“פעם, בימי נעורי הוזמנתי לסרט. הסרט המדובר היה 'הנץ ממלטה' ואני שמחתי מאוד, כי מי לא שמע את השבחים להם זכו גם המפרי בוגרט וגם הסרט. אך כגדול הציפיה היה גם גודל האכזבה: אי אפשר היה להבין מי נגד מי, התמונות היו חשוכות עד שלפעמים פשוט לא ראו כלום, והמפרי בוגרט אמנם שיחק טוב, אבל אני לא חשבתי, ולא חושבת גם היום, שבשביל פוזות של שחקן צריך ללכת לסרט.

שבוע לפני פסח גיליתי בקניון הגדול שבעיר שלנו דוכן לממכר ספרים ב-10 ש"ח. על הדוכן נכתב בגדול שכל קניה היא תרומה למשפחות נזקקות. אז קניתי 3 ספרים, שאחד מהם היה 'הנץ ממלטה', מתוך איזו מחשבה של חוויה מתקנת, בעיקר בהתייחס לגילי היום (חוץ מזה הבנתי שהם מקבלים גם תרומות ספרים, כך שאחרי שעה קלה ארון האכסון של הספרים שלי השיל 14 ספרים, שנתרמו בשמחה).

עכשיו התברר לי שאפילו אם אז בנעורי הייתי משתדלת מאוד להבין מי נגד מי - לא הייתי מצליחה. גם בפרק האחרון שבספר לא ממש מבינים את השתלשלות העניינים, אמנם מגלים מי הרוצחים, אבל איכשהו נשאר לי טעם תפל מכל הסיפור. ככלל דומה שכל הספר הוא תסריט מדוייק, עם תיאורים מפורטים של הדמויות ושל התנועות שלהם, אך חוץ מזה אין בו כלום. ולמען האמת, אם הספר הזה השפיע על התפתחותו של ז'אנר ספרותי, כמו שכתוב על הכריכה, זה די מצער. במחשבה שניה אין לי מושג על איזה סופרים הוא השפיע, אז אם מישהו יודע הוא מוזמן לספר לי.”

“יש דברים שלא מאבדים "את זה" עם הזמן - שר הטבעות, הסנדק, סיינפלד, פינק-פלויד, תל אביב...
אבל יש מלא דברים שדווקא כן (אני מסתכן כאן כנראה :)), המטריקס, שלושה-בדירה-אחת, המוסיקה של שנות ה-80, חיפה...

"הנץ ממלטה" כנראה שייך לקבוצה השנייה.

כשהרמתי אותו בחנות הספרים, אמרו לי ואו איזה יופי של ספר, על הכריכה היה כתוב מילים שצעקו "קלאסיקה!!!", הוא אפילו הופיע באיזה רשימה של רבי-מכר. הייתי צריך להיזהר כנראה לשמע פעמוני-האזהרה האלה, אבל לא עמדתי בפיתוי בכל זאת היה כתוב "מעטים הרומנים שהשפיעו על התפתחותו של ז'אנר ספרותי כמו שהשפיע הנץ ממלטה" - ואני כל כך אוהב להכיר דברים ישנים...

להודות על האמת, הוא נכתב ב-1930, וברור לי שאחרי הספר הזה, אם הוא היה הראשון באמת בז'אנר, אז כל הבלשים האחרים שראיתי וקראתי, הם ממש העתק שלו - הרעים טובים האלה, עם הדיאלוגים המתחכמים, עם הנשים שנופלות לרגליהן, עם התחכום יודע כל, והשרירים שמוציאים אותם מצרה גם מול אקדחים.
ולכן אני מבין למה הוא פורץ דרך, בדיוק כמו שהבנתי שכשראיתי את המטריקס שנתיים אחרי כולם למה הם כל-כך הרעישו לגביו. אבל כמו את המטריקס שכנראה אחרתי לראות, את "הנץ ממלטה" כנראה שאחרתי לקרוא, ובגלל שהוא שייך לדברים שכן "מאבדים את זה" לא ממש נהניתי, כי היום הוא ממש לא ספר טוב.
עלילה פשוטה מידי עם ניסיונות מצחיקים להפתיע ולמתוח, שטחיות של דמויות, שוביניסטיות גברית שופעת, גיבור (על?) ללא חת, ועודף על עודף של תיאורי "פילם נואר" (כמו החיוך - עם שיניים, בלי שיניים, עם עיניים, בלי לחיים, בצורת V, W או סלטה הפוכה - וזה רק החיוך...) אומנם יכולים להחזיק טיסה, או כמה שעות של שיעממום, אבל נו טוב, הוא איבד את זה.

אז אם אתם סקרנים לגבי המקורות של הז'אנר, סקרנות היסטורית שכזאת - אז יהיה לכם נחמד, אם לא אז ממש לא חייבים...

דרך אגב לחובבי היסטוריה - חפשו את ההקשר בין "הנץ ממלטה" ל-"אימפריות הים" המצוין!!!”

“"תשמעי. זה לא טוב בכלל. את אף פעם לא תביני אותי, אבל אני אנסה עוד פעם ואז נעזוב את זה. תשמעי. כשהשותף של מישהו נרצח, הוא אמור לעשות משהו בקשר לזה. לא חשוב מה חשבת עליו" (עמוד 241).

"הנץ ממלטה" מאת דשיאל האמט (הוצאת כתר, 2013), סופר בלשי אמריקני הנחשב, לצד ריימונד צ'נדלר, כאחד הבולטים שביוצרי דמות "הבלש הפרטי הקשוח" (Hard Boiled Detective). בצעירותו שימש האמט כבלש בחברת החקירות הידועה פינקרטון. שירת במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. דמותו של גיבור הספר, הבלש סם ספייד, אשר הפכה לקאנונית בספרות הבלשית, הינה דמותו של גבר קשוח, ציני, חד־לשון ושנון הפועל בסביבה העירונית המאוכלסת בסן פרנסיסקו: "אל תהיי כל כך בטוחה שאני מושחת כמו שמצפים ממני להיות. שם מהסוג הזה יכול להיות טוב לעסקים – להביא עבודות שמכניסות הרבה כסף ולהקל את הטיפול באויב" (עמוד 243).

ספייד, רווק כבן שלושים אשר בעברו שירת כחייל במלחמת העולם הראשונה וכן כבלש משטרה, נוטה להתנגש לעתים קרובות עם אנשי המשטרה המרובעים, ובהם שותפו לשעבר סמל הבולשת טום פולהאוס:
"הוא התחיל להכניס לפה פיסת לחם, התחרט ושאל:
"אמרת שכבר ראית כאלה: איפה זה היה?" הוא הכניס את הלחם לפה.
"באנגליה לפני המלחמה."
"נו, אתה רואה?"
ספייד הנהן ואמר: "אם ככה, תרסבי נשאר היחיד שהרגתי."
פולהאוס התפתל בכיסא ופניו היו אדומות ובוהקות. "תעשה לי טובה, אתה לא מתכוון לשכוח את זה?'" התלונן ברצינות. "זה נגמר. אתה יודע את זה בדיוק כמוני. לפי הצורה שאתה מקטר לכולם, אפשר לחשוב שלא היית בלש בעצמך. אתה רוצה שאף פעם לא עשית לאף אחד מה שעשינו לך?"
"אתה מתכוון מה שניסיתם לעשות לי, טום – רק ניסיתם."
פולהאוס קילל בשקט ותקף את מה שנשאר מרגל החזיר" (עמוד 162).

ספייד נשכר על ידי לקוחה יפהפייה בשם מיס וונדרלי למצוא את אחותה שנעלמה. שותפו של ספייד, מיילס ארצ'ר, מסכים לעקוב אחר האדם בו חושדת וונדרלי, איש מסתורי בשם פלויד תרסבי. ארצ'ר נרצח, וכך גם תרסבי, וספייד הופך לחשוד העיקרי ברציחתם. לאורך העלילה מסתבך ספייד עם מספר רב של נוכלים מתוחכמים, נשים מפתות ורוצחים שכירים ויכול לכולם. "ספייד אמר: "ואני לא רוצה יותר שיחות לא רשמיות כאלה. אין לי שום דבר לספר לך או למשטרה ונמאס לי שכל תימהוני מטומטם שמקבל משכורת מהעירייה קורא לי בשמות. אם אתם רוצים לראות אותי, תעצרו אותי או תוציאו לי צו זימון לבית דין או משהו ואני אבוא עם עורך דין." הוא הניח את המגבעת על ראשו, אמר, 'נתראה בחקירה הרשמית, אולי," ופסע החוצה בכעס" (עמוד 171).

ספר מומלץ בחום רב!!!!”

“Now you are taklking. בלש ממוקד מטרה, ללא סלסולים וקישוטים צדדיים בקיצור ללא סיפורי מישנה, אלא ישר ולעניין.

סאם ספייד כמובן שותה ומעשן שזה כנראה יותר מהכל סימן שהאיש בלש (הוא מגלגל סיגריות אבל בלי החומר של שרלוק הולמס). יותר מזה, אם פיליפ מארלו הוא האבטיפוס לבלשים שיבואו, הרי שסאם ספייד הוא אביו מולידו של ג'יימס בונד. שנים לפניו הוא מטיס את כובעו עם היכנסו למשרד לאן שלא יהיה, יש לו מזכירה שנראה שהיא לא שיא היופי, שיש לו איתה יחסי חיבה ופלירטוט קטנים ממש כמו מניפני, ובעימותים פיזיים הוא מצליח לשטות במתעמתים בכח פיזי ותחבולתי.
ספייד הצליח להתחבב עלי למרות שבקטע מסוים הוא לא מפסיק לחזור על כך שהוא "לא טמבל" דהיינו לא פראייר של אף אחד, מה שהחזיר אותי מסן פרנסיסקו לרחובותינו חסרי השיק.”