https://youtu.be/OER8dtQPF14

"כל מי שחיפש לו רגעים של שלווה ושל התעלות רוחנית, יכול היה למצוא אותם בה. כמו הילכה קסם על מבקריה, ידעה החצר להרגיע את הנפש הסוערת, לרכך את טון הדיבור החד, ללטף את הכאב. אם השדרה הייתה מפלטם של האוהבים, הייתה היא מפלטן של הנשמות האבודות ושל הכמהים לשלוות נפש" (עמ' 132).

ואני מוסיפה: כל מי שחיפש לו רגעים של סערת רגשות, התרגשות, פעילויות גלויות וצללים של מתחמקות - יכול היה למצוא אותם בה.
ועוד מוסיפה: אילו יכלה זו לספר את שראתה ושמעה ו'חיה' במשך השנים – איזו היסטוריה אפשר היה לגלות.. באמצעותה.

ובא דני בר, סופר הספר ומביא פרשה עלומה מהזיכרונות הטמונים בה.

החצר הפנימית 'חיה' חיים מלאים גלויים וסודיים, בלבו של כפר הנוער בן שמן. באותן השנים, הכפר כמו אי-יהודי בתוך סביבה אחרת. את שדותיו המערביים חוצה ואדי ג'ינדאס. לוד וכפרים ערביים סביבו. משפחות ספורות חיות בתחום שטחו עוד בטרם הוקם הכפר (בשנת 1927 על אדמות בית החרושת "חדיר") ונשארות שם (ביניהן משפחת פרימן, המשמעותית במהלך הסיפור), להגיע לכפר – היה כמו להגיע לקצה העולם.

הסיפור שלפנינו מתרחש שם, בכפר, בשנים 1939 – ינואר 1940

בארץ שולטים הבריטים. הסביבה רוחשת פעילות, היישוב היהודי באמצעות ה"הגנה" והמחתרות האחרות בפעילות חשאית המשחקת בכללי משחק כפול: מאבק בבריטים (ולעתים גם אל מול היישוב הערבי) לטובת המטרה: עצמאות - מכאן. הימנעות בהגדרה מפגיעה בפיקוד הבריטי תוך הבנה שהם ינהלו את המאבק בגרמנים אם אלו יגיעו לא"י - מכאן.

ובתוך הרחש-בחש הביטחוני והאחר סביבו, בכפר החינוכי בן שמן החיים החינוכיים והערכיים והחברתיים - מתנהלים. במרכז ניצבת כאמור - החצר הפנימית – זו ראתה ושמעה כל כך הרבה, מה הרבה? הכול – היא אוצרת בתוכה אינסוף גלוי ואינספור סודות, והיא החצר הדוממת-חיה את מרכז הפעילות של שני הסיפורים המשתלבים זה בזה:

הגרעין: 1939-ינואר 1940 סיפורה ההיסטורי של פרשת ריגול (אפילו כפול) עלומה ושל תעלומה הקשורים בכפר בן שמן וכן סיפורה של הפשיטה הבריטית בפיקודו של מורטון על הכפר. הפרשה, התעלומה, פתרונה - הם מרתקים. לא פחות מכך – הדמויות, חלקן אמתיות, חלקן מבוססות על אלו שהיו – מעניינות, צבעוניות, שונות כל כך – הכול מתגבש לסיפור מתח סוחף.

המעטפת: מעניקה היכרות עם ההווי והחיים בכפר הנוער בן שמן באותן השנים 1939-1940, את הכפר ייסד (בשנת 1927) וניהל ד"ר (זיגפריד) להמן, רופא ילדים ואיש של אידיאולוגיה וערכים. הוא ראה בכפר ובדרך החינוך ייעוד, גר בו עם משפחתו והקדיש את חייו למטרה: הצלת הילדים (בשנים המדוברות מאימת הנאצים). וחינוכם בדרכו. הטמעת הציונות והתרבות, אהבת האדמה והעבודה החקלאית וחינוך לאהבת האדם באשר הוא אדם מתוך כבוד ושוויון. ד"ר להמן, אדם נהדר וקצת נאיבי שהאמין וחתר לדו קיום בין היישוב היהודי והערבי. לצדו של ד"ר להמן שקקו החצר והכפר דמויות נוספות של מחנכים ושל צוות העובדים, גם כאן הן מרתקות, צבעוניות, מגוונות ובסיוע החניכים - מובאת האווירה אותה אפשר ממש לחוש: חיי הנוער, ההווי בחול ובשגרה, בשבתות ובחגים, מסורת המוסיקה הקלאסית, הנגינה ואפילו האופרה שליוו את הכפר כולו בשחרית מוסיקלית, ובמפגשים מוסיקליים רבים נוספים בשבתות ובשגרה. ובמרכז בכפר והעשייה, כמובן - החצר - החצר הדוממת החיה שראתה כל כך הרבה ושנוצר סביבה הווי של עצמו – ילדים, נוער ומבוגרים. לילות וימים בשלל גוונים. שמחה ועצב. אווירה חגיגית וימים נוגים. אהבות ראשונות וכאלה נסתרות, וקנאות ובכי וצחוק ושיחות. ימים של מתח ודאגה ושל רגיעה ושלווה. שבתות בלבן וימי חול בכחול. עבר, הווה, קשרים מתהווים, הרפתקנות, שובבות, היסטוריה, לילות וימים - גלוי ונסתר - דמויות ברורות וצללים והכול עוטף את סיפור הגרעין בנוף ילדותם של החניכים, לחלקם יזכר כגן העדן של ילדות.

"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח"

הסיפור מובא בסגנון הדיבור ובשפה האופייניים לאותן השנים. מתובל פה בביטויים בערבית, שם ביידיש, ממש מכניס לאווירה.

ולסיום, הערה לדני בר – לא קורה הרבה שסופר הספר קורא את הביקורת. חשבתי, הנה הזדמנות פז "להיכנס" בך קצת בביקורת נוקבת. מצטערת, לא מצאתי. אהבתי את סיפור המעטפת ואת הגרעין. אהבתי גם את ההקדשה בתחילתו: "באהבה רבה לחניכי כפר הנוער בן-שמן לדורותיהם" בכתיבתך, בין השורות ובתוכן, חשפת את הקשר העמוק שלך אל הכפר. אל חניכיו ומחנכיו לדורותיו. הבאת את נוף גן העדן של הילדות ביופי של סיפור. תודה תרתי-משמע.
.
https://youtu.be/OER8dtQPF14

ספר טוב ניכר בכך שהסופר (או הסופרת) שולט בשפה באופן כזה שאינו מעליב את הקורא וגם ביכולת לספר סיפור. אם מדובר בסיפור הקשור למציאות כלשהי, בהווה או בעבר, צריך גם תחקיר הולם, אפילו אם מדובר בסיפור חצי בדיוני.
דני בר, מחבר הספר שלפנינו, התחנך בכפר ואף ניהל את כפר הנוער בן שמן שנים אחדות. הוא מכיר את המקום מכלי ראשון. בר גם יודע לכתוב מצוין, אבל כנראה שההיכרות מכלי ראשון גרמה לו לדלג על כמה הבהרות ולוותר על מספר הרחבות בסיפור, שהיו מחזקות אותו ומעניקות לו בשר. הסיפור אז היה מעניין יותר ומלמד יותר. ממילא, מי שבכלל בוחר לקרוא ספר על מציאות שהיתה, רוצה קצת ללמוד ממנה, אולי אף יותר מקצת.
החולשה של הספר נובעת מכך שהסופר רואה את רוחב היריעה, חושב שהקורא רואה אותה יריעה לרוחבה וקימוץ המידע התומך גורם לרשלנות מסויימת בקו הסיפורי. כך יוצא הקורא וחצי תאוותו בידו. מדובר הרי בצומת גורלית בהתפתחות הישוב בארץ: השנה היא 1939, המלחמה בבריטים בסיוע המחתרות במלוא עוזה, לפחות זו המודיעינית, הבריטים מקמצים ברישיונות עליה, באירופה מתחיל להשתולל הסער של מלחמת העולם השניה וכפר הנוער בן שמן נמצא בעין הסערה, שזה לפעמים המקום השקט ביותר ומסבב כל הרעש, ולפעמים ההתפרצות פתאומית וכואבת. לפעמים נדמה, כי זהו אך עניין אישי של אינספקטור מורטון מהבולשת להתנקם בד"ר להמן מנהל הכפר, להביא חרפה למקום ולגלות כי לא מעשה חינוכי נאצל נעשה שם, כי אם פגיעה בבריטים, שאך רוצים לשמור על הסדר.
בירושלים יושב חאג' אמין אל-חוסייני, העושה ככל יכולתו לפגוע ביהודים, כשדווקא בבן שמן ובסביבה הערבית היחסים לרוב טובים בהווה (של הספרׂׂ) ובעבר גם. אבל פתאום יש בוגד. פתאום הבריטים יודעים מה קורה במקום בו צריך להיות מעשה חינוכי ותמיכה בילדים מבתים הרוסים. במקום חינוך ותמיכה, יש סליקים וסליקים זה הרי מעשה בל יעשה במקומות כאלה. תלוי את מי שואלים.
רק סופו של הספר ובאחרית הדבר הקורא מקבל מעט הבהרות, אבל המאוחר הזה פוגע עוד יותר בספר, שאחרת יכול היה להיות מצוין. בן שמן היה במפתיע מקום גורלי מאוד, שהצרות סביבו לא פסקו עד ליולי 1948, אז שוחרר.
התחושה המרגיזה לאורך הסיפור היא ש... אין סיפור. המתח לא היה בו די, הדמויות לא מספיק מפותחות ולא די "גורליות". ניתן היה לפתח את דמויותיו של הספר, אף שאין בהכרח שהן קיימות, של "מוטקה" ו"נינה". אלא שנדמה שוב שדני בר מניח שראינו מספיק סרטים בנושא ונשלים בעצמנו.
כאן המקום לחזור ולציין את הכתיבה המשובחת, שבאופן מרגיז לא מחפה על דלות החומר. יד עורך מחמירה היתה מתקנת את המעוות ומביאה לקדמת הבמה את אחת הפרשיות הגורליות בדרך להקמת המדינה. אחרי ככלות הכל, חיפוש הנשק בכפר היה רק עניין אנקדוטלי. מסביב רחשו אינטרסים רבי עצמה בין כולם לכולם: בין הבריטים לערבים וליהודים, בין היהודים לערבים ואף בין הערבים לערבים.

מכירים את המזכירה הזו בבית הספר? רק תחלוף על פניה, בלי להוציא הגה, אפילו תנסה להתעלם כי אין לך סבלנות וכוח אליה – וההיא תתפוס אותך ראס בן אנו ותדקלם את כל הרכילויות, הרחשים, ההתרחשויות, מי אמר למה (על הצוות, התלמידים, ההורים – תזהרו!!) - שנסתרו ממך מהפעם הקודמת שחלפת על פניה – הכול יפרש בפניך... או את התלמידה הזו – שיודעת הכול על כולם בכאילו לא מספרת– ממנה כולם יודעים הכוללל על התלמידים, המורים, ההורים (כן, כן הזהרו), המנהלים.. מכירים את המוכר בחנות השכונתית שרק נכנסת לקנות איזה דבר – כנ"ל.. תשמע ברצותך או לא את כל החדשות על השכנים, הדוור והפקח.. אז, החצר הפנימית – היא כזאת (לו יכולה הייתה לספר, אל תשאלו מה הייתם מגלים רוצים או לא) – כל הרכילויות החל מכבוד המנהל (ומשפחתו), חברו מעבר לים אלברט איינשטיין, חברו בכפר איש החינוך והמוזיקה חנן אייזנשטט (איש מיוחד), ועל עוד רבות (נינה הו נינה ההיית או חלמתי חלום) ורבים נוספים.
יום אסל יום בסל – אחלה של יום אסל תפסתי היום בזכות סיפור הריגול בכפר הנוער בן שמן והפשיטה עליו (1940) בפיקודו של מורטון האיום (מפקד הבולשת הבריטית) כשלצדו וילקין החביב (בעל האינטרס המקומי). ועם מרגל אחד ואנשי שטח רבים חיילים בריטים ויהודים פעילי ההגנה, ופעילים כפולים, וסתם חניכים ואנשי צוות שלנוכח התקופה והאירועים הפכו שלא בידיעתם - אנשי שטח. ומנהל אחד (ד"ר להמן האיש והאגדה) – שאף נעצר ובין הפועלים לסייע לו בקשריהם אותם הנכבדים הערבים, איתם הקפיד לשמור על קשרים מעולים. וסיפורה של בן שמן, כפר הילדים. ולא ארחיב עוד ולא אחזור על דברים שכבר נכתב. אכתוב רק זאת – אם הספר הגיע אליי אתמול וכבר נקרא עד תומו והוא האשם היחיד (כמעט) בגירעון בשעות השינה – המשמעות, הוא סחף אותי. הוא טוב. הוא טוב מאוד. ומצטרף להערת קודמי שם צוין כי שפת הספר הארכאית קמעה (בעמודים הראשונים זה צרם לי אולם מייד הבנתי שהיא נכונה ושומרת על אמינות הדמויות (רובן אמיתיות, דומני) וסיפור תקופתן ושפת דיבורן. כך גם הגנבת הערבית והיידיש לשפת דיבורן.
ועם האמור, בכל זאת הפריע וחסר לי בספר: ובכן, ישנן בסיפור דמויות מרתקות הן במישור המבצעי הן במישור החינוכי. עם חלקן יש היכרות יותר מעמיקה (הייתי רוצה אף יותר..) וחלקן הובאו שטחיות למדיי – הייתי רוצה להעמיק יותר ההיכרות גם איתן במסגרת הסיפור). הספר הוא בן 270 עמודים - אין בו מילים מיותרות! יש בו צמצום מדויק. אני הייתי רוצה יותר עמודים ועוד מילים על הדמויות.
סיפור וספר טובים – נגמר לי מהר מדיי.
לדני - יסלמו אידכ. אללה יעטיכ אלעאפיה. קח לך ח"ח.

על בוגדים ובגידה בחצר הפנימית

הספר, החצר הפנימית של דני בר, מספר על בית הספר בן שמן, הדומה לזה בו אני למדתי, כדורי למרגלות התבור. לכאורה אמור להיות לי עניין רב בספר על בית ספר חקלאי בתקופת המנדט הכתוב כרומן היסטורי ובו פרשה ביטחונית מסעירה, אך למרות שגדלתי על מורשת כדורי הבריטית, נמנעתי לקרוא את ספרו של דני בתירוצים שונים ומשונים (ההסבר יגיע בהמשך).

אל בן שמן המנדטורית, נחשפתי במפגש סימניה, בו אירח דני בר את חברי הפורום, בנופי הספר. סיור שהיווה בבחינתי התרוממות רוח, ותחילת מסע לחצר הפנימית שלי.

בתים ישנים מלאי הוד טובלים בירק, כך נראים בתיו הראשונים של הכפר, וחצרו הפנימית שהייתה ליבו הפועם של בית הספר. דני הוליך אותנו בין הבתים, לעתים הוא עמד, פתח את הספר שאיתו, וקרא בקולו הנעים על ראשית ימיו של הכפר.

התקופה היא המנדט הבריטי, השנה 1939. ישוב מבודד הוא בן שמן, בלב כפרים ערבים, השורד את הפרעות והתקוממות הערבית. הוא הותקף ונרצחו שניים משומריו. ההגנה עושה כל שביכולתה לחזק את הישוב בנשק שהוטמן בסליקים סודיים, רק מעטים יודעים את מיקומם.

ברקע השמיים מתקדרים, מלחמת העולם השנייה פרצה, צבאות גרמניה פלשו לפולין. חלק מתלמידי הכפר ועובדיו, הם עולים שעלו לארץ בגפם והשאירו משפחות באירופה, איתם נותק הקשר, מה שגרם לחרדה הולכת וגוברת לגורלם.

למרות המלחמה והאווירה הקודרת, הבולשת הבריטית, והעומד בראשה,ג'פרי מורטון, מי שנודע בכך שחשף את יאיר שטרן, מפקד הלח"י, ורצח אותו בדם קר, משקיעים מאמצים רבים לחשוף את הנשק הלא חוקי הטמון בסליקים של היישוב. לצורך כך מפעיל מורטון בוגד מקרב תושבי הכפר.

דני מחייה את גיבוריו בצורה נפלאה, מתאר אותם ברגישות ובאהבה הניכרת במילותיו המלטפות. פסענו בעקבות, ד"ר להמן שעמד בראש הכפר, ושם לו למטרה לחנך את תלמידיו ברוח אהבת האדם והאדמה. עמדנו מתחת לאחד העצים, שמתחתם עמד ד"ר יעקובסון מחנך הכפר, איש מבעית בחיצוניותו, גיבן ומעוות, אך הוא כובש באישיותו ובאהבתו לחניכיו, כפי שהיו אחדים ממורי.

קבלת השבת של בן שמן עורה בי געגועים עזים, התלמידים לבשו חולצות לבנות, הבנות שמלות רקומות. ד"ר להמן נשא דברים, על המלחמה ומאבק הישוב לפתיחת השערים לפליטים. דממה מעיקה עמדה באולם, יש ונשמע קול מתייפח. לאחר מכן חנן הניף את זרועו האחת, ונתן את האות למקהלה לשיר שירי שבת, ולא יכולתי שלא להיזכר בשירה האדירה, של השירים הכדוריסטיים שפרצו מגרוננו ורוממו את רוחנו.

עמדנו מול חלונה של נינה, אותה כינה דני השרלילה, בחיבה ולא כגנאי. "ונינה קבלה אותם (את הגברים) בדממה, נהנית מחומם הכוזב. רק אחרי לכתם, מותרים אותה בודדה ועזובה, הרטיבו דמעותיה את כריה, ובבוקר אספה את צרור המצעים המוכתם ואצה למכבסה למחות את עקבותיהם". (25) אהבתי את נינה שניסתה להפיג את בדידותה, ללא הצלחה באמצעות גברים ללילה, וחשבתי על המורה הבודדה והיפה בבית הספר שלי, זאת שהעזנו לחשוב עליה רק בחלומות. נינה שנועדה גם עם קצינים בריטיים, נחשדה כבוגדת.

נינה ובוגדי הכפר העלו בקרבי מחשבה עצובה, גם לנו היו בוגדים משלנו, אך הם היו שונים לחלוטין מאלו של דני. הם עולים וצפים כעת בעיני רוחי.

מסורת כדורי נבראה ברוחו של נתן פיאט, המנהל שהאמין בזכות התלמידים לנהל את ערכי הכפר, כבחינת הכבוד, המבטאת יושרה אישית ואחריות, עליהם חנכו אלון ורבין ואלה שבאו אחריהם. המורה נהג לחלק את הבחינות ולצאת מהכיתה. לאחר צאתו פצחנו בשיר הפרוטקציה, וכמובן לא העתקנו. עד שיום אחד, חיים (שם אמתי), הסית את הכיתה להעתיק. לאחר מספר ימים, עמד עוזר, המורה לתורת הקרקע, מול הכיתה ובכה, על כך שנגמרה המסורת. אני כל כך הצטערתי שהייתי פסיבי, ולא מנעתי מחיים להסית את הכיתה. הייתי רחוק מהחבורה ומהחצר הפנימית, התרכזתי בלימודים ובריצה, ופחות בענייני חברה. האירוע הזה, הוא צלקת עבורי, קדימון למה שקרה לנו כחברה, ולעובדה שכשלתי במבחן, מהחשובים בחיי.

דני בר, מיטיב לתאר נופים של פעם, את רגבי השדות, החצר הפנימית המשתנה לאורכו של היום, את תל אביב המנדטורית, ובתי הקפה שבה, את ארמון הנציב, על המוזיקה שהתנגנה בו במסיבות הריקודים, את מצדה שהייתה עדיין לפני החשיפה. הוא מתאר טיפוסים בדייקנות, נופח בהם חיים, ערבים, יהודים, ובריטיים, ומעל הכול הוא יודע לייצר אווירה, של מלחמה, בדידות, אהבה ותשוקה. יש בספר עלילה וסיפור צללים וסודות, וגילויי שהיה חדש מבחינתי, לעובדה שההגנה חיסלה חשודים בבגידה, ולעתים ללא הצדקה. דני נבר בארכיונים, וחשף באמצעותם את הבוגד האמתי. ספר מרתק, כפי שרומן היסטורי אמור להיות. הספר הזה הזכיר לי את תקופה נעורי בכדורי, כעת אני חוזר אליה בהתפייסות, מבין חזקות וחולשות אנושיות. דני כאיש חינוך ואיש בטחון, מיטיב להבין אותן.

היות ונכתבו עד עתה סקירות מפורטות, וכבר פשפשנו לחצר הפנימית בתוך הקרביים, אנסה כהרגלי לשם האיזון לכוון את אלומת האור אל היוצר תחילה - אל השחקן שמושך בחוטים – ואתחיל גם הפעם בסופר עצמו בתקווה שאצליח להוסיף ולו אך במעט ...

אז זה שדני בר יודע לכתוב כבר כתבו האחרים ואני רק מחזקת, והוא גם אוהב את מרבית יצירי כפיו- הקיימים או המדומיינים בכל אופן הם בבחינת יציריו- ואפשר להבין, כי ככה זה אצל רוב היוצרים. את השנואים או נגיד הרעים, אותם הוא משאיר בידינו –תשפטו תכעסו תעשו איתם מה שאתם רוצים. ועל האחרים אלו שנכנסו ויצאו מאותה החצר, מאותו הכפר, אלו שהיו קשורים אליה, הצטרפו אליה, עזבו אותה או שרק עברו דרכה- כפרפרזה לדלתות המסתובבות בתוכנו -עליהם הוא מניח כף יד חמה ואם לא את כל כף היד אז אצבע אחת לפחות .

רגע, רגע ,

אולי השימוש במילה אוהב היא לא בדיוק המתאימה כאן . נכון יהיה לומר שבדרך כלל הוא מגלה סימני חמלה. זהו. זו המילה. מנסה להבין. אם במילה, במבט חטוף אחד שמתעכב לרגע, כזה שמבטא את נקודת האור גם כשמסביב נאמר- החשכה מוחלטת. ואפילו כשהוא נדרש ללחוץ על ההדק נראה שהוא מבצע את הפעולה רק כשאין ברירה , והוא גם כותב על נושאים שהם בבחינת נתחים גדולים ומשמעותיים מחייו, ולכן בדרך כלל, זה אמור להצליח .. וזה באמת מצליח לו. ואחרי הסיור המרתק שאורגן בחודש שעבר בכפר הנוער בן שמן, בעקבות הספר הזה, נחשפנו חלקינו לרקע, לאדם, לסיפורים שמאחורי, והצלחנו לחוות ולו במעט את הניחוח של המקום - את התפאורה לעלילה שבספר, ושאותה בקלות יכולנו לפרוש בין 270 העמודים תוך כדי הקריאה .

כתיבתו "גברית". לא מסתלסלת. ישירה וקונקרטית. אמינה. המילים מדויקות ומשרתות את העלילה. נטולות רגשנות. לפעמים היה חסר לי ההדהוד העמוק יותר של הרגש כי היו שם נפשות שתבעו שחייה במים העמוקים יותר, (מוטקה ונינה למשל ...) ולא רק לעומק הבטוח שמתאפשר לצלול עם השנורקל ...

הקריאה בספר זורמת כי הסיפור פשוט מרתק, ודני יודע להוביל את הקורא בבטחה לפרק הבא בצעדים לא מהוססים בבחינת "כך זה ולא אחרת "(אפשר לסמוך עליו) במילים אחרות בפרטיטורה הזו שדני כתב ישנם כל הכלים הנדרשים בתזמורת והוא מנצח עליהם ביד מאומנת, ויש לו אסמכתאות לכך ....

מאוד נהניתי !

הוא הצליח להנציח ולהפיח חיים חדשים בתקופה ובהלכי רוח השייכים כבר להיסטוריה. תקופת השלטון הבריטי, החיים בכפר הנוער בן שמן, ינואר 1940 מאבקים בין הבולשת הזרה לבין ההגנה, ודור שהנכונות שלו הייתה פעם בלתי תלויה. (דור הולך ונשכח ? ) ומערכות היחסים השבריריות בינינו לבין הערבים, וזה אומר שאין חדש תחת השמש ומה שהיה עדיין ישנו, כולל כל האינטריגות ומאבקי הכוח, כשהזרקור מופנה לעבר "פרשת בן שמן" המטלטלת והתפוח האחד הרקוב שיצא מתוכנו, כזה שיכול בפוטנציה להימצא בכל סלסילה עד עצם היום הזה, כמו שאנחנו כבר יודעים – מלאה בכל טוב ככול שתהיה ...

קראתי את הספר בקצב של אלגרו מודראטו מבלי למצוא שום אקורדים צורמים.
סוחף, כבר אמרתי ?
מעניין ומותח גם אמרתי ?
מהודק לא אמרתי ,
ואם כן, אז לגמרי לא נורא אם אחזור שוב ואדגיש.
וגם אוסיף - מסקרן ומהדהד אמינות.

תודה לך דני בר . וכמה טוב שאתה כאן אתנו !

"על מה הספר שלך?"
שאל בן השמונה את בן העשר
"על אנצו סירני" השיב בן העשר מבלי להרים את העיניים מהספר
"מי זה?"
שאל בן השמונה
"נו, זה הבעל של עדה" ענה בן העשר בקוצר רוח, עיניו עדיין בספר
"אהה" הנהן בן השמונה וחזר לעיסוקיו.
משהו היה נראה לי חשוד בתגובה מלאת ההבנה שלו והחלטתי לבדוק.
"אתה יודע מי זאת עדה?" תהיתי
"בטח, קראנו עליה בספר על יהודה ארזי" הסביר לי מיד.

***

הילדים שלי קוראים המון ספרים על תקופת המנדט הבריטי והמחתרות.
זה התחיל ב"מנהרת הזמן" של גלילה רון-פדר-עמית, משם הם חזרו בזמן ל"ספייסי" של דבורה עומר, קפצו קדימה לסדרה ההיסטורית של אורה מורג, ושוב אחורה לסדרה של יד בן צבי ולסדרת "נועזים" ("גיבור חידה", "פורץ המחסומים"), גם מקומם של הספרים הבדיוניים בנושא לא נפקד, הם דגמו את חסמב"ה, סיימו את סדרת "ילדים אלמונים", "נערי המחתרת" של אסתר שטרייט וורצל.
בטח שכחתי כמה בדרך.
נראה שיש שפע אדיר של ספרים על תקופת המנדט ועל המחתרות.
בין ספרים נאמנים להיסטוריה, המספרים על דמויות ואירועים אמיתיים, דרך ספרים המעמידים במרכזם גיבורים בדיוניים אך מתארים אירועים ודמויות אמיתיות ועד לספרים בדיוניים לחלוטין שתקופת המנדט והמחתרות מהווה עבורם רקע.
הסיבות לכך, מן הסתם, נעוצות בצד החינוכי הרוצה ללמד היסטוריה וערכים, וגם בצד הפרקטי: כמה קל לכתוב ספר מתח כאשר אין צורך להמציא רקע מתאים לעלילת המתח, המתח כבר שם, בילד אין.

גם אני כילדה קראתי המון ספרים על התקופה.
יש אנשים שמצטערים על כך שהבריטים עזבו את הארץ, כי אם היו נשארים אולי היו מצליחים להנחיל פה את הנימוס הבריטי הידוע ואת שעת התה.
אני, כילדה, הצטערתי על כך שהבריטים עזבו את הארץ בעיקר בגלל שהדבר מנע ממני מלהשתתף בפעולות מחתרתיות הירואיות נגדם.
נכון, הייתי תולעת ספרים ממושקפת ומאותגרת-ספורטיבית, אך בדמיוני הייתי לוחמת מחתרת נועזת עשויה ללא חת.
מכיוון שהבריטים כבר לא היו כאן כדי לאפשר לי לעמת את החלומות עם המציאות, לא היה מה שיעמוד בדרכם של חלומות הגבורה.

***

ומה קורה בתחום הזה בספרות למבוגרים?
ובכן, אולי זו אני שרוויתי מהתקופה בילדות ולכן הצלחתי איכשהו לדלג על ספרות המבוגרים הרלוונטית, אבל אני מתקשה להיזכר בספרים רבים מסוג זה למבוגרים.
נדמה לי שרומנים היסטוריים או ספרי פעולה שפעילות המחתרות עומדת במרכזם אינם נפוצים, אשמח אם תתקנו אותי אם אני טועה.
עם הדגמות, כמובן.

***

לכן הספר "החצר הפנימית" היה אירוע נדיר בשבילי. רומן היסטורי שהחזיר אותי לילדות מצד אחד, ומצד שני - נתן נקודת מבט בוגרת יותר על האירועים. מורכבת יותר.
שיקולי אגו, נקמה, קטנוניות, חילוקי דעות מרים, חלומות ותקוות מנותצים, תחושת זרות בארץ, גם אלו היו קיימים באותה תקופה, שבספרות הילדים נוטה להצטייר כהרואית ונטולת רבב.
הספר הזה מצליח לתת מבט מורכב יותר על התקופה וקשייה.
לצערי, לא הצלחתי להתחבר לדמויות ולפתח אליהן קשר רגשי.
כשכותבים רומן היסטורי על מאורעות אמיתיים, יש מתח קשה לגישור בין הרצון לכתוב על המאורעות והדמויות עצמם, כפי שהם, כפי שהיו, לבין הרצון לשקף את האירועים דרך עיניה של דמות בדיונית, שאין כל מעצור לכתוב לה עלילות ורגשות ככל העולה על דעתו של המחבר, ללא הגבלת המציאות וההוגנות כלפי הדמויות האמיתיות.
נראה שברומן הזה, קשה במיוחד היה לגשר בין הגישות.
הספר קופץ מדמות לדמות, מעלילה לעלילה, לא מתעכב מספיק על אף דמות כדי שנוכל להיקשר אליה. מציג גלריית דמויות אמיתיות לצד הגיבור הבדיוני, אך לא מתעכב מספיק על אף אחת מהן.
היצמדות לנקודת מבטו של מוטק'ה, הגיבור הדמיוני, ככל הנראה לא היתה מאפשרת שיקוף ראוי של הדמויות המציאותיות המרכזיות בעלילה, וניכר שלכותב חשוב היה שנכיר את הדמויות, את המוסד, את האווירה. אבל הקפיצות בין נקודות המבט יצרו החמצה מסויימת של שתי האפשרויות: לא קיבלתי היכרות מעמיקה עם ד"ר להמן, עם אנשי הצוות השונים ששמותיהם הוזכרו, עם אנשי הכפר. לא נשאבתי להווי חיי הפנימיה. מצד שני, לא נקשרתי רגשית למוטק'ה, הגיבור הבדיוני.
עם זאת, מדובר על פרשיה מרתקת שהתרחשה במקום בעל היסטוריה מרתקת משל עצמו והספר בהחלט מצליח ליצור עניין בשתיהן.

פעם כשהיינו בטיולי השומר הצעיר טיפסנו על הרים בנגב במשך הבוקר ,ובלילה התכרבלנו מול מדורה ושמיים זרועי כוכבים בשקי שינה, המדריך סיפר לנו צ'יזבטים מפחידים וכל תנועה בשטח הקפאנו את הנשימה מפחד. כשקראתי את הספר חזרתי אל אותם ימים במין התרגשות בבטן... ההבדל הוא שהספר מלא בהרפתקאות, ואם כבר צ'יזבטים אז הם היו לגמרי אמתיים.

זהו רומן היסטורי מבוסס על סיפור אמיתי.והסיפור הוא סיפור כפר הנוער בן שמן שהיום הוא בן 90 ,סיפור לידתו של הכפר בתקופה שהבריטים חשבו שהם אבירי העולם, בתקופה שהיו צריכים אישורי מעבר, סרטיפיקטים בכדי לעלות ארצה. למען האמת אני עוברת שם בכביש כל כך הרבה פעמים ולא תיארתי לעצמי שפעם ממש כאן ליד ביתי הבריטים וההגנה היו משחקים בתופסת ומחבואים. מחביאים משדרים בין הקירות וסליקים ברפת או בלול שבהם החביאו רימונים ורובים .נשמע כמו "חסבמה" אך היו בכפר קרבות אמיתיים, מרגלים אמתיים ובוגדים שריגלו משני הצדדים. ד"ר להמן מנהל הכפר לא אהב את העובדה שההגנה הייתה משתמשת בכפרו ומסכנת את חניכיו במשחקי ריגול למיניהם. הוא היה איש שלום וניסה להלך בין הטיפות גם כשקצין הבולשת מורטון וחייליו פשטו על הכפר ואסרו אותו. הספר חובק תקופה של שנים באמת סוערות לפני קום המדינה ומאורעות והתקפות על הישוב היהודי ועורקי תחבורה. תקופה שההגנה גייסה נערים לפתחה בלי להשאיר להם ברירות רבות. כולם מגוייסים וכולם נלחמים!

וכמו בכל מלחמה גם כאן במלחמה על הכפר היה מרגל משלנו שריגל לטובת האנגלים,כל העלילה הסתובבה סביב השאלה "מיהו המרגל".
יש פה תיאורי היחסים שלנו עם הכפרים הערביים,היחסים הטובים שהיו כשנגבו ביחד כנפה או פיתה בלבנה וגם תיאורים על גניבות רבות של בקר מהכפרים המקומיים וחוסר אמון.

השפה של הספר חובקת עברית ישנה שעוטפת אותך במשפטים מהתנך ,מילים בשפה הערבית, סלנג מקומי,ארמית...פשוט עונג צרוף..הספר היה לי איטי מדי ודמויות המפתח היו צריכות להיות חזקות יותר ודומיננטיות אך מלבד זה הספר פשוט זרם עם חיוך לכל אורכו.

אם תניחו ידכם על הספר הוא יתגלה כפנינה היסטורית אמיתית.

גילוי נאות: לסופר ולספרו נחשפתי ברשתות החברתיות שאני מנויה וכותבת בהן.

דני בר הקדיש את הספר לחניכי כפר הנוער "בן שמן" לדורותיהם ולסוניה פרס (גלמן) ז"ל, שלאורך שנים סייעה לכפר ולחניכיו בדרכה הצנועה והיחודית.

הסצנה הראשונה בספר הזכירה לי סרטי ריגול ומתח ולא בכדי.

השעה חמש דקות לשמונה, מכונית שחורה הגיחה לה עם פנסים כבויים, וגלשה לה מעבר למשוכת הצבר הסמוכה. מאותה מכונית יצא מורטון, הביט בעצבנות בשעונו והמתין לאות מסוכניו.

מחוגי הזרחן בשעונו של מורטון, הורו על השעה חמש דקות לשמונה. מורטון הביט בעצבנות לעבר הגשר והמתין לאות. לאחר שפת הבהובי פנסים משני עברי הגשר, לפתע הגיע צעיר מהעלטה. ומה בפיו? "נשק בלתי לגאלי מאוחסן בכפר הנוער בן שמן".

אין ספק שזו תחילה של המראה לספר מרתק. מי הדמות שהגיחה מתוך העלטה? מכאן ואילך, הסקרנות מתחילה לנקר כמקור הציפור, ובמיוחד כשמיסטר מורטון שואל את הדמות, שאלות נוקבות המבקשות תשובות סגורות:

עמוד 7:
"ערב טוב, הכל בסדר?"
"כן, הכול נקי."
"מישהו הבחין בך כשיצאת מהכפר?"...
"לא, חמקתי דרך השדות."

אותה דמות מסתורית דיווחה למורטון על אחזקת נשק בלתי לגאלי בכפר הנוער בן שמן.
עמוד 8:
"ומנהל הכפר יודע?"
"לא."
"כך חשבתי, חייך מורטון.
"הוא לא יאשר, לא תהיה לו ברירה, ההגנה תכופף את ידו... או שתשבור לו אותה" ...

מורטון היה איש הבולשת הבריטית, ושרת כמנהל המחלקה הפלילית בסי-איי-די. בדמותו נטועות תכונות של איש קר מזג, עם חושים של צייד על כל המשתמע מכך...

מהפרק השני ואילך, מתחילה העלילה לרקום עור וגידים, והיא מהווה את התשתית למסע הכתיבה והתחקיר שדני בר כיבד בספרו הנוכחי.

התקופה - 1939 כשלוש שנים לאחר המרד הערבי. מוטקה, אחת הדמויות המרכזיות בעלילה חוזר לשגרת חיו בקיבוץ. אלא מה, פתאום מישהו מחפש אותו. מזכיר הקיבוץ ברנדשטטר, הגיש למוטי מכתב. מחפשים אותך... מהיכן? מהמוסדות ... כאלה שהשתיקה יפה להם. המכתב מבשר למוטי שעליו להתייצב למחרת היום בת"א. (עמוד 9)

מוטקה לא מצא מנוח לנפשו, כל אותו לילה, שלפני המפגש בפינת הרחובות הרצל ורוטשילד. בפינת הרחובות הללו, מוטקה זכה לקבלת פנים מחוייכת מצילה, שהנחיתה אותו ישירות במשרדו של צ'יבו. באותו מעמד צ'יבו מבקש ממוטקה לצאת למשימה עלומה. מי עומד מאחורי המשימה הזו? יגאל פייקוביץ חברו מילדות. מוטקה ויגאל גוייסו יחדיו לפלוגות השדה של "ההגנה", ויחדיו הקימו את קיבוץ גינוסר, כשדרכם נפרדו, יגאל מונה למפקד פלוגות השדה בגליל התחתון, ומוטקה בחר ללמוד ארכיאולוגיה בירושלים.

ל"המשימה העלומה" בדירת מבטחים קטנה של "ההגנה", צילה לימדה את מוטקה את רזי עולם הריגול. בתום "תקופת ההכשרה" צ'בו המתין למוטקה במשרדו.... "ובכן?" שאל מוטקה... "לאן אני הולך?" "לכפר הנוער בן שמן." ... "סליחה? מה יש לי לחפש שם?" "מרגל אנגלי." (עמוד 17)

המפגש הבא של מוטקה, היה עם מנהל בית הנוער בן שמן, ד"ר זיגפריד להמן, שכונה על ידי כולם ד"ר להמן. מכאן ואילך, המשימה לבשה פנים, ודני בר הכין את השדה, להמראה הצפויה ולחלקו השני של הספר.

ד"ר להמן נולד בברלין, למד רפואה יחד עם פרופ' אלברט איינטשיין, ושירת כרופא במלחמת העולם הראשונה. המלחמה הובילה את ד"ר להמן להחלטה, להצטרף לתנועה הציונית ולתנועה הסוציאליסטית. תפיסתו הייתה לחזור לשורשים היהודים, וליצור תרבות משותפת, שוויון ואחווה. הוא היה לדמות מיתולוגית, שפניו לשלום וחיפוש אחר האדם שבאדם. ד"ר להמן עלה ארצה בשנת 1926 עם 11 ילדים, וקיבל לידיו אדמה שעליה הקים את כפר הנוער בן שמן.

הקמת הכפר נועדה למקום מגורים, ליתומי מלחמת העולם הראשונה מאירופה ובני נוער מהארץ. במסגרת עקרונות תפיסתו ד"ר להמן, הזמין את תושבי הכפרים הערבים לטקסים מיוחדים ואף ביקר בכפריהם.

לילדי הכפר הנעים את הימים, בשחרית מוסיקלית וביצירות קלאסיות, ובכך יצר את האטמוספירה לה ייחל והאמין.

בספר תפגשו שמות מוכרים: שמעון פרסקי (שמעון פרס ז"ל) וסוניה גלמן (סוניה פרס ז"ל). שניהם קשרו את חייהם בכפר בן שמן. סוניה ושמעון נישאו על שפת בריכת השחייה בבן שמן, וסוניה אף ביקשה להיטמן בבן שמן. כבר אז שמעון פרס ז"ל היה ידוע בנאומיו ועליו נאמר: "לשונו חדה ואינו חושש להתפלמס גם עם גדולים ממנו. טביעת העין שלי אינה טועה בהם, הר עקיבא, הוא עוד יגדל ויצמח" (עמוד 161)

מלבד הנ"ל הוזכרו דמויות נוספות: עו"ד אהרון חוטר ישי, דוד רזיאל, אליהו גולומוב, ישראל פרנקל, מרדכי פרימן, בית החרושת הראשון לשמן, עתידה הילדה הראשונה של בן שמן, שנפטרה בשיבה טובה לפני מספר שנים לא רב, ושעל שמה נקרה בית החרושת לשמן, ד"ר חנן, ד"ר יעקובסון, שמות של קצינים של הבריטים, ישובים ערבים, כנופיית עז א-דין קאסם ועוד.

באותה עת, אירופה טבעה בדם, והישוב כאן היה מצוי בתקופה סוערת של שלטון מנדטורי, עליה בלתי לגאלית, הספר הלבן, יחסים מורכבים עם הערבים ועוד.

כש"ועדת הפיל" החליטה, שבן שמן תהיה מחוץ לגבולות מדינה ישראל לכשתקום, "ההגנה" התנגדה נחרצות להחלטה, ולכן הוחלט להכניס לכפר בן שמן, נשק בכדי לשמור על המקום.

למרות זאת, יושבי הארץ התחשבו בכך שהבריטים לא היוו אויב קלאסי לישוב, ולכן "ההגנה" מיתנה ועידנה את היחסים עם הבריטים.

ניכר שעברו של דני בר בשירות הביטחון הכללי, השפיעו על כתיבתו, והוא מצליח לגעת במרכיב האישיותי של האדם, ועד כמה המרכיב האידיאולוגי הופך להיות זניח כאשר לא טוב לך...

אחת הדמויות בספר-נינה. היא נאמנה למולדת, והקשר שלה עם הבריטים אינו "בגידה קלאסית". נינה התגוררה עם אביה בבן שמן. משפחתה נותרה בפולין, וכל מה שהיא רצתה, הוא להשיג סרטיפיקטים בדרכה שלה, כדי להביא את משפחתה ארצה.

ג'פרי מורטון-מתואר כאיש חסר רחמים, מסור מאוד ליעדיו, עם שנאה עצומה ליהודים והערבים. מורטון הוא זה שירה במפקד הלח"י יאיר שטרן ז"ל, ועמד מאחורי אירועי הריגה נוספים וידועים. את מורטון לא עניינה הדרך, אלא המטרה והשורה התחתונה. חוסנו של מורטון היה טוב ותקף כל עוד, הגרמנים השתלטו על אדמת אירופה באותן שנים.

מורטון לא סבל את קודמו בתפקיד, ובכל פעם, ציין בפני אלה שהביעו מורת רוח מההתעמרות שלו בסוכניו: "אני לא פרגונסון." ואיך הוא התייחס לסוכניו? "הסוכן הוא כלי, לא יותר, גם כלים מתכלים ויש להחליפם."... (עמוד 208). במשפטים הללו מצאתי את עברו של דני בר, בקשר למרקם היחסים המורכבים בין מפעיל-מודיע.

מי שאיזן וריכך את מזג רוחו של מורטון באותה עת, היה עוזרו תומאס ג'יימס וילקין, שהיתה לו חברה יהודיה – שושנה בורכוב ("ימים אדומים"/רם אורן). זכור לי שאפילו, ביקרתי במסגרת סיור לימודי לפני מספר שנים, בקברו המצוי בבית העלמין בהר ציון,

מלבד הסערה סביב הפשיטה על בן שמן, דני בר הציג גם את החיים באותה עת בארץ ובבן שמן בפרט כמו: סיפורי אהבה בין נשים יהודיות לקצינים הבריטים, האטמוספירה התרבותית של ד"ר להמן שעטפה את בן שמן ועוד.

כשפשטו הכוחות הבריטים על כפר בן שמן נעצרו חברי "ההגנה", אנשי הצוות כולל ד"ר להמן. המעצר עורר סערה רבה ורבים התערבו לשחרורם. פרופ' אלברט איינשטיין, אנשים מהממשל האמריקאי, ואפילו משפחות ערביות מכובדות התערבו לשיחרורם.

מ"אחרית דבר" הבנתי שעד ש"התעלומה" נפתרה, מצאו את מותם אחרים על לא עוול בכפם. רק אחרי נבירה בארכיונים, התגלה המלשין האמיתי, שהוצא להורג על ידי אנשי ההגנה.

לדעתי, החלק השני של הספר הרבה יותר סוחף, זורם, מרתק וקצבי. הכתיבה של דני בר ברורה ובהירה. יש גם מטאפורות ספרותיות שמאוד התחברתי והזכירו לי תמונות מחיי, כמו בעמודים 121/122 פסגת הר מצדה, קרירות, קולות בעלי חיים, מדורה שדועכת לאיטה, נגינת מפוח ודממה, ואז דני כותב "אי-שם שרט כוכב נופל את השמים"... משפט מקסים שאפשר לקחת אותו לכל כך הרבה מקומות, לעשות עליו זום ולהביט על תמונה... רמזים: השריטה, הנפילה... וזו רק דוגמא.

אהבתי והוקסמתי מהדיאלוגים השנונים, הכתיבה העמוקה והיסודית של דני בר. תמצאו בספר בליל שפות: עברית, ערבית, ואידיש שלצידן הונח התרגום. ביג לייק לעריכה שכזו!

למרות, שאני מבינה את החסרונות, אני לא בטוחה שאשלים עם הסיבות לכך. למה אני מכוונת? לדעתי ישנן דמויות נהדרות בעלילה הזו, כולן נוגעות, ולכל אחת יש עולם ומלואו, אך הן לא הוצגו לשביעות רצון המשתמש.

למרות החסרון שהוזכר לעיל, העלילה נהדרת, מבוססת על אירועים אמיתיים, משולבת נפלא בחופש כישרונו ודמיונו הפורה של הסופר.

הלוואי ובאחד הימים, הספר יומלץ כאחד מספרי הרשות לקריאה, וכספר שילווה את שיעורי ההיסטוריה בבתי הספר.

בשורה התחתונה: אין כמו לקרוא ספר, שלומדים ממנו על מה שהיה, ולמה יש את מה שיש היום.

הנאה צרופה.

לי יניני

פרוזה, הוצאת "עולם חדש", 271 עמודים, שנה: 2013

#




החצר של פעם, בתים סביב לה, מיטלטלת בין שתי רשויות: רשות היחיד ורשות הרבים. מדין תורה זו רשות היחיד ולכן מותר לטלטל בה בשבת. באו חכמים ואמרו: יבוא האדם לבלבול וסופו טלטול וחילול. מה חצר זו המשותפת לכלל הדיירים מותרת בטלטול, יסיק, אף רשות הרבים מותרת. ישבו והגו פעלול. אם הדיירים יהיו כביכול שותפים לאותה סעודה, הרי שהם למעשה מעורבים זה בזה ונמצא שרשות היחיד הפרטית (הבתים) ורשות היחיד המשותפת (החצר) הם מעין רשות יחיד אחת. מאז נעלמו אותן חצרות אבל עיקרון העירוב נשאר. הבריות מתערבים בחיי הפרט ומטלטלים ידיעות מאחד לשני. גם על חצרה הפנימית של כפר הנוער בן-שמן, מוקפת חדרי מגורים של חניכים וצוות, העיקרון לא פסח, וכל התרחשות מגיעה לרבים בלי רשות. על הכל עין צופה, מפגישות אוהבים ליליות ועד לחפירות סליקים שיועדו ליום פורענות. הלכה אותה עין צופיה ועירבה את הרשויות. הבריטים זעמו על קיום הסליקים, יושבי הכפר נחרדו מקיומו של בוגד ערב-רב וקיום הכפר כולו הועמד בסכנה.

את החצר הפנימית קראתי בעניין ובשטף. כשאני חושבת מה נכנס ממנו פנימה, אלו לא יהיו אף אחת מן הדמויות, שרק מעט מעולמן הפנימי נחשף, כאילו ביקש הסופר להגן על רשות היחיד שלהם. דמות אחת או שתיים מפותחות היטב היו מחזקות את החיבור שלי לספר שכעת נסמך בעיקר על החיבור הטבעי שלי לקורות עמי. מה שכן נכנס הוא נכס שלשמחתי יישאר ברשותי: סיפורו של כפר חינוך קטן שמסמל אומץ ונחישות, פיסה נוספת מכלל הפיסות המרכיבות את סיפור הקמת מדינה אותן אני מנסה לאסוף דרך קריאה קלה ולא מאמצת של ספרים מן הסוג הזה.