“מול מילה אני נתקף רגש נחיתות: המילה תמיד נמצאת שם. המילה נצחית מעצם היותה חיצונית לי. ספר עלול להישרף, שרת אינטרנט עלול ליפול, אבל קיומה של המילה מחוץ לאדם הוא החצנה של התשוקה האולטימטיבית לאובייקט חיצוני. זו תשוקה שלעולם לא תיגמר, לא מכיוון שתמיד יהיו אובייקטים חיצוניים, אלא מכיוון שתמיד יהיה משתוקק. מעת שהונחה, נכתבה, המילה, בלתי אפשרי להתבונן בה שלא כמייצגת מאוויים, או אף כאובייקט התשוקה עצמו. האדם תמיד יהיה חסר מול מוחלטותה של התשוקה, מול אינסופיות קיומה של המילה הכתובה.

אסף שור משתעשע במילים. הוא לא מפחד להצהיר על בעלותו על המילים, על העלילה ועל כל העולם שהוא בורא. ובה בעת הוא מודע לכובד האחריות, אחריות מייאשת, של בורא העולם הספציפי הזה. הוא מחויב לנסיון לעצב כבחימר את העולם הזה, באמצעות המילים. והוא יודע עד כמה קשה למנוע מהן להפוך לאדוניות.

במקום ללכת בתלם הרומן המוכר, מזכירה היצירה "מוטי" שוב ושוב את חוסר התוחלת, את העקרות שבנסיון ליצור קשר אנושי. אין הורים, אין ילדים. מערכת היחסים המשמעותית ביותר פה היא עם כלבה. כלבה וזהו. ועוד כלבה ששמה מעיד על הפרידה האולטימטיבית, על העזיבה למרחק הגדול ביותר שאליו הגיע האדם עד אז - אל החלל. וכשהיא נעלמת - היא נעלמת וזהו. "משאית עברה שם." שום נעלמה. אנחנו יודעים בדיוק מה קרה לה. אבל אצל אסף שור חייבת להיות היעלמות. המוות סתם כך לא מספיק טוב בשבילו.

אין חברים. מוטי יושב בשביל מנחם חמש שנים כי למנחם יש משפחה וחבל עליהם - אבל מנחם מהווה דוגמא עלובה של אב ובעל. בשביל מה נכנס מוטי במקומו לכלא, אם לא כדי שמנחם יממש את כל הקשרים שלשמם נותר חופשי? ומנחם לא עושה זאת. ובסוף מוטי צועק על מנחם (שם אירוני בחר שור) וזה מבטיח לבוא לכלא ולפתוח אותו, כשמוטי ישב בשבילו חמש שנים. "אהרוג אותך", "אפתח אותך". שיאו של ביטוי הקשר הוא בקמילתו.

אין זוגיות. המוח של מוטי מלא בזוגיות שנשפכת לו מהאוזניים: הם יהיו והם יעשו והם ילטפו והם והם והם בזמן עתיד. אבל אין שם כלום. עוד הוכחה ל"אין קשר" שבבסיס היצירה הזו, אמירה ששור צורב בחינניות בבשר הקורא. לא רק דה-קונסטרוקציה של כל יחסי האנוש יש כאן, אלא גם דה-רגש. אבל לא מתוך חוסר-יכולת אלא מתוך חוסר-רצון. זו כתיבה רזת-רגש כמו חלב רזה. והרזון, ידוע שהוא חד. מחדד צלעות, מבליט פינות, נוטל כל אפשרות לגלות רחמים.

אין חברים, אין זוגיות ובסוף גם אין כלבה. יש שכנה חדשה, צעירה וחתיכה, שמוטי מתחיל לפנטז עליה - ואז היא מציעה: "תפגוש את בנימין והילדים?"

בנימין, צעיר הבנים של יעקב, "בן יקיר לי". חנון אימפוטנט.

"תכיר את בנימין?"

מוטי מוקא סופית מהחברה. אין חברה, אין בת זוג. לכל היותר יש גורלות שמצטלבים ונפרדים.

שור יכול היה להיות יופי של ז'ורז' פרק, אבל למזלנו החליט שאת המניפסט המשעמם של מחאה על הבורגנות, פרק כבר כתב. שור מוותר ומבצע גרסה מסוגננת של יאוש. מהיאוש הזה צומחת הליכה בצעדי מחול עד הדקונסטרוקציה של המעשה הסיפורי וחזרה.

מוסר ההשכל המריר, זועק מכל תו במשל הבדידות הזה, בעיקר מהמונולוגים האינסופיים והנמרחים-במתכוון (ושור שולט בזה) של סוהר ב' (ההנמכה שב-ב' הופכת אותנו שותפים-מחויכים-במרירות-לסוד, סוד "אין הקשר").

"'אני בספר.'
ספר הטלפונים, הכוונה."

אומר סוהר ב' למוטי עם שחרורו (של מוטי מהכלא ושלנו מחייו המשמימים במתכוון של הסוהר.)

מסת הקשקושים המנותקים ונסיונות הקשר הדלוחים של הסוהר – הן אלה שהוא מתאר במונולוגים שלו (ששפתם נעה במתכוון בין העילגת לגבוהה) והן נסיונו לקשר עם מוטי – כל המסה הזו אינה אלא נסיון של הסוהר להותיר חותם לפני שיתפוגג. שור יכול לזרוק אותו מהספר בכל רגע. אבל הוא לא יכול. הוא מודע ל"אחריות המספר" שיש לו. הוא מחויב לזהירות, לקפדנות, לשלמות, לנשימה ארוכה ולהתמשכות נרטיבית מינימלית. כי אלה ה"חיים". כי ככה זה ב"חיים", ולכן כל "רומן" חייב לחקות אותם, איכשהו. כבר היינו בדקונסטרוקציה, ראינו שזה לא משהו, אז חזרנו.

המילים האחרונות של הסוהר הן "אני בספר". שור זורק אותן באגביות ממוטטת לפח הזבל של ההיסטוריה, באומרו: "ספר הטלפונים, הכוונה." כוונתו היא להגיד: "אבל לא בספר שלי."

ובכל זאת, הסוהר ניצח. כי הוא בספר של שור. שור הנציח אותו בארכנות, גם אם עשה זאת תוך שהוא נגרר לכך. אבל שור הוא האלוהים של היצירה הזו, אלוהים מודע לעצמו, אירוני, שלא עושה עניין מעצם המודעות אלא רק משחק בה כמו בכדור שלג. ולכן חייבים לשאול למה הוא מנציח את הסוהר.

הכל חלק מאותו מארג מסרים, אותה בדידות שבה כולנו ניפול בסוף אחרי שהאישה תעזוב והילדים יגדלו והכלבה תיעלם. הקטעים היחידים שמייצגים נסיון אמיתי לקשר הם המונולוגים של הסוהר. לא במקרה הוא סוהר (כי כל קשר הוא סוג של כלא, לגישתו של שור) ולא במקרה הוא ב' (כי קשר שאינו מתקיים בד בבד עם הפכחון האכזרי של ידיעת אי היתכנותו של קשר אמיתי, קשר תמים וילדותי שכזה, קשר כה נלהב ועיוור למציאות, כמו הקשרים שמפגינים גיבורי סיפוריו של סוהר ב', הם קשרים סוג ב'. קשרים שגיבוריהם מנסים לבטא מחויבות קיצונית, בלי להבין כלום. מאושרים שכמותם, יימח שמם. ואנחנו כבר לא נהיה מאושרים. כי נגסנו מפרי עץ הדעת, דעת הבדידות). ולא במקרה אין לו שם, לסוהר ב', ולא במקרה מוטי לא שומע מילה ממה שסוהר ב' אומר לו במשך כל השנים האלה בכלא: כי ההכרה בכך שמישהו הצליח להשלות את עצמו בכך שקשר ייתכן – ועוד סוהר, ועוד איזה סוהר, "סוהר ב'" – ההכרה הזו צורבת. אחרי הכל, הקשרים היחידים של מוטי היו עם חברה שנטשה, כלבה שנעלמה וחבר שהכזיב.

שור כותב מתוך מחאה, הוא מתריס נגד החובה לכתוב. אז למה הוא כותב? כדברי רפי לביא, בפתח הספר: כי אין לו ברירה.

שור כתב את הספר שהייתי רוצה לכתוב, אבל הוא יוצק במילים עמידות חריגה, עמידות שנובעת מההכרה בחוסר התוחלת שבגילום מציאות במילים, מהפער האינהרנטי שבין המילה והמציאות.

שור שולח אותנו בגערה לעשות אהבה, לגעת, לחוות, לחוש במלוא חושינו – אבל הוא מודע באופן אירוני לכך שאין לו דרך לעשות זאת מלבד באמצעות מילים. מילים כתובות.

זה ספר מודע ביותר לעצמו, תרגיל מכוון בארספואטיקה, שבחלקו נסמך על העלילה לשם הצגת האופן שבו הוא מתרגל כתיבה, ובחלקו מתעלם בבוטות נינוחה מהעלילה, ביודעו שאין טעם בעלילה, כי הכל חוזר על עצמו, ולא ה"מה" הוא שקובע, אלא ה"איך". ושור חוקר את ה"איך" הזה עד הבשר והעצם ומקיז את כל דמו של ה"איך", עד שנראה שלא נותר כלום לחקור שאותו שור עדיין לא חקר.”

“לקח לי הרבה זמן והרבה עמודים, אבל לקראת השליש האחרון של הספר הצלחתי סוף סוף להתחבר אליו ולהתרגש ממנו. אחרי שסיימתי אותו יצאתי בהרגשה שהזמן שהקדשתי לו לא בוזבז לריק, ושהוא העשיר אותי במשהו. כדאי להקדיש לו את המאמץ.”

“כבד לי מדי וחסר רגש. התעיפתי ועזבתי מהר מאוד.”