ברוס דלמיטרי עושה סרטים על רוצחים. סרטים נפלאים, סרטים מסוגננים. לא הזבל הרגיל, הירוד, שמוכר את עצמו באדיבותן של קלטות וידאו שעטיפותיהן מרוחות בדם. הסרטים של ברוס הם הדבר החם ביותר בשוק. אבני דרך קולנועיות פוסט - מודרניסטיות, נוטפות אירוניה. הרוצחים שלו הם גיבורי תרבות מעוצבים. ליהרג מירייה של אחד מהם הוא מעשה שיש בו קביעת עמדה אופנתית. ויין וסקאוט - הוא והיא - הם צמד רוצחים. רוצחים של ממש, לא בידיוניים. צמד מופרעים, דוחים ומעוררי רחמים, שרוצחים בלי הבחנה. רוצחים מן הזן הקשוח ביותר שאינו מטריד את עצמו בשאלות של מוסר. לילה אחד, בלילה שבו ברוס זוכה בפרס האוסקר וחש שהעולם כולו פרוש לרגליו, משתלטים ויין וסקאוט על חייו. הם מחליטים שעליו לשאת באחריות למעשיו וליצירותיו. במהלך מצור מדהים על ביתו שבלב לבה של שכונ. בוורלי - הילס, נדרשת היצירה הבדיונית להתמודד עם עובדות המציאות. המוות מחקה את האמנות. וברוס, שחשב עד כה שסרטו זוכה האוסקר הוא סרט בדיוני, מגלה עתה כי מדובר בעצם בסרט תיעודי. "פופקורן" הוא סיפור מרתק ומדהים, טבול בהומור שחור. סיפור המתח הסוחף הזה מעלה את השאלה - האם בחברה במכורה לרצח אפשר בכלל להטיל את האשמה על מישהו? בן אלטון הוא סופר, תסריטאי ומחזאי בריטי נודע. בין היצירות הרבות שכתב לטלוויזיה הבריטית נמנות הסדרות "עלילות הפתן השחור", "משני עברי המתרס" ו"הצעירים". הוא כתב שלושה ספרים שהיו לרבי מכר בינלאומיים ותורגמו לעשרות שפות. הוא אף כתב שני מחזות שהועלו על בימות הווסט - אנד בלונדון, והוא עצמו מופיע ברחבי בריטניה כאמן סטנד - אפ. פופקורן הוא הרומן הרביעי שלו.