הם כדורגל, וכל מה שססיליה
עשתה ואמרה עד עכשיו היה רק משחק. משחק טקטי לכל דבר.
אחד בפה ואחד בלב. ואם היא רוצה לשחק, אני צריך לשחק בחזרה.
בום! אסימון שני נופל: צריך לשנות טקטיקה.
"ההגנה הכי טובה היא ההתקפה." אמר לי פעם שוקי, המאמן
בהפועל. אעבור למערך של 4-3-3 ואתקוף אותה מהאגפים.
אשלח את עצמי על הקו וכשאגיע לנקודת הקרן, אגביה לעצמי
לראש, ארוץ לרחבה לנגוח ואכבוש. אותה. אני חייב לשחק )לה על
המצפון( בחזרה אף על פי שבפנים בפנים, עמוק, אני מרגיש את
ההתאהבות בה, על אמת.
אכזבה, עצב ועלבון. תחושות של ילד בן ארבע שנכנס עם
הוריו לחנות צעצועים ענקית, שם אומרים לו לבחור את הצעצוע שהוא הכי רוצה, נותנים לו להתנסות בו, להתרגל אליו ובסוף
אומרים שמחר יקנו לו את הצעצוע במקום אחר. וכל זה, בתירוץ
שיש מקום עם צעצועים טובים יותר, כשבעצם זה סתם עושה להם
חור בכיס. מניפולציה.
עצב אמיתי. כאב חד. מתמשך. חורך.
התחושות הקשות נמשכות עוד יום, עוד יומיים. הגשמים
העזים שמכים בקיטו לא תורמים ללבלוב תחושותיי. אפילו אצל
נח לא היה מבול כזה. בלית ברירה אנחנו נשארים במלון, למעט
גיחות חטופות לקיוסק הסמוך בחסות השמש השקרית. אני מנסה לשחק את המשחק ולהתנהג בקור רוח ופשוט לא מצליח. מבחוץ
אני משדר "עסקים כרגיל" איתה, מנסה לצחוק, להצחיק, לחייך.
מבפנים אני נר שדועך לאטו, כָּבֶה, חשוך. כשפוגעים בי אני חילזון.
מתקפל פנימה. צב. בץ מפרפר נחמד. לא רוצה לצאת החוצה עד
יעבור זעם.
ביום האחרון של הקשר-הזמני-ממילא היא מתקפלת. היא
מנסה לרַצות אותי, לחייך אליי, לצחוק איתי, להתנצל על זה שהיא
גרמה לי להבין דברים לא נכונים אף שלא ניסתה, ושהיא פשוט
לא בן אדם שיכול לשכב עם כל אחד. אני עוצר את שטף הדיבור
שלה ולא מתאפק. אני צוחק צחוק מתגלגל שלא מאמין למשמע
אוזניו: לעזאזל, איך בחורה מסוגלת לעשות כזה טיזינג משוגע
במשך שבועיים שלמים, נותנת לך להרגיש שכולה שלך וגורמת לך להבין שזה רק עניין של כמה ימים עד שתחככו גופכם בהנאה?
איך בחורה מסוגלת לגרום לך להרגיש שאוטוטו אתם רק מכירים
קצת יותר לעומק – תרתי משמע – וזה יקרה? איך בחורה כזו יכולה
להגיד שהיא לא שוכבת עם כל אחד? הרי את, ותקני אותי אם אני
טועה, את זו שהצגת את תדמית המשוחררת מדי, זו שמתפשטת
מול כולם כי זה מה שהיא אוהבת. את זו שרצית את תשומת הלב
של כל הגברים באזור. את זו שרוצה מגע, שרוצה קשר אישי, חברי,
מיני. זו את שהצגת את כל זה. אז מה את אומרת בעצם? שהכול היה
הצגה? ששום דבר מזה לא היה באמת? מה זה נתן לך בכלל? את
יודעת שבזמן שאת משחקת משחקים, אני כבר מתכנן איפה נגור
ועם מי נהיה ואם תעשי עלייה ומה יחשבו עלייך החברים בארץומה ההורים יאמרו על זה שהתאהבתי במישהי מבוגרת ממני וכמה
יגידו לי שזה לא בסדר...? מיליון ואחת מחשבות ודמיונות חולפים בראשי, אולם אז אני מבין שבעיקר נפגעתי. זה פגע בי כמו שלא
פגעו בי הרבה מאוד שנים, ועוד ממקום כל כך לא צפוי, מה שרק
הוסיף לתחושות העצבות והעלבון שחשתי קודם לכן.
זה כבר לא עניין הסקס. זה לא הרצון לנסות ולהתנסות. זה
כבר לא מהמקום של 'לסמן וי' רק כדי להגיד לעצמי ששכבתי עם
עוד בחורה ועוד קוסטה ריקנית ואיזה גבר-גבר אני. לא, זה לא
אני, זה לא מה שבאמת משך אותי אליה מלכתחילה. אני חושב
שבאמת נפלתי שבי בקסמי היצור היפה הזה, בלטינית המהממת
הזו, במבטא המטריף ובצחוק המיוחד שלה. כן, אני חושב שלמרות
הכול, אני מרגיש משהו כלפיה. משהו חזק, עמוק ואמיתי. אני
חושב שסוף-סוף התאהבתי.