![האדמה הטובה [2014] - פרל ס. בק](/108x160/bookimages/covers97/970929.jpg "האדמה הטובה [2014] - פרל ס. בק")
![הנץ ממלטה [מהדורה מחודשת] - כתר מתח # - דשיאל האמט](/108x160/bookimages/covers96/966177.jpg "הנץ ממלטה [מהדורה מחודשת] - כתר מתח # - דשיאל האמט")
רשימת הקריאה הינה ציבורית.
מכילה 39 ספרים.
גררה 534 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני שנתיים ו-8 חודשים.
מכילה 39 ספרים.
גררה 534 צפיות.
עודכנה לאחרונה לפני שנתיים ו-8 חודשים.
|
מה דעתך על הרשימה?
|
1. אבני ריחיים / דנה אמיר
2*. גבבה של מילים. החלק הראשון (ילד) עוד נשא בתוכו איזה שביב של עניין – התמרדות של ילד מאומץ, זהות ושייכות. אפילו ההסברים הפסיכולוגיים שניסו להתאים את עצמם יפה לתוך מסגרת (או שאולי הם היו קודם ורק אחר כך הלבישו עליהם את המסגרת), היו מתקבלים על הדעת. אבל אז הגיע החלק השני (בית) ו...חייבת לסגור כאן מעגל...גבבה של מילים. (מתוך העמוד האחרון של 'קטעי ממואר' או מה שזה לא יהיה: "יותר משהכתיבה דומה לניסיון לשרטט מפה – היא דומה להליכה לאיבוד". אז כן, הליכה לאיבוד בסבך של מילים, ולא נתנו לך אפילו פירור קטן של מחשבה. מה כן נתנו? גוף שלישי רבים. חדרים. בליל של מילים.
2. איך לנצח את העצב בשלושה צעדים / טל ניצן
4*. 28 סיפורים בסגנונות שונים, אחד מהם אפילו מתחזה לסיפור של בורחס, ומוצלח יותר מהסיפורים של בורחס שיצא לי לקרוא. אם ממש מתעקשים למצוא מחנה משותף בין כל הסיפורים (ולא בטוח שיש כזה) אז אולי העניין של זוויות ראייה חוזר ברובם בווריאציות שונות: הוא חשב ש...והיא חשבה ש...הוא חיכה ש...היא עשתה X. יש משהו משעשע בעובדה הידועה לכל שאין לדעת מה עובר בראשם של אנשים אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים כי פירשנו את התנהגותם בדרך מסוימת, וטל ניצן עושה כאן עבודה יפה בלהראות את שני המסלולים שמובילים לאותו אירוע, עד לנקודת המפגש, בין אם הוא אכן מתרחש או לא, מה שמרתק בסיפורים שלה הוא לא העובדתי והמציאותי אלא המדומיין או המשוער, הסיפורים מתהלכים להם בקווים עדינים ומקווקווים, לפעמים בקושי נראים, וגם לא תמיד מגיעים ליעד מוגדר, כאילו העט נשמט באמצע, כמו בחיים עצמם. מרענן וחביב ביותר.
3. אשתו / עמנואל ברנהיים
3*. קצת ילדותי ותקצירני אבל חביב. בונבון צרפתי קטן. צריך גם כאלה.
4. במהירות האור / אליזבט רוזנר
3*. אח ואחות – הדור השני – נושאים על גבם ובליבם את השתיקות והדיכאונות של אביהם, ניצול שואה, אמריקאי יליד הונגריה. היא זמרת מוכשרת שמגלה את האמת על עברו של אביה ומאבדת אחיזה. הוא מדען מסתגר על הספקטרום שנמנע מקשרים חברתיים ומסמא את עצמו ברעש וריצוד בלתי פוסקים של 11 טלוויזיות דלוקות כדי לא לשמוע את המחשבות והפחדים שלו. ויש גם מהגרת דרום אמריקאית, ניצולת טבח, אשר בדרכה השקטה מצליחה לגעת בשני אלה ולגרום להם לחשב את מסלולם מחדש ולחיות עם הכאב. במחצית הראשונה של הסיפור הייתי מדרגת אותו כמעולה, אחר כך זה הלך והתעמעם, חזר על עצמו ואיבד תנופה, הפך ללעיסה עם פרצי רגש לפרקים, ובמקום להתעשת רק שקע יותר בבינוניות על אף הסיפור הטוב והכתיבה המיוחדת. באסה.
5. דברים מוזרים קורים - הספרייה של בבל # / קלי לינק
4*. "לפעמים את חושבת שמוכרחה להיות דרך קלה יותר לעשות את זה. לפעמים נראה כאילו זה נעשה קל יותר מעצמו. עכשיו יש לך מגפיים ואייל צפון, אבל את עדיין לא מאושרת. לפעמים את חושבת שהלוואי שהיית נשארת בבית. נמאס לך מהמסע אל האושר ועושר עד עצם היום הזה, מתי שזה לא יהיה. את רוצה את האושר כאן ועכשיו, תודה רבה."
6. האדמה הטובה [2014] / פרל ס. בק
3*. סין החקלאית של תחילת המאה ה- 20. התחיל בתנופה, בהבטחה לרומן רחב יריעה, אחד כזה שראוי לזכות בפרס פוליצר, ותרם לזכייה בפרס נובל. המשיך במונוטוניות, בסיבובים מעגליים סביב עצמו, חוץ מהאיכר ואשתו – אף דמות לא זכתה למורכבות, כל אחת ואחד קיבלו מנה גדושה של סטראוטיפיות וגוון אפור לא מחמיא, כזה שנועד לשרת (לעתים, תרתי משמע) את האיכר בתהליך הפיכתו לבעל אדמות עשיר, לבנים שלו הייתה זכות קיום בתור הבן הבכור, האמצעי והקטן, ואת הבנות בכלל לא סופרים. יש המייחסים לרומן הזה ערך רב בתור "דיוקן" של סין לפני המהפכה, לא בטוחה שניתן לייחס לו כזאת חשיבות היסטורית ועד כמה הוא נאמן בתיאור האירועים (כמעט ואין כאלה) וחיי היומיום של הסינים באותה תקופה. המעבר מחקלאות לחיים עירוניים לא ייחודי לסין, ואין כאן שום חידוש. חיי המשפחה, היחס לנשים, הכבוד לזקנים – גם כאן אין בשורה. חוץ מקשירת רגליים וסממנים מינוריים אחרים שמזוהים עם סין, לא היה כאן ערך מוסף משמעותי להבנת התרבות של אותה תקופה, ולעומת זאת בלט התוכן המכוון של המספרת, הקו המנחה שלה שיטח את הרומן למעשייה כפרית, סוג של אגדה עם סוף ידוע מראש, ועלילה די דלה וצפויה. הדייג (או במקרה הזה, האיכר) ודג הזהב, גרסת סין מלפני 100 שנה.
בפירוש overrated.
7. האיש שמחק את העולם - מקור # / עוזי וייל
4*. לעוזי וייל יש איזה חשבון פתוח עם זיכרון. זיכרונות. זה היה שם כבר בספר ההוא שקראתי, השני שלו, "לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים?", וזה ממשיך גם בספריו האחרים, או כך לפחות לפי דברי המבקרים. וזה די מסקרן אותי, ההתעסקות הנוירוטית הזאת עם זיכרונות, מחיקה ובנייה ויצירה יש מעין, ומה יקרה אם... באמצעות האיש שמחק את העולם, עוזי וייל טוען שאם הייתה לנו גישה סודית לזיכרון הקולקטיבי העולמי, לאוסף אינסופי של זיכרונות פרטיים השטים להם אי שם בחלל לא מוגדר ונקשרים באינספור חוטים בינם לבין עצמם ובין הזיכרונות של אירועים היסטוריים, האם היינו מוכנים למחוק, או לכל הפחות, לטשטש מגה-טראומה בסדר גודל המוני, כדי להציל אנשים יקרים ומוכרים לנו, כאשר האופציה של לא נוגע בדבר כזה כי אין לי שום סמכות מוסרית היא לא באמת אופציה. עוזי וייל פותר את הדילמה כמו שרוב האנשים היו פותרים אותה אבל הפתרון פחות חשוב – יותר חשובה הדרך, והדרך במקרה הזה מעניינת ומסקרנת למדי. //"עולה, יורד, ימינה, שמאלה, מחפש טראומות כמו שמחפשים את אפי ב'איפה אפי'. נהיה עמוס, מרוב אנשים..."מה אנשים?" אמר דוקטור פרחיאן, אי שם בתוך מוחי..."אנשים," אמרתי לו, "זה די טראומה. ביחוד אנשים שרוצים משהו."//
8. הבן של ישו - הספרייה של בבל # / דניס ג'ונסון
4*. סמים. אלכוהול. עוני. אבק דרכים. פשעים קטנים וגדולים, רוע בעל כורחו, מס על החיים בשוליים. מזכיר בכללי את בוקובסקי בייאושו אבל גם ייחודי בדרכו.//"בתוך תוכי הייתי כלב מייבב, לא יותר מזה. חיפשתי עבודה כי הרגשתי שאנשים חושבים שאני צריך לחפש עבודה, וכשמצאתי עבודה, האמנתי שאני שמח, כי הרגשתי שאותם אנשים...חושבים שעבודה היא דבר משמח."
9. הבת של הספרדייה / קרינה סיינז בורגו
10. החיה הגוועת - מחודש 2010 / פיליפ רות 11. החיים האמיתיים - הסדרה הקטנה # / אדלין דְיֶידוֹנֶה
3*. נו, משפחה שכזאת. בהחלט יתכן שאלה החיים האמיתיים של מישהו. בתור ספר – פחות.
12. החתול של שרֵדינגֶר / אילן עמית
4*. בעלה של ענבל (מה זה חשוב שמות), נפרד ממנה תוך כדי עלעול בעיתון במטבח ביום רגיל אחד מן הימים הרגילים שכאלה. לקח לה כמה שניות לקלוט שהוא דיבר איתה, או יותר נכון, אליה-עליה-על שניהם, ומאז היא בורחת. היא רצה. נמלטת. אישה בורחת מבשורה כמאמר הספר. היא לא מתעמתת אתו, היא לא הולכת לבכות על הכתף של חברה או אמא או אפילו ידיד מכיתה ד'. גם אם זה מתמיה, או נתפס כ"התנהגות גברית" בעיני נצחיה, או בכלל, בעיניי זה עניין של אישיות: יש דרכים רבות ומגוונות להתמודד עם חיים שנפלו ונשברו לך פתאום, התחלקו מהידיים כמו ספל רטוב והתרסקו והתפזרו בכל המטבח, כמו המילים של הבעל מעל דפי העיתון. "כדאי שניפרד". לא אולי. לא מה דעתך. לא אני חושב ש...כדאי! וזהו. ותוך כדי הימלטות, גם פיזית גם נפשית, היא משחזרת ומדלגת בין זמנים ואירועים, מנסה להבין ולעבד את מה שאבד או נשבר בהיסטוריה המשפחתית שלה, ולמה ככה ולא אחרת, ומה קרה לאבא. אולי בעיקר מה קרה לאבא, שהוא, כמו החתול של שרדינגר בניסוי בתורת הקוונטים, לא חי-לא מת בו זמנית. מרחף לו בתודעה של ענבל יותר מדי שנים, מפעיל את בלוטות הגעגוע, מהולות בבושה והדחקה. אולי הגיע הזמן לשחרר אותו מתוך הלימבו, ולתת לו למות בשקט.
13. המשורר והחשפנית - ספריה לעם #786 / אלי שמואלי
4*....וניגשתי לפקידה. עמדתי מולה וביד שלי כתב היד הכרוך, והיא בהתה בי במין פליאה. "אתה רוצה לשלוח את זה?" זה נראה אבסורדי, מגוחך. כאילו החזקתי בידי עשרות כוסות קפה מלאות בדלים, את כל דקירות הזיפים מתחת לסנטר, את הדגדוג בתחתית הגרון של יותר מדי סיגריות, כפתור פרום במכנסיים ודממה גדולה של לפנות בוקר, צריבות בעיניים שלא נעצמו מספיק, טירוף בדידות ומבט קודח, ואת כל זה ביקשתי שתכניס למעטפה. היא תגיד לי, אדוני, אי אפשר לשלוח דבר כזה. אמרתי לה: "כן."
14. הנץ ממלטה [מהדורה מחודשת] - כתר מתח # / דשיאל האמט
4*. סאם ספייד, האב הרוחני של חוקר פרטי, חתיכת טיפוס! אב-טיפוס.
15. העולם עוד יכיר את פני / אלפרד הייז
4*. "לא הרגשתי, או לפחות לא חשבתי, שאני נעלה על הדברים שמטרידים את האנשים שחיים כאן. באותו רגע ממש היתה העיר מלאה באנשים ששכבו במיטה והתלבטו בתשוקה עזה, בלתי נדלית, כמעט זועמת, איך להפוך למפורסמים אם לא היו מפורסמים כבר, ומפורסמים עוד יותר אם כבר היו מפורסמים; או איך להיות לעשירים אם לא היו עשירים כבר; או לעשירים עוד יותר אם כבר היו עשירים; או לצבור כוח אם לא היו כבר בעלי כוח, או לצבור כוח רב עוד יותר אם היו בעלי כוח כבר. היו תקופות שבהן העוצמה שבה רצו את הדברים הללו הרשימה אותי."
וזה נגמר לא טוב...
16. זכרון דברים - הוצאה מחודשת / יעקב שבתאי
17. חמתו של תמוז / אילנה ברנשטיין
4*. אילנה ברנשטיין מכה שוב. הפעם מתחת לחגורה. היא נוקמת בגברים באשר הם, אלה שניצלו כי מותר להם. היא מסובבת את הדבר הנורא שקרה במעגלים, בחזרתיות כפייתית, בקפיצות זמן קדימה ואחורה שוב ושוב, כמו שהדבר הנורא הזה שקרה חוזר שוב ושוב בסיוטים של האישה, אישה באשר היא, אחת בשנות ה- 70, אבל בעצם כל אחת ובכל תקופה, מישהי שהייתה נתונה למרותו של גבר אלים וגס רוח, ספגה את קנאותו ורכושנותו על בשרה. ברנשטיין לא מכה כמו פמיניסטית קיצונית, לא יורה צרורות מתת מקלע אוטומטי בלי לעצור ולנשום - היא עושה זאת בתחכום, בעלילה מסתורית עם רמיזות מקראיות, בהצגת תמונה מורכבת גם בצד הפוגע, ולא לשם צידוק מעשיו אלא כדי לתאר את שורשי האדונוּת של מלח הארץ, לספר איך נוצרת עליונות והתנשאות, איך משתרשים בה תחושות של קיפוח וצדקנות, וגם כדי לתאר גברים נכשלים שמתדרדרים למעשים רעים בהעדרה של אישה שבעבר הצליחה לרסן ולרכך את הפורענות.
18. חרדים / פרדריק בקמן
בהתחלה היה מדליק ושונה. אחרי 100 עמודים עייפתי, הסגנון הנונשלנטי שחק את עצמו, והטעם להמשיך התפוגג לו. לא מדרגת כי אולי זאת רק אני וכי "חכם ומחלחל", "רב-מכר מיידי" וכל זה. אין תובנות, רק ציטוט קטן, לא אופטימי במיוחד // "חלקנו פשוט לא מצליחים להשתלט על הכאוס, וכך חיינו פשוט נמשכים, כדור הארץ דוהר במהירות של שני מיליון קילומטרים לשעה ואנחנו רועדים ונאחזים בפני השטח, מוכי אימה, משל היינו גרביים אבודים. הלבבות שלנו הם כמו סבונים שחומקים לנו בין הידיים, מספיק רגע אחד בודד של רפיון כדי שהם יתעופפו ויתאהבו ויתרסקו, ככה סתם. אין לנו שום שליטה על כלום."
19. יאקוב פון גונטן - ספריה לעם #354 / רוברט ואלזר
20. ימים למחיקה - גומחה # / סלין אסייג
3*. "זה הזמן שיש בו ימים ריקים. הימים הריקים שמתמלאים בימים למחיקה. אני צריכה להפוך את הכול למילים כאילו אם הדברים נשארים בי אני צריכה לשאת אותם ולשאת אותם ולשאת אותם והם רק הולכים ומתרבים בי." // לא קל לשאת את הכתיבה הזאת. לא קל. ובעיקר שואלת אני בשביל מה ומה הטעם. הייתי קוראת לזה יומן פרידה מההורים. התחשבנות שקטה וניסיון להבין מה היה שם. מה לא היה. דיבור מקוטע, קרעים של דברים. לחישות. דיבור בקודים. חצאי משפטים. דילגתי עמודים שלמים כי זה הרגיש כמו אפילפסיה, מלא קצף והיחנקות ומילים מילים מילים שלא התחברו לשום דבר קוהרנטי. אבל היו עמודים שלמים שרותקתי והתפעלתי והסתקרנתי. ספר מוזר. מרגיש כמו משהו שהיה חייב לצאת מבפנים החוצה ויהיה מה שיהיה, לא ממש משנה.// "על מה לכתוב חשבתי שכל העניין הוא פנימי בלבד לעצמי ואיך ארצה שייקרא."
21. כל הדרך הביתה ועוד סיפורים / מירי רוזובסקי
3*. היו לו רגעים אבל בגדול – שגרתי ודי סתמי. לא עברתי את כל הדרך...
22. כלב שחור ועוד סיפורים - ספריית תרמיל #96 / אהרן אלמוג
5*. מלוא חופן תמימות וחן, בשפה מיושנת וקסומה, על גבי דפים מצהיבים ומתפוררים. 13 סיפורים עצובים-מתוקים-מצחיקים-מופרעים-מנעימים. כיף של פעם...//"אני מתיירא מן המוות וכל-אימת שאני חש בו, אני מנסה להערים עליו בכתיבת שירים. כל אחד מאתנו מנסה להערים על משהו, כדי לזכות במעט אושר, ודומה שאני עושה זאת בצורה היותר חביבה". // "תמיד אתה מצפה למשהו שיתרחש, וזה מנהג נפסד. צר לי עליך. חכמתך לא תאריך ימים."
23. כתב סתרים / שושי בריינר
4*. שני אנשים שמצאו אחד את השנייה אחרי חיים שלמים, ואת צועקת להם 'תחזיקו את הדבר הזה חזק וקרוב ללב, אין לכם זמן לבזבז על עקרונות' אבל כלום לא עוזר. ספר שמדגים בצורה מרשימה מה *לא* היה קורה אם רק היינו הגרסה המשודרגת הזאת של עצמנו שתמיד רצינו ללבוש אבל אף פעם לא מצאנו את המידה המתאימה לגיזרת חיינו.
//"כן, קרבה היא הרבה פעמים כמו מרתף, מקום שבו אנחנו משחזרים איזו טינה ישנה וחסרת רחמים אל מי שאנו אמורים לאהוב, שכבות גאולוגיות של כעס ועלבון. אבל כמו דוריאן גריי...את התמונה המצוחצחת של עצמנו אנחנו מוסרים לרחוקים וזרים דווקא."//
// "הקלילות המלגלגת שהייתה בה לא הטעתה איש – איה הייתה אישה כאובה, וכמו שאמר אלכס: "החולצה הצבעונית שזרקת על עצמך רק נדבקת יותר חזק לפצעים. כל טיפש מבדיל בין דוגמת הדפס לדם."//
24. לימונוב - הספרייה של בבל # / עמנואל קארר
4*. ספר מרתק בזכותו של קארר וכישרונו לעורר סקרנות לדמויות מרושעות ומוזרות כאלה, וגם לקחת ביוגרפיה של איש אחד ולברוא ממנה תמונת מצב של אומה שלמה – תמונה מדויקת ומצמררת, עשרות שנים של עוני, דיכוי, הלשנות, התמרדות, מחתרתיות, חלומות שירים וספרות, זיכרונות ילדות וגעגוע של עם שלם.//
" לימונוב היה פרחח באוקראינה; אליל של האנדרגראונד הסובייטי; הומלס, אחר כך משרת בבית של מיליארדר במנהטן; סופר אופנתי בפריז; חייל אובד בבלקנים; ועכשיו, בבלגן העצום של אחרי הקומוניזם, מנהיג כריזמטי זקן של מפלגת צעירים נואשים. הוא רואה בעצמו גיבור, ואפשר לראות בו מנוול: בנקודה הזאת אני משהה את השיפוט שלי." // "בספרות, צריך לבחור: הגיבור יכול לגעת בקרקעית פעם אחת, זה אפילו מומלץ, אבל הפעם השנייה כבר מיותרת, החזרתיות מקלקלת. במציאות, אני חושב שהוא נגע בה כמה וכמה פעמים. כמה וכמה פעמים הוא מצא את עצמו מתפלש בעפר, מיואש באמת, חסר מוצא באמת, וזו תכונה שאני מעריך בו, הוא תמיד קם על רגליו, תמיד מתחיל שוב ללכת, תמיד מתנחם במחשבה שכשבוחרים בחיים הרפתקניים, ללכת לאיבוד ככה, לגמרי לבד, עד הקצה, זה פשוט המחיר שצריך לשלם."
25. מוטי - הספרייה של בבל # / אסף שור
4*. מהר מאוד לומדים את אספשורית. זאת שפה ייחודית שמביאה אמירה ייחודית, ואפילו התקציר הוא פרק מתוך הספר כי כל המוסיף גורע. תענוג.// "כי העולם דוהר מהר, דוהר בירידה, הצילו, הכל בלתי הפיך, אתם שומעים? בלתי הפיך. ואיך זה ייתכן שכל הדרך עד לראש הפירמידה כולם רק אנשים כמונו, שמהנדסים באי-נוחות מבעד לימים וללילות, תופרים את עלילות חיינו טלאי על טלאי, ורק חשש אחד גדול אצלנו גם יותר מן החשש להיתפס, והוא החשש לא להיתפס, ליפול באין מציל, כל הדרך למטה ואין קרקעית."//
26. מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005) / ל.נ. טולסטוי
27. משחק האמת והשקר - קצרים # / אהוד אשרי
2*. תומי וליה, דנה ורוני. בגידות ושקרים. עד שהצלחתי לתפוס מי זה מי, ומה עשה ולמה ועם מי - נגמר הספר. אל תנסו את זה בבית.
28. משימות מיוחדות - תיבת פנדורין #5 / בוריס אקונין
29. נקמת הקנרית / עלמה גניהר
5*. זאת לא החוקרת המשוגעת על סטרואידים מבית היוצר של לימור נחמיאס אבל גם היא ממכרת ועשויה מכל החומרים הדרושים. היא קשוחה ונשואה לעבודה, מסורה, נחושה, פקחית וישרה. וכמובן, היא לא באה טוב לכמה מהמפקדים שעסוקים בעיקר בלייחצן את עצמם. בקיצור, היא בסדר. מה חוץ מזה? איזה רוצח סדרתי שמחסל סופרים לפי רשימת רבי-מכר, וסופרת עלומה ומסתורית שאף אחד לא יודע עליה כלום, ודוקטורנט כחוש ונחבא אל הכלים שחוקר אודותיה ונדחף לתוך עין הסערה. מתח עם נשמה.
30. סטונר / ג'ון ויליאמס
רומן מושלם הוא לא. פהוקון הוא כן. וגם בזה הוא לא מושלם.
31. על רצח הורים / גי דה מופסאן
3*. פחות סיפורים, יותר הרהורים. ילד נטוש רוצח את הוריו. ילד מפונק רוצח את אימו. גם עושר לא מביא אושר. ובסמיכות משונה משהו קראתי שלושה ספרים ברצף על רצח הורים. החטא ועונשו וכל זה.
32. עריסת חתול - ספריה לעם #238 / קורט וונגוט
33. פופקורן / בן אלטון
2*. ספר טראש אמריקאי על תרבות הטראש האמריקנית. וואללה.
34. פתאום כבו כל האורות / תרצה אתר
3*. "בעלי כבר היה בבית כשחזרתי עם העוף והעוגה. הילדים, טרם. רציתי לומר שרע לי שוב. אבל קשה לומר לו. הוא לא אוהב. מסתגר. הייתי אומרת שכמעט נתקף בחילה. גיבור אמיתי. מה לו ולאין-אונים היומיומי הזה שלי. שנה סעד אותי בחוליי. עכשיו מוכרחים להמשיך וזהו."// חוסר האונים הזה מורגש לאורכו ולרוחבו של הספר אבל לא בטוח שזה ספר. או סיפור. או רצף סיפורים עם אמירה. זהו בעיקר יומן של נפש אבודה, ואולי היה כדאי להשאיר אותו בבוידעם, תרתי משמע.
35. צבוטותי / לימור נחמיאס
5*. איה, חוקרת סמויה ופסיכופתית סמויה לא פחות, היא האחות התאומה של מיכלי, החוקרת המשוגעת מהספר הראשון – אמא הייתה זוחלת, ומה אני להגיד? זאת לא ספרות! אבל כיף כיף כיף. חתרני, חצוף, לא פוליטיקלי בשיט, ופשוט לא סופר (או במקרה הזה, סופרת) אף אחד ממטר.
36. קריסה / אברהם אלטמן
4*. הון ושלטון. קצת חוסר היגיון אבל לא משהו שגורע אם לא מתקרצצים. אחרי שיורים בטעות בבחורה שהיא במקרה הבת של מישהו שמסוגל להעלים את עצמו מהמרחב הוירטואלי, להיות רואה ובלתי נראה, לחדור לכל מחשב אפשרי, לשתול, למחוק ולשנות מה שבא לו, ותוך כדי לטייל עם הכלב ולהדביק פתקים סודיים מתחת לספסלים בגנים ציבוריים – מתגלה קרטל שלם ומשגשג של בעלי הון וחפרפרות, לאורכה ולרוחבה של המדינה ומוסדותיה. אם לא לוקחים את כל זה ברצינות, אפשר להמשיך לישון בשקט.
37. שישה עשר סוסים / גרג ביוקנן
2*. כזה בולשיט מזמן לא קראתי. ועוד בתחפושת של 'מותחן שאפתני ואינטליגנטי ביותר', לא פחות!
38. שכול וזיקוקים / שמעון צימר
4*. זוג הורים שכולים, מתאבלים על הילד-החייל שהתפוצץ בבית ערבי ממולכד. סיפור טרגי-קומי, קצת גס ומחוספס כיאה לצימר, לא מתכסה בלבוש צנוע, וגם כשהעלילה לבושה שחורים, צימר מוצא איפה להשחיל את החרמנות ולהדגיש את האומללות של גוף מתבלה, מתגעגע, דומע, קורס לתוך נפשו החבולה, רק שייגמר כבר הכאב.
39. תשוקה / יקיר אלקריב
4*. יקיר אלקריב יש עליו פוזה של מישהו שמאוהב במילים שיוצאות לו בחופשיות ונשפכות על הדף בערבוביה, אבל במקרה שלו הפוזה עבדה לטובה. אהבתי. // "האשמה היא חייל הרגלים של הרגשות; ראשונה להתגייס ואחרונה לעזוב את שדה הקרב. רגש זול, אבל יעיל מאין כמותו, בהיותו המנוף הנפשי הקצר ביותר. אין קל מהפעלתם של בני-אדם מוכי אשם; היטב יודעים זאת כוהני דת, הורים ונשים העתידות להיזנח." // " אהבתנו לא החלה יחד, בתיאום. אם כן, מדוע שתסתיים יחד? אני הייתי החלוץ, שהלך קדימה אל הערבה הקפואה. את הצטרפת אלי בתחילת האביב, כשהפלגים נמסו ופיכפכו. ועכשיו, כשתמיסת הסיפור עדיין מפתחת אותך, מוסיפה לך גוונים ופרטים ומעשירה את דמותך, אני כבר תלוי בחוץ, מיובש ונוקשה. האם את מסוגלת להבין זאת? בוודאי שכן. ובכל זאת, את אינך מוותרת ומצפה שאעשה את המוטל עלי. אני חושש ומצפה שהזמן יעשה את שלו, אבל החזיר העצל רובץ בשלולית הקיא של עצמו, ועמו אנו בהתכתשויותינו האינסופיות...ותחשבי רגע. מי מוותר כאן על יותר? את מאבדת בסך-הכול אותי. עבורי, העולם כולו מתכווץ חזרה למידותיו: ממוצע. בינוני. שכיח. העז שבאורות מטיל את החשוך שבצללים."
|